תרגום מחוייך בין שפתיים:תרגום השירה כמבצרו האחרון של המתרגם

אגודת המתרגמים בישראל (את"י) היא עמותה רשומה, בראשותו של אורי ברוק. היא הוקמה בשנת 1987, וכיום מונה כ-200 חברים. האגודה מקיימת כנסים כל חודשיים, עליהם אחראי אלירם ברוידא. בכנס שנערך ב-23.5 במוזיאון הרצל בירושלים נתתי הרצאה על תרגום שירה לעברית. טקסט ההרצאה, מורחב, מובא להלן.

בזמן הכנת ההרצאה הבנתי, שכיוון שתרגום מתבצע בין 2 שפות, אפשר לומר "בין שפתיים". שפתיים שעל פני בני אדם נועדו לחיוך, כך גם התרגום, ואת זאת אסביר בהמשך.

עולם הספרות העברית חווה פריחה בתחום השירה, וזאת, בין יתר הגורמים, בזכות התאמתו של השיר, כקטע טקסט קצר, למדיום של מסרים מיידיים בעולמנו הדיגיטלי המתוקשר.

עולה גם קרנה של שירה מתורגמת. כתבי עת ספרותיים רבים מפרסמים שירים מתורגמים, דוגמת "עכשיו", "עיתון "77", "דחק", ו-"הו!".

יוצאות לאור אסופות תרגומים מצרפתית, מאנגלית, מרוסית.

מהם ההבדלים בין כתיבת שיר לבין תרגום שיר?
יש אומרים, שמשורר יוצר יש מאין, ואילו מתרגם יוצר יש מיש.
אני מבקשת לדייק: מבחינה לשונית שיר הוא אכן "יש מאין" – פתאום יש טקסט. אך בהסתכלות פיסיקלית, כולנו גלגולים של חומר ואנרגיה. שיר נוצר מההוויה, שהיא חומרי החיים, באמצעות האנרגיה האינטלקטואלית.
ניתן לומר ששיר הוא תרגום מהשפה של תחושות ומחשבות לשפת מילים, וכיוון שהמרחק בין שפות דיבור קטן יותר מאשר זה שבין הוויה לשפת דיבור, תרגום שיר קל מכתיבת שיר.

אך לתרגום קשיים משלו, הנובעים מהבדלים מהותיים בין שפות. מילה דו משמעית בשפה אחת אינה כזאת בשפה אחרת. לדוגמא, למילה "שפתיים" בשם ההרצאה הזאת יש 2 משמעויות שונות בעברית, ולא כך באנגלית.

עברית מאוד מקפידה על מין דקדוקי של כל חלקי הדיבור, בשונה מאנגלית. על כן המתרגם לעברית נדרש להכריע, וכך לבטל את העמימות המגדרית של המקור.

מכאן רואים שתרגום הוא פרשנות: גם בהתייחסות למילים רב משמעיות, וגם בהכרעה מגדרית. על כן צפויים הבדלים בין תרגומים שונים של אותו שיר. יתר על כן, עברית התפתחה משמעותית במאה השנים האחרונות, דבר שמשרה שוני בין תרגומים שנעשו בתקופות זמן שונות. מידי פעם מתפרסמים מקבצי תרגומים של אותו שיר, וניתן להשוות ביניהם.

שירת חרוז ומשקל, בעלת מוזיקליות בולטת, מציבה אתגרים נוספים בפני המתרגם, ששם לו למטרה לשמור על מוזיקליות המקור, וזאת בשל הבדלים צליליים בין שפות.

המקצב בנוי על תבנית קבועה של מספר הברות בשורה, ומיקום של הברות מוטעמות. השפות שונות מבחינת מספר הברות אופייני במילים. אנגלית משופעת במילים חד הברתיות:

בדוגמא שלמעלה אפשר גם לראות את הצורך בקביעה מגדרית: I love you בחרתי לתרגם כ"אני אוהבת אותך" (3 הברות באנגלית לעומת 7 בעברית).

אציין גם שבניגוד לאנגלית רוסית דווקא ארוכה מבחינת מספר ההברות.

לגבי מיקום ההברה המוטעמת, מבחינים בין מילה מלרעית עם הטעם בהברה אחרונה לבין מילה מלעילית, בה הטעם בהברה שלפני אחרונה. מיקום הטעם בסוף שורת שיר הופך אותה לשורה מלרעית או מלעילית, והדבר גם משפיע על החריזה. עברית דלה במילים מלעיליות. תוך כדי הכנת ההרצאה שמתי לב, שלכל שמות העצם, במלרע ובמלעיל, הרוב המוחלט של ההטיות וצורת הרבים הן במלרע.

הדבר מוכיח באופן חד משמעי שמספרן של מילים מלרעיות בעברית גדול הרבה יותר מזה של מילים מלעיליות. לעומת זאת, השפה הרוסית משופעת במילים רב-הברתיות מלעיליות. ההבדל הזה מקשה על שמירת המקצב בתרגום רוסית-עברית.

איך עונים על כל הדרישות: מקצב, חרוז תוכן?
צריך להקשיב למקצב השיר, להפנים אותו, להרגיש, לתופף, לפזם, ולקוות שיבואו המילים. תחושת המקצב היא כשרון מולד ומפותח, כמו השמיעה המוזיקלית, לא לכולם יש. שמעתי מפי אחד המתרגמים המרכזיים, שאינו מצליח להרגיש את המקצב, ולכן מתרגם שירים בחרוז חופשי בלבד.

כל הקשיים שמנינו כאן, ועוד אחרים, הנובעים מהבדלים מילוליים וצליליים בין שפות, אל להם לעצור את המתרגם. עליו לגשת למלאכה באומץ ובמרץ על מנת להניב תרגום שירי יצירתי. דוד (ניאו) בוחבוט ורעואל שועלי, עורכי "דור הביט – אנתולוגיה לשירה", שיצאה לאור בשנת 2021, כותבים ב"פתח דבר": "שירת הביט, מעצם טבעה, אינה דורשת תרגומים 'נוקשים', המצווים לשמור בכל מחיר על כל מילה ותו". אני מאמצת את האימרה המדויקת הזאת לתרגום כלל השירים.

כאן יש מקום לעוד אבחנה. שיר נכתב על חוויה, אך כותבו כבר התרחק ממנה, כדברי המשורר נתן זך, "כשהרגש דועך השיר הנכון מדבר".
המתרגם רחוק בצעד אחד נוסף ממוקד הרעש, על כן פחות מחויב לתוכנו של השיר. טוב יעשה, אם יתמסר לעיצובו האמנותי של השיר, ליופיו, ישתעשע במשחקי מילים, ינגן במצלולים. זה מסביר את הביטוי "תרגום מחויך" בשם ההרצאה.

לפני כשנה, במרץ 2021, עלה תרגום של שיר ספציפי לכותרות.

אמנדה גורמן היא משוררת אמריקאית, שחורה, צעירה, שהיתה בת 22 בלבד כשקראה את השיר The Hill We Climb בסגנון spoken word בטקס ההשבעה של ג'ו ביידן בבית הלבן ב 20 בינואר 2021. גורמן בחרה במריקה ריינוולד, סופרת הולנדית מצליחה, בת 29, זוכת פרס בוקר הבינלאומי לשנת 2020 על ספר הביכורים שלה, לתרגם את השיר הזה, ועוד שירים מהספר העתידי שלה. אציין כאן, שעצם הפרס לתרגום לאנגלית, שנוסד בשנת 2016, וחלוקת כספי הפרס שווה בשווה בין המחבר למתרגם, מעיד על הערכה והוקרה למלאכת התרגום.

כשנודע על בחירתה של המתרגמת, קמה בהולנד מחאה נגדה, בתואנה שמריקה אינה שחורה ואינה אמנית spoken word. מריקה נבחרה עי המשוררת עצמה, אך לא עמדה במתקפות מבית וויתרה על התרגום. האם דעת הקהל תקבע למי מותר לתרגם בשם אג'נדה זהותנית כלשהי? ולמי מותר לתרגם את הספרות של יוון העתיקה?

לפני הסערה הזאת, למחרת טקס ההשבעה, ביום חמישי 21.1.2021, ניגשתי למלאכת תרגום השיר The Hill We Climb, לפי בקשתו של אלי אשד, עורכו הראשי של האתר "יקום תרבות", אשר פירסם את התרגום בשבת 23.1.2021.

השיר של אמנדה גורמן, כמו נאומו של ביידן, תורגם לעברית בצורה מילולית-ישירה-מיידית תוך כדי השידור החי העולמי. היה ברור לי שמלאכת התרגום שלי צריכה להפיק שיר בשפה העברית, אשר יהיה בסגנון ה- spoken word המקורי: קצבי-מחורז ודיבורי לסירוגין, ויהיה ישראלי במידת האפשר. על כן תרגמתי את שם השיר ל-"הגבעה להעפלה".

מהתרגום הזה, אותו עשיתי ביממה של עבודה רצופה, הגעתי למספר תובנות:

לתרגום לעברית יש יחוד תנכ"י. בדרשות טקסיות נוהגים לצטט מהתנ"ך פסוקים מתורגמים לאנגלית. כמה נעים לזהות את הפסוקים, ולהחזיר למקור העברי את הציטוטים האנגליים מהמקרא. כך למשל:

וכשבהמשך הופיעה המילה "blade", יזמתי עוד ציטוט תנכ"י:

במהלך התרגום צפיתי בביצועה של אמנדה גורמן, חשתי הזדהות עם המסרים של השיר: חגיגת הפלת שלטונו של הרודן השמרן הגזען.
טוב, כשניתן, לשחזר את החוויה שבבסיס השיר – החץ הכתום, היורד אל ההוויה בציור שלמטה – ולעלות לתרגום בשני מסלולים: גם מהשיר וגם ישירות מהחוויה.

כשהגעתי לאקורד הסיום של השיר חשתי שמחה כפולה – על הצלחת החלפת השלטון בארה"ב, ועל הצלחת המשימה שלי. בתרגום של ההתניה האנגלית ההססנית עשיתי הסחה להחלטי, והשתמשתי ב-"ויהי אור" המקראי כלהלן:

נהניתי מהכנת ההרצאה, ריעננתי את ידיעותיי, שוחחתי בנושא עם חבריי המתרגמים, והחכמתי. אסיף רחמים, דוקטורנט ומרצה בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית, סיפר לי על המשורר פול צלאן כמתרגם. האיש ידע לפחות 5 שפות ותרגם הלוך ושוב ביניהן. מעניין, שתרגומיו של שירי משוררים שונים נראים כמו השירים שלו עצמו. עד כדי כך הוא הטביע את חותמו האישי על השירים של אחרים.
ובעניין החותם, למתרגם, שעושה תרגום ראשון של שירי משורר כלשהו, עומדת זכות ראשונים לקבוע כיצד המשורר הזה יישמע בשפת היעד, כיצד ייחרת בתודעת הקוראים.

תרגומי שירה נעשים בידי משוררים ובידי חוקרי שירה שאינם משוררים. גבריאל מוקד, העורך הוותיק של כתב העת "עכשיו", היוצא לאור מאז סוף שנות ה-50, אמר לי שפרסם תרגומים טובים גם של משוררים, וגם של לא-משוררים.

לא מבחינת טיב התרגום, אלא בגישה, בהרגשה, מהם ההבדלים בין מתרגם-משורר לבין מתרגם שאינו משורר? יש לחקור את השאלה הזאת לעומק, ובינתיים אני יכולה להביא 2 תובנות:

שיר מתורגם עשוי להוות השראה עבור המשורר. שיריה של לאה גולדברג, שתרגמה משוררים קלאסיים רבים, הושפעו מסגנונו של המשורר המתורגם התורן.

מתרגם-חוקר שירה מקבל סיפוק אינטלקטואלי, כבפיתרון תשבץ, ועם זאת, מתקרב רגשית אל המשורר, אשר את שירתו הוא חוקר.

כולנו עוסקים במלאכה הקשה הזאת של תרגום, שתוצאתה אינה מושלמת, ופגמיה גלויים לעין ולאוזן, מתוך המשיכה אל היופי ומתוך אהבת השירה, אהבה חד צדדית, שלעולם אינה נכזבת.

תרגום השירה איפשר לי להתחיל את ההרצאה בשפתיים ולסיים בלב.

כמו שבסרטי סדרות אחרי מסכי הכתוביות ישנה סצינת הצצה לסרט הבא בסדרה, כך אגיד עכשיו, אחרי ההרצאה, שלא רחוק היום בו בכנס אגודת מתרגמים יישבו בקהל בוטים בראשותו של Google Translate.
תרגום שירה, אם כן, הוא מבצרו האחרון של המתרגם האנושי.