כריכת ספרה של מרוה זהר ״הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער״

כשנכדתי תשאל / מרוה זוהר

בּוֹאִי נִשְמָתִי, בּוֹאִי בִּתִּי וַאֲסַפֵּר לָךְ

אֵיךְ הָיוּ הַיָּמִים הָהֵם, יְמֵי תַּרְבּוּת הָאֹנֶס

בַּשָּנָה הַהִיא בַּסְּתָו הָיָה שָבוּעַ, לֹא תַּאֲמִינִי, הַיָּרֵחַ הָיָה אָדֹם

כָּל יוֹם רָצְחוּ אִשָּה בָּרְחוֹב, בַּבַּיִת, עִם אֶבֶן, עִם סַכִּין, שָׂרְפוּ גּוּפָה

וַעֲדַיִן לֹא קָרְאוּ לְזֶה מִלְחָמָה

לַיְלָה אֶחָד אָנְסוּ אִשָּה עַל הַבָּר בְּתֵל אָבִיב בְּתוֹר בִּלּוּי

וַעֲדַיִן לֹא הִזְכִּירוּ כְּלוּם עַל מִלְחָמָה

כְּמוֹ לְגֶשֶם חִכִּינוּ לְמִבְזָק שֶיַּצְהִיר שֶפָּרְצָה

פְּלִיטוֹת יוֹדְעוֹת לְאָן לְהִתְגַּעְגֵּעַ, לְאָן לִפְנוֹת בִּשְעַת תְּפִלָּה

הֵן מְבִינוֹת שֶהַשָּׂפָה הַמְּדֻבֶּרֶת אֵינָהּ שְׂפַת אִמָּן

לָנוּ הָיְתָה זָרוּת כְּפוּלָה

אָמְרוּ לָנוּ שֶהַבָּתִּים בָּהֶם נֶאֱנַסְנוּ הֵם בָּתֵּינוּ

רְחוֹבוֹת הַפַּחַד הֵם רְחוֹבוֹתֵינוּ

מִיַּנְקוּת נֶעֱנַשְנוּ בְּכָל פַּעַם שֶדִּבַּרְנוּ בִּשְׂפַת גּוּפֵנוּ

לְשוֹן נְקֵבָה צָרְמָה לָנוּ כְּמוֹ טָעוּת

כְּשֶנִּפַּגְעְנוּ הָלַכְנוּ לְשוֹטְרֵיהֶם. עֲדַיִן הֶאֱמַנּוּ

כְּשֶחִפַּשְׂנוּ צֶדֶק הָלַכְנוּ לְבָתֵּי הַמִּשְפָּט שֶלָּהֶם, שֶהָיוּ אָז, תַּאֲמִינִי אוֹ

לֹא, בָּתֵּי הַמִּשְפָּט הַיְּחִידִים.

לָקַח לָנוּ זְמַן לְהָבִין, כְּלֵי הָאָדוֹן לֹא יְרַפְּאוּ פְּצָעִים שֶפָּצַע הָאָדוֹן,

בָּתֵּי הַחוֹלִים שֶלָּהֶם לֹא יָבִיאוּ לָנוּ מָזוֹר.

אֲנִי זוֹכֶרֶת אֵיךְ עוֹרְכֵי הַדִּין שָאֲלוּ בְּמִשְפָּט שֶל אֹנֶס שֶל יַלְדָּה בַּת

שְלוֹש עֶשְׂרֵה אִם הָיְתָה רְטֻבָּה וְאֵיךְ נָשִׂיא מַעֲצָמָה אָמַר שֶאִם יֵש

לְךָ כּוֹחַ אַתָּה יָכוֹל לִתְפֹּס אִשָּה בַּפֹּת.


בְּכָל מָקוֹם בּוֹ נִסִּית לְסַפֵּר בְּמַעֲשֶׂה הָאֹנֶס, נֶעְנַשְתְּ.

הֵם הָיוּ נְחוּשִים לְרַפּוֹת אֶת יָדַיִךְ

וְהָיִית מוּכָנָה לְהַרְפּוֹת מֵהֶחַיִּים אֲבָל לֹא מֵהָאֱמֶת

מֵתָה עַל קִדּוּש שְמֵךְ

וּמִי אָשֵם בְּמוֹתֵךְ

וּמִי יַעֲשֶׂה לְעִלּוּי נִשְמָתֵך

השבוע החליטה ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר כי אלון קסטיאל, שהורשע בניסיון אונס ותקיפות מיניות בארבע נשים, ונידון לארבע שנים ותשעה חודשי מאסר, ישוחרר ממאסר לאחר פחות מארבע שנים. ההחלטה עוררה מחאה בקרב ארגוני נשים ופעילות למען זכויותיהן. אפשר לקרוא את שירהּ של המשוררת מרוה זוהר (ילידת 1987, ירושלים) גם לאורו, ואולי אף לחשכתו, של המהלך הזה.

השיר “כשנכדתי תשאל”, שכותרתו מרפררת לספרו הנודע של ההוגה היווני-ארמני גאורג איבנוביץ’ גורדייף (1949-1866), “סיפורי בעל זבוב לנכדו – ביקורת אובייקטיבית חסרת פניות על חיי האדם” (ראה אור בעברית ב-2002 בהוצאת שוקן), מופיע בספר שיריה הראשון ורב-התהודה, “הפלא הוא, תמיד היה, אינסופי כמו הצער” (2021, הוצאת טנג’יר, עריכה הדס גלעד, עמ’ 174-173) והוא אחד השירים המז’וריים של הספר הזה.

במהלך ששת בתיו ו-29 טוריו מתוארים “ימי תרבות האונס”, כלשון המשוררת, באמצעות הזרה לכאורה של הדברים לימים עברו, שכבר היו. ההזרה מוסיפה מימד של תדהמה לדברים המתוארים בהם: אונס אישה על הבר בתל אביב (2015, הכוונה למועדון אלנבי 40); משפט אונס שבו עורך הדין של הנאשמים שאל נערה אם הייתה רטובה בעת האונס והשופטים לא התערבו (2013-2010); וכן את המקרה הנודע של נשיא ארה”ב לשעבר, דונלד טראמפ, שנשמע אומר בהקלטה מ-2005 כי כאשר אתה מפורסם אתה יכול לאחוז נשים באיברי המין שלהן. זוהר הופכת בשיר את המקרים הספציפיים למקרים גנריים שמעידים על ימי תרבות האונס, ויוצרת בכך שיר שהוא גם כתב האשמה חריף נגד התרבות האנושית בת הזמן הזה.

מרוה זוהר. הוצאת טנג’יר

קיראו גם

פרטים על מרוה זוהר

דף הפייסבוק של מרוה זוהר

דף פייסבוק של מרוה זוהר

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

sixteen − five =