כריכת ״חצי שקוף״ של אביביה רז

תקציר הספר חצי שקוף מאת אביביה רז (ערך אלי הירש, הוצאת פטל, 2022):

יצירתה הראשונה בפרוזה של המשוררת, האמנית, והפסיכולוגית אביביה רז. במהלך ספרותי מבריק מגוללת הסופרת חיים שלמים – חייה של אישה שידעה כבר בנעוריה אהבה גדולה, ולאחר שבן זוגה הלך לעולמו היא משתדלת בכל כוחה לפלס לעצמה חיים עצמאיים.
הרומן עוקב אחר חייה וגורלה של אישה אחת, אבל הוא נע בווירטואוזיות בין סגנונות כתיבה שונים בתכלית: בין ריאליזם מלא חיים לסוריאליזם רב יופי המפליג על כנפי הדמיון; בין יומן לממואר; ובעיקר – בין כתיבה חשופה ושבורת לב שעוקבת מקרוב אחר נפש של נערה רומנטית ושאפתנית בשנות החמישים של המאה הקודמת, לכתיבה בעלת עומק ופרספקטיבה של אישה במיטב שנותיה. 

חלק ניכר מהעלילה מתרחש סביב קהילת המשוררים והאמנים התל אביבית של שלהי המאה העשרים. הפרספקטיבה הרחבה של הרומן מאפשרת לגלות מחדש גם את ההקשר החברתי והמיגדרי שבו גיבורת הספר נאבקה על עצמאותה, ולהבין עד כמה המהפכה הפמיניסטית של שבעים השנים האחרונות הייתה רצופה במבחנים קשים, מהמורות, וכאבים.

ד”ר אביביה רז היא משוררת, פסיכולוגית קלינית, ואמנית רב תחומית, שעבודותיה הוצגו בתערוכות רבות. בתו של חוקר הספרות מנשה דובשני, אלמנתו של המחזאי אברהם רז, ואם בתם, ענבל. “חצי שקוף” הוא ספרה השלישי. קדמו לו ספרי השירה “לצוד צהרים” (כרמל 2000), ו”כאן את הולכת” (עולם חדש 2019).

אביביה רז. לקסיקון הסופרים

במאמר שכתב פעם חוקר הספרות הנודע ד”ר גרשון שקד על הנובלה “שבועת אמונים” של עגנון, הוא ניסה להציע מעין הסבר פסיכואנליטי לקשר שבין המורה לטבע וחוקר האצות יעקב רכניץ, לאהבת נעוריו שושנה אהרליך. גרשון שקד תולה זאת בין השאר בקשר שהיה בין רכניץ הילד ובין מרת אהרליך, אמהּ של שושנה, שהייתה מעין אם מאמצת לרכניץ. שקד מפרט: “מכיוון שהאם המאמצת נפטרת מעביר הגיבור אל הבת את היחס שהיה שמור עד כה לאם – והבת נעשית לאם, אחות ואהובה כאחד… הקשר אל האם התחליפית גורם לכך שהגיבור איננו מסוגל לכל קשר אירוטי אחר. הוא מרבה בנשים כדי להימנע מיחס מחייב לאחת מהן, שהרי כל קשר של ממש הוא מעין בגידה בקשרי התשתית שיש לו לגיבור אל אמו-אחותו-אהובתו…”

גם אם מנתקים לרגע את כבלי המחשבה הפסיכואנליטית אפשר לומר זאת בקצרה כך: כל קשריו של יעקב רכניץ, הגיבור העגנוני, בהווה, עומדים בצל אותה אהבת ילדות בעבר.

המחשבה על הסיפור של עגנון, ועל הפרשנות של גרשון שקד, ליוותה אותי במהלך הקריאה של “חצי שקוף”, יצירתה הראשונה בפרוזה של המשוררת, האמנית, והפסיכולוגית, ד”ר אביביה רז, רק במהופך.

זהו בעיקרו ספר היזכרויות (ממואר) עדין ונוגע ללב, שבמרכזו עומד סיפור האהבה והחיים המשותפים של המחברת עם הסופר והמחזאי (“ליל העצמאות של מר שפי”) אברהם (אברהמלה) רז ז”ל. רז הלך לעולמו לפני יותר מחמישים שנה, והשאיר אותה בגיל צעיר מאוד, עם ילדה קטנה, פעוטה ממש, לחיות חיים לא פשוטים, שזורים ברצף של התמודדויות כלכליות ונפשיות מסובכות, ובעיקר מול הקושי לנסות לשוב וליצור מערכת קשרים חדשה ומשמעותית.

אני כותב “מחשבה פרשנית” וכבר ממהר לסייג:

צריך תמיד להיזהר שלא לשים על פי הבאר של הספר, כל ספר, אבן כבדה של פרשנות אחת, סוגרת, אטומה, אלא להשאיר תמיד פתח לעוד מחשבה שתוליד מחשבה ועוד מחשבה “ריקה כמו ציפור, קשה כמו אבן”, כדברי השיר ההוא המסתורי והנפלא של נתן זך.

אם להשתמש שוב בלשונו של עגנון (בסיפור “מזל דגים” לדוגמא), הרי שהטיפול האמנותי בחומרים האוטוביוגרפיים “פושט צורה ולובש צורה עד שהוא מסתלק מצורתו המקורית…”. כלומר, ספר טוב, שנשען בצורה מובהקת על חומרים אישיים כל כך, צריך כל הזמן לבצע גם מהלך של הרחבה והליכה למחוזות אחרים.

אני כותב את כל זה בעיקר משום שאביביה רז היא פסיכולוגית ותיקה ורבת ניסיון, ובכל זאת הספר שלה נקי לחלוטין מ”פסיכולוגיזם”. יש שם את “העניין עצמו”, חשוף, פגיע, נוגע ללב, בלי הצורך לבנות סביב פרשת החיים הכאובה, אבל גם מלאת החיפוש אחרי אהבה ויצירה, תילי תלים של הסברים פסיכולוגיים כאלה או אחרים, שהיו יכולים לכאורה “להגן” על הכותבת. בעיניי זאת מעלה גדולה.

איכשהו היא יודעת לייצב כבר בשורות הראשונות של הספר קול חם, אמין, נוגע ללב, שמשאיר את הקורא קרוב לאירועים שאותם היא מגוללת, דווקא משום שהוא נמסר ממקום כל כך חשוף ואישי.

הספר גם נקרא “חצי שקוף”, כלומר כבר בפתיחה המחברת בעצם מצהירה – אני פותחת אשנב אל חיי, אבל רק חצי. משהו שם תמיד יישאר חסוי ושמור ופרטי. את כל זה היא עושה על ידי יצירת מעברים עדינים, לפעמים כמעט בלתי מורגשים, בין ריאליזם, כלומר תיאור מימטי של דברים שקרו בחייה (קטעי יומן למשל), לבין קטעים בעלי אופי סוריאליסטי שיש בהם הפלגה יפה על כנפי הדמיון.

אם יש חיסרון מסוים בספר הזה, הוא שבחשבון כולל הוא נעדר “תנועה”, כלומר רוב הזמן הוא נשאר צמוד לאותה חוויית יסוד של שברון לב ואבל, אולי בגלל שאותה חוויית יסוד היא כל כך משמעותית ובעלת נפח גדול בחיים הרגשיים של המחברת.

לכן לא הייתי מכנה את הספר הזה “רומן”, כמו שמציע הטקסט על הכריכה האחורית. הצורה הספרותית המכונה רומן מחייבת בכל זאת סוג של פתיחה לעבר נקודות מבט שונות ואחרות, וגם “עלילה” יותר מורכבת ומפותחת. אבל גם כך, בלי לנסות לקשור לו כתרים נוספים, מעלותיו של הספר הזה ברורות ומובחנות.

לכן אני חוזר בסוף אל הקשר ל”שבועת אמונים”, הנובלה של עגנון, גם בגלל שהיא נפתחת בשורה המפורסמת “יפו יפת ימים…” – העיר יפו היא גם מקום מושבה הנוכחי של המחברת, וגם בגלל מעמד הסיום הידוע של הנובלה של עגנון: אותה תחרות ריצה שעורכות כל הבנות על חוף הים כדי לבדוק מי תלכוד סוף סוף את לבו ואהבתו של המורה לטבע יעקב רכניץ. ואילו כאן, בספר של אביביה רז, יש מעין מרוץ דמיוני וחלומי שנמשך כמעט לאורך כל דפי הספר בין הגברים השונים שחולפים בחייה – אלכס, ושלום, ואמיר, ומני, ורפאל (רשימה חלקית). כל אלה חגים כמו פרפרים סביב האור הנוגה והעדין שבוקע ממנה, אבל בחשבון אחרון, מסיבות כאלה או אחרות, וגם בגלל קיומו של אותו אהוב בלתי נשכח, אף אחד לא מצליח לקנות אחיזה בלבבה ובחייה.

קיראו עוד

אביביה רז בלקסיקון הסופרים

אביביה רז. תמונה פרטית

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש + 4 =