שמעון רוזנברג מהרהר על יכולת חיזוי העתיד, וכיצד היא קשורה ליכולות של אנשי מודיעין מצד אחד, ותיאורטיקני קונספירציה מצד שני.

המערכת

הקדמה ואמירה אישית

במאמרו של ידידי מזה שנים רבות, דר’ אהרון האופטמן, חקר עתידים, חיזוי, ומדע בדיוני: ממד הדמיון שהתפרסם בכתב העת “נכון” גיליון מס’ 5, ו”ביקום תרבות” כאן הוא מציין, בפרפרזה על ציטוט מפי סופר המד”ב הקלאסי ה.ג’. וולס, כך: “למרות שהעתיד לא פחות מעניין מהעבר, ויש שיאמרו שהוא מעניין יותר, נדמה לי שגם כיום יש עדיין הרבה פחות פרופסורים לחיזוי מהיסטוריונים”.

ואכן אין חולק שעדיין יש יותר פרופסורים ודוקטורים להיסטוריה. אך מה מעניין יותר? זה כבר עניין של השקפה אישית. לא כל שכן שניתן למצוא בשני התחומים עניין משותף.

העניין בהיסטוריה משתלב היטב, ואני מניח שלא רק במקרה הפרטי שלי, עם סקרנות באשר לעתיד, או “עתידים”, העשויים או עלולים להיות מנת חלקנו. כזו היא גם המשיכה למדע הבדיוני, בייחוד זה הקרוב יותר לעתידנות, מהאסכולה של ארתור קלארק, וגם לתחום חקר המודיעין, כדיסציפלינה “מדעית”, שיש בה לא מעט דמיון והשקה עם היסטוריה מזה ועתידנות מזה, שניהם תחומים שיכולים וצריכים להפרות זה את זה אהדדי.

מאז ימי וולס המציאות השתנתה. לא זו בלבד שגדל מספר העוסקים מקצועית בניסיון לחזות עתידים, אלא שפוחת והולך, יחסית אם לא אבסולוטית, מספר העוסקים בהיסטוריה, וודאי שפחות ופחות תלמידים לומדים היסטוריה. וזאת בשעה שחיזוי עתידים – כמו מחקר מודיעין – מחייב הכרה של מגמות ותהליכים היסטוריים, של השחקנים ומניעיהם, וודאי אלה שפעלו והתרחשו בשנים האחרונות, ועד לרגע זה ממש, מכיוון שיש להם השפעה לא רק על ה”הווה” המורכב מאוד, אלא גם על העתיד הקרוב והרחוק.

עבר ועתיד קשורים ותלויים זה בזה, וברי כי למעשינו בעבר ובהווה יש השפעה מכרעת על עתידנו, ועל ניסיוננו להבינו ולחזותו. ואם לשאול ממשנתו של הפילוסוף קסירר: “הזמן ההיסטורי מקבל את משמעותו לא מזכרון העבר בלבד, אלא לא פחות מכך מן הציפייה לבאות. במידה שווה הוא תלוי גם בחתירה אל המטרה וגם במעשה שהיה, גם בעיסוק בעתיד וגם בהתבוננות בעבר ובאקטואליזציה של העבר” (ויפים גם דבריו של ברל כצנלסון: “עם שאין לו עבר אין לו הווה וגם עתיד לא יהיה לו”).

הדמיון בין התחומים השונים ייבחן להלן בשני ממדים: בממד הקונספטואלי, בסוגיית המשמעות של המושג “זמן ההיסטורי”, ובממד הדיסציפלינרי והמתודולוגי, בתחום שיטות המחקר.

אציין רק כי החיבור שלפניכם אינו עוסק בהיבט הפילוסופי או הפיסיקלי של מושג הזמן, ובתיאוריות השונות בדבר מהותו של הזמן.  

זמן היסטורי – זמן ליניארי, ואולי מעגלי?

ראשית, בממד הקונספטואלי, ראוי לומר כי זיהוי העבר וחיזוי העתיד עומדים זה מול זה כמעין תמונת ראי (או כתשליל). בשניהם ככל שנרחיק בזמן אל העתיד הוא נעשה אמורפי וקשה ואף בלתי אפשרי לניבוי וחיזוי. בדומה לכך גם העבר הרחוק אובד בערפילי אי-הידיעה.

אמנם כמות “המידע העובדתי” שברשותנו על מה שהתרחש לפני 10 שנים, או 50 שנה, אינו שקול כלל לכמות ה”מידע” (שאינו “עובדתי”, מכיוון שטרם התרחש) שמצוי בידינו, על מספר שנים מקביל אל תוך העתיד. מאידך אין בכך כדי לטעון שהמידע ה”עובדתי”, קרי זה ה”מוכר” לנו, הוא אכן נכון ו”אמת”. גם אם אנו משופעים בפרטי מידע, יש לברר מהי ה”אמת” (ועל כך בהמשך). על ציר הזמן פוחתת היכולת לחזות את העתיד, מזה, ולזהות את שהתרחש בעבר, מזה. ככל שאי הידיעה גוברת, כך אנו מתקשים לארגן ולסדר את פיסות הידע לכלל תמונה קוהרנטית, שלמה, וה”אנטרופיה” גדלה. עם ההתרחקות מן ההווה לשני הכיוונים מספר האפשרויות של ההתפתחויות והכיוונים ה”היסטוריים” הולך וגדל, ופוחתת יכולתנו “לקלוע” ולדעת מה קרה או מה יקרה.

הקשר בין הזמן – העבר, העבר שנחזה, והעתיד הנחזה. האילוסטרציה לקוחה מהמאמר https://www.andersoninstitute.com/philosphical-approach-to-time.html

זאת ועוד, העתיד, ולמעשה גם העבר, אינם דטרמיניסטיים. העתיד טרם נקבע, ויכול להתפתח בכיוונים שונים. העתיד הרחוק עשוי להיות שונה מהותית מכל מה שתפיסתנו השכלית ודמיוננו מתארים. במקביל יתכן שההיסטוריה בעבר הרחוק, בייחוד בתקופה המכונה “פרה-היסטוריה”, היתה שונה מאוד ממה שאנו יודעים וסבורים. וייתכנו “עברים היסטוריים” שונים ממה שאנו משערים. ואכן, הבנתנו וידיעתנו על העבר הרחוק השתנתה פעמים רבות, ועוד צפויה להשתנות.

על פי עקרונות אלה, כשם שהעבר מוגדר כ”היסטורי”, ניתן להגדיר גם את העתיד במונחים “היסטוריים”. כך למשל, ההיסטוריון בן זמננו יובל נוח הררי העניק לספרו את השם המפורש “ההיסטוריה של המחר”, העוסק במגמות ובתהליכים עתידיים. לזכותו יש לציין שהוא נמנע מניסיון מושכל, או מדע-בדיוני באופיו, מלנבא אירועים היסטוריים קונקרטיים. כמו אהרון האופטמן ואחרים, העוסקים בחיזוי עתידים טכנולוגיים וחברתיים, גם הררי – דווקא בזכות ניסיונו והכרתו את הקשיים בחקר העבר – מכיר בכך, שהעתיד משתנה ואינו קבוע מראש, ששליטתנו בו מוגבלת מאוד, והוא צפוי להפתיענו בכיוונים שאיננו מצפים להם.

ה”חורים” במידע שבידינו תורמים להטיות מחשבה שעלולות להקרין על הבנתנו את העבר והעתיד. בין הטיות אלה מצויות אמונות, רציה טבעית בעולם מסודר וברור, והינעלות על המוכר, על תזות קודמות. כל אלה משפיעות על תפיסת העבר מזה, ועל עולם העתיד, הנשאף והמדומיין, מזה, והן משלימות או תופסות את מקומה של השיטה האמפירית, שבה הערכה וניתוח מבוססים על עובדות בלבד. אי-יכולת להשלים עם הבלתי ידוע חוסם את ההודאה, ש”איננו יודעים”, החיונית למחקר אובייקטיבי.  

קל להדגים זאת לגבי העבר הרחוק. ככל שנרחיק לאחור לזמן היסטורי קדום ולוט בערפל, גדל חלקם של מיתוסים, המבוססים על מסורות שהועברו מדור לדור, והמשפיעים על תרבויות ודתות בימינו. חלקם חזרו והופיעו בגרסאות שונות בתרבויות ובמקומות שונים. די להזכיר את עלילות גלגמש, שבהן מופיע סיפור המבול, שהתגלגל למקרא. אפשר שמיתוס זה, שיש לו מקבילות וגרסאות נוספות, משמר גרעין היסטורי אמיתי, “זכרון” קלוש על ארוע שהידע הממשי עליו אבד. אבל חקר מיתוסים מחייב זהירות וחשדנות, והימנעות מניחוש ספקולטיבי, בידיעה שאין סיכוי רב לחלץ מתוכם “עובדות” כלשהן. ממצאים ארכיאולוגיים וגיאוגרפיים-גיאולוגיים מהעת האחרונה אמנם זורים אור מסוים מאוד על כמה מיתוסים. כך נראה, כי מבול “בזעיר אנפין” אכן התרחש, כנראה בתום עידן הקרח ועם התמוססות הקרחונים, לפני 12,000 שנה לערך. אך האם הוא קשור לסיפור המבול, אשר אולי מתאר תקופה מאוחרת יותר?

מנגד, קיימים “היסטוריונים אלטרנטיביים”, אשר על בסיס מיתוסים כאלה ואחרים מציעים לנו היסטוריה חלופית, פנטסטית, אך ללא כל בסיס עובדתי ראוי. מבחינתם המיתוסים מתארים אירועים שהתרחשו, ממש כפי שמסופר בהם. חיזוק לטענותיהם הם מוצאים בממצאים ארכיאולוגיים חדשים, במיוחד כאלה שאינם “מסתדרים” עם מה שהיה ידוע עד לאותו רגע. במיוחד זוכים לפופולריות “היסטוריונים” הטוענים כי האנושות עוצבה והסתייעה בידי חייזרים קדומים.

ה”תיאוריות” של הללו, הרחוקים מהבנת כלי המחקר ההיסטורי, אינן שונות משמעותית ממי שממציאים או מעצבים תורות קונספירציה למיניהן, בדבר התערבות חייזרים בהתפתחות המין האנושי בהווה, או תורות קונספירציה אחרות, בדבר “יד נעלמה” הבוחשת באירועים.

גם היסטוריונים אלטרנטיביים שאינם עוסקים בחייזרים הציעו, ויוסיפו להציע, תזות על היסטוריה חלופית, כגון התערבות קוסמולוגית במהלך ההיסטוריה. כזו הייתה ה”תזה” של וליקובסקי, על השפעתו הדרמטית של כוכב הלכת נוגה, שעצר את סיבוב כדור הארץ על צירו, גרם לעשרת המכות, אפשר את יציאת מצרים (אף הוא מיתוס, ללא כל בסיס עובדתי), ואחר כך סייע ליהושע בכיבוש כנען.

מדענים והיסטוריונים רציניים אינם מתקשים לנפץ את “התיאוריות” שההיסטוריונים האלטרנטיביים מפיצים. שכן, במקום להגיע לחקר האמת בכלים אמפיריים, האחרונים עוסקים בספקולציות והצעות “אלטרנטיביות” שמחברות את פרטי המידע המעטים הידועים, למרות שאין ביניהם קשר מוכח, או לפחות בלתי ניתן לערעור הגיוני, ומסבירות אותם באמצעות תיאוריות מופרכות או תורות קונספירטיביות.

בולט גם חוסר האמון של הללו ביכולתה של האנושות בעבר ליצור תרבות מתקדמת ללא התערבות זרה. והרי התפתחויות “פנטסטיות” פחות, ועדיין מפתיעות מאוד, בידע שלנו על ההיסטוריה האנושית התרחשו. מדי פעם צצים ונחשפים, מן העבר הרחוק מאוד, מקטעים לא מוכרים, הקוראים תגר על תזות קודמות, ומעוררים מחדש שאלות כבדות משקל, כיצד, ממתי, ובאיזה קצב, התפתחה (ותתפתח) האנושות? האם בהתפתחות זו התקיימה (ותתקיים) רציפות, או שכשם שהיו בעבר תפניות בלתי צפויות, דרמטיות, חייבים להניח שיהיו כאלה גם בעתיד.

בתחום זה התגלית המפתיעה והמעניינת ביותר היא אולי האתר המונומנטלי שנתגלה בגבּקליטפּה (Göbeklitepe) בתורכיה, שגילו כ-11,500 שנים. למרות ההישג הפנומנלי של בוניו, הידע ההנדסי והאמנותי, הלוגיסטיקה (גיוס וארגון כוח האדם), שנדרשו כדי להקימו, עדיין ה”קונספציה” השלטת היא שהאתר נבנה בידי ציידים-לקטים נודדים. והרי מדובר בראשית התקופה הניאוליתית, שבה לא היינו אמורים למצוא תרבות מתקדמת כל כך. וכך בעוד שבורות ופערי מידע על העבר מצטמצמים כל העת, הם פותחים גם שאלות קונספטואליות כבדות משקל: כיצד והאם יש להבין את עברנו? האם מדובר בתופעות היסטוריות מבודדות, או שצפויות תגליות נוספות דומות ורבות? והאם לא הגיעה העת למתוח את ההיסטוריה האנושית עוד ועוד אל העבר הפרה היסטורי? 

זמן היסטורי ומחזוריות מעגלית? חיזוי ההיסטוריה של העתיד במדע הבדיוני 

סוגה בולטת במדע הבדיוני עוסקת ביכולת לחזות את העתיד, וכמובן במסע בזמן אל העתיד ואל העבר. כך, רוברט היינליין כתב את “ההיסטוריה של העתיד”, בכלל זה סיפור על מכונה בעלת יכולת חיזוי מדויק של תאריך מותו של כל אדם. כמו כן סבר כי ההיסטוריה אינה מתקדמת ומתפתחת, אלא מחזורית. בספרות המדע הבדיוני בן זמננו בולט סיפורו של צ’יאנג, “סיפור חייך” (ששימש בסיס לסרט “המפגש”), שבו מגיעה לכדור הארץ ציביליזציה המסוגלת באמצעות שפתם – ואופן חשיבתם – לחזות את העתיד במדויק (כולל את עתידו וגורלו של כל פרט), והיא מקנה יכולת זו לגיבורת הסיפור, מרגע שהצליחה לפענח את שפתם. 

עטיפת קובץ הסיפורים ״סיפורי חייך״ של טד צ’יאנג בעברית

אך המוכר ביותר בתחום זה הוא אסימוב, שבסדרת “המוסד” ערך ניסיון נועז בהמצאת ההיסטוריה של העתיד. החיזוי המדויק של העתיד הושג בזכות הארי סלדון, שיצר כלי אמפירי בעל יכולת חיזוי מושלמת – המדע הפסיכו-היסטורי. מדע כזה כמו מאפשר לראות את ההיסטוריה בטרם התרחשה, כאילו שהתרחשה. וכך לא רק שסלדון “חזה” בפירוט את נפילתה של האימפריה הגלקטית ואת תקומתה של אימפריה חדשה, אלא גם יכול היה להשפיע מראש על מועד עלייתה. הוא אף ייסד מוסד שני, נסתר, שייעודו תיקון סטיות, כדי לוודא שההיסטוריה תצעד “בכיוון הנכון”.

אסימוב אימץ בספריו אלה את הגישה ההיסטוריציסטית, שיש בה יסוד דטרמיניסטי חזק, חיפוש אחר הגיון וסדר, ובתור שכזו היא גורסת כי ההתפתחויות ההיסטוריות נובעות זו מזו באופן אורגני, ואף בכיוון מוגדר מסוים, בדפוסים או בקצב מוגדרים, ה”נכנעים” לאיזה עקרון מנחה, ושיש בהן מחזוריות. לפיכך, נפילתן של אימפריות דינה להוביל להחלפתן באימפריות חדשות, כדי להחלץ מכאוס של ימי ביניים, ושסטייה מעקרון זה מחייבת מנגנוני תיקון, אחרת העולם ישקע לתוך “חשכת” ביניים ארוכה.

בני האדם בספריו של אסימוב הם פחות או יותר כבני דמותנו, אישיותם והתנהגותם בעתיד היא כמו היום (למעט ה”סטיה” של “הפרד”). אסימוב לא הצטיין בבניית דמויות אנושיות מורכבות, והוא לא הביא בחשבון עתיד רחוק שבו – כך מעריכים כעת – ההישגים המדעיים והטכנולוגיים עתידים להשפיע על יכולות מוחותינו, מניעי מעשינו והתנהגותנו (הררי עוסק בכך בהרחבה רבה בספרו, ולא רק הוא).

כריכות ספרי סדרת
“המוסד” של אסימוב, באנגלית

גם את אסימוב הניע היסטוריון. היה זה גיבון, שתיאר וניתח את “עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית”, ששלטה לכאורה בכל העולם המוכר (ולא היא! סין הייתה לא פחות אדירה). אחרי שקרא את גיבון אסימוב ביקש “לשחזר” בעולם עתידי את נפילתה של האימפריה, ולצפות את זו שתבוא בהכרח אחריה. קרי, אסימוב הכיר את התפיסה ההיסטוריציסטית בדבר המחזוריות של עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות ואימפריות. סדרת עליות ונפילות כאלה – שקדמו לרומא, כמו גם אלה שבאו אחריה – כמו היו תוצאה ידועה מראש, והן שעוררו את התפיסה הישנה (והמיושנת), שקרל מרקס היה בין מעצביה, שההיסטוריה חוזרת על עצמה, במחזוריות קבועה.

כזכור מול תפיסה זו קם פרופ’ פוקויאמה, שבא מתחום מדע המדינה, וניבא לפני כ-30 שנה, שהאנושות נמצאת על סף “קץ ההיסטוריה”, וקץ האידיאולוגיות, ובמשתמע לא יהיו עוד מעצמות ומלחמות בין מעצמות. נותרנו רק אידיאולוגיה/ציוויליזציה אחת “לנצח נצחים”, דמוקרטית-ליברלית שתשרור בכל מדינות העולם, מבלי שאידיאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר, וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים, נקודתיים, ומועטים. והנה לפנינו מקרה מעניין שניסה, וכשל, לחזות בכלי ניתוח היסטוריים ושל מדע מדינה, את העתיד. האם אי הצלחתו אינה אלא בבואה לחוסר האפשרות לחזות משתנים בלתי צפויים ובלתי ניתנים לחיזוי?

במאמר מוסגר, אך לא נטול משמעות לענייננו, ההמצאה הבדיונית של אסימוב של “המוסד האחר” – גורם חשאי ומסתורי, רב השפעה ועוצמה, המושך בחוטים מאחורי הקלעים, על מנת לכוון כרצונו את הארועים ואת מעשיהם של גורמי הכוח הפוליטיים הגלויים, דומה בבסיסו לתורות קונספירציה. גם לפי תיאוריות קונספירציה העולם נשלט בידי ידיים מכוונות מסתוריות, ולאו דווקא הגונות ומוסריות, המשפיעות על גורלנו, על עברנו ועל עתידנו, שולטות במדינות, בכלכלה, ואף במוחות כל בני האדם (במובן זה גם “הפרד” המסתורי, בחלק השני של “מוסד וקיסרות” של אסימוב, מצטייר כדמות מעולם הקונספירציות, המשתלט זמנית על חלק מן כוכבי הגלקסיה ושולט במוחות בני האדם).

במקביל, המדע הבדיוני עסק גם בהיסטוריה חלופית של העבר, והציע סטיה מ”חץ הזמן” המוכר, ולאו דווקא לכיוון פנטסטי. דוגמאות לכך יש למכביר, ואלי אשד עסק בכך בהרחבה במאמריו [2]. דוגמא בולטת היא הספר “האיש במצודה הרמה”, של פיליפ ק. דיק, שבו גרמניה ויפן ניצחו במלחמת העולם השניה, והן שולטות בארה”ב. בכמה סיפורים מסע בזמן הוא המחולל שינוי בעבר ההיסטורי, וכתוצאה מכך גם שינוי של ההווה ושל העתיד. וזאת בין אם בטעות, ובין אם בכוונת זדון, או מתוך שאיפה לתקן “עוול היסטורי”. סיפורים אחרים עוסקים במניפולציות של שליטים על הזכרון ההיסטורי, במטרה למחוק אירועים ויריבים או אישים “לא אהודים”. הבולט שבהם הוא כמובן 1984, ומניפולציות כאלו אף התחוללו במציאות, גם בעבר הרחוק, וגם בקרוב, ודי אם נזכיר, למשל, מחיקת אישים ואירועים מההיסטוריה הרשמית של בריה”מ, בייחוד על ידי סטלין.          

ברם, ניסיונות ספרותיים אלה אינם מתיימרים לטעון שאכן חיזוי העתיד הוא בר מימוש. המדע הבדיוני הספקולטיבי יכול – ואף צריך – להרשות לעצמו לטעות, כדי להיות פרוע-דמיון כמו העתידנים, ואף יותר מהם, כדי להפרות את מחשבתם. כמוהם אין ביכולתו, ואף לא מתפקידו, להיות צודק ולקלוע לעתיד העומד להתרחש. אלא, כפי שציין גם היינליין, להעשיר אותנו במרחב אפשרויות אין קץ, שחלקן אמור לשמש אזהרה לחברה האנושית מפני העתיד הצפוי לה, בעיקר מידי עצמה, אם יתממש, חלילה, “הסיפור” שסופר המד”ב שוטח בפנינו. מכל מקום, סם רקובר, במאמר שהתפרסם ב”יקום תרבות” [3], כבר ענה, כשהוא נסמך על הפילוסוף קרל פופר וספרו “דלות ההיסטוריציזם”, שאין אפשרות לפתח מדע חיזוי מדויק כזה, משום שהידע המדעי משפיע מאוד על כיוון התפתחותה של ההיסטוריה האנושית, ויתר על כן, אין ביכולתנו לנבא בעזרת תיאוריה מדעית את התפתחות הידע המדעי בעתיד.

תורות קונספירציה והשפעתן 

אזהרה על תיאורית קונספירציה Conspiracy Theory Alert מאתר פייסבוק.

חוקרי תורות קונספירציה (הבולט שבהם הוא דויד אהרונוביץ), הצביעו על כך שהאמונה בהן מאפיינת בעיקר את מי שאוחזים באידיאולוגיות ובעמדות פוליטיות קיצוניות, כיום בעיקר בקרב הימין. ואף שאין כל ראיות לנכונותן של תורות הקונספירציה, הן מצליחות להשפיע על קבלת החלטות מדיניות של מנהיגים פרנואידים, כהיטלר וסטלין בעבר הלא רחוק, וכמה מנהיגים גם בהווה, או לפחות הן מנוצלות על ידיהם ככלי תעמולה, ולצורך עיצוב נרטיב היסטורי חלופי.

השפעת תורות אלה על המערכות החברתיות והפוליטיות מקבלת תאוצה בהווה, ולפיכך עלולות להיות להן השלכות קשות על אופי חברת העתיד. לדוגמא האחיזה בקונספירציות – או “במקרה הטוב” הניצול הציני שלהן לצרכי תעמולה וצבירת כוח פוליטי – של הנשיא האמריקני היוצא טראמפ, ושל חלק ניכר מאוד מציבור תומכיו האמריקני, בעיקר באגף הימני הדתי [4]. התופעה נפוצה גם כאן, בארצנו הקטנטונת, כדוגמת תורות קונספירציה ציניות, שלא לומר הזויות, בדבר זהותם ה”מסתורית” של האחראים לרצח רבין.

חלק ניכר מהמאמינים בתורות אלה, אם לא רובם, אופיינו במחקרים כבורים, אוחזים באמונות דתיות מיסטיות (ו’/או כפרנואידים), לוקים ביכולת היסק לוגי, מתעבים את המדע, ופועלים נגדו. הם מתקשים לעכל את מורכבותה הכאוטית של המציאות, המשתנה ומתערערת במהירות, אשר מקשה מאוד גם על יכולת החיזוי של העתיד. המאמינים בתורות קונספירציה שואפים לחיות בסדר “יקומי”, זקוקים לסיבתיות הגיונית ופשוטה לשינויים המתרחשים, אשר פוגעים בהם ובתמונת עולמם הפשטנית, ולכן גם תרים אחר “שעיר לעזאזל” – כוח רשע דמיוני עד דמוני – כדי להטיל עליו את האשמה לערעור “הסדר הנכון” [5], והם מייחלים להתגלות כוח מיטיב שיחזיר את הסדר על כנו. בהתאם, מה פשוט יותר מחתירה למימוש עולם שבו יש דיכוטומיה ברורה בין  כוחות טוב מול כוחות רוע, ומאמונה שסוף הטוב לנצח, באמצעות התערבות של “השגחה עליונה”, שתתגלה בעת המאבק הסופי, ה”ארמגדון”, או להבדיל – לשיטת אסימוב – בהשלטת סדר כלל עולמי בידי “המוסד האחר”.     

מתודולוגיה – קשיים וכשלי הטיה בחקר עבר הווה ועתיד

עתידנים, היסטוריונים, אנשי מודיעין, ומדענים, פועלים על פי אותו עקרון בסיסי: הם מחויבים באימות או בהפרכה של המידע. גם הם עלולים למצוא עצמם מול מידע מוטעה או מטעה בכוונה או שלא בכוונה (וזאת בשעה אפילו מידע נכון לכשעצמו עלול להטות אותנו לכיוונים שיתגלו כבלתי רלבנטיים). עליהם להתבסס על עובדות מוצקות, לזהות “תבניות” (מאפיינים, מגמות, מטרות, מניעים, התפתחות, וכו’), ואינם עוסק בספקולציות ובתיאוריות שאין להן אחיזה בעובדות.

אולם, מי שעוסק בחיזוי טכנולוגי וחברתי דורך על קרקע שהיא פחות מוצקה מזו של ההיסטוריון ואיש המודיעין, שכן המידע הטוב ביותר שברשותו לצורך חיזוי עתידים שעדיין לא התרחשו הוא מידע מההווה ומהעבר הקרוב, ובאמצעותו עליו לזהות מגמות, גילויים, והמצאות, בהווה וכאלה המצויים בפיתוח, ותוכניות פעולה שנרקמות עתה. אולם אין ברשותו “מידע עובדתי” על העתיד, ואין ביכולתו לחזות תפניות בלתי צפויות. על אחת כמה, ככל שיבקש להביט רחוק יותר, הידע שברשותו הופך פחות ופחות רלבנטי, ואין לו ברירה אלא להציע אפשרויות שונות וכיווני התפתחות שונים, ולעדכן כל העת את תחזיותיו, בהתאם לגורמים המתערבים הבלתי צפויים שיכנסו לתמונה.

המציאות של ימים אלה – מגפת הקורונה, המלחמה באוקראינה – היא הוכחה להשפעת ההפתעות שלא נצפו מראש או התעלמו מהן. מציאות חדשה זו כבר מחייבת התאמות בחיזוי העתיד הקרוב, ולהעריך מה תהיה השפעתה לטווח רחוק יותר. ולכן, בדומה לאיש מודיעין, העתידן הוא איש מקצוע שלתחזיותיו יש השפעה רבה על תוכניות חומש ותוכניות ארוכות טווח של מעסיקיו, שעלולים לגלות בבוא היום שאף אחת מכל האפשרויות שצפה לא התגשמה.

הטיות טבעיות, והטעיות מכוונות ורעשים   

הן חקר ההיסטוריה הקרובה להווה, והן חקר העתיד הקרוב, בדומה למחקר המודיעין המגשר על ציר הזמן בין השניים, מושפעים מ”התפוצצות המידע”. המידע הזמין הוא כל כך רב, עד שגם מידע אמין וטוב הופך לנטל, ל”רעש”. הטיית הקשב אליו עלולה להסתיר “סימנים חלשים”. בעידן התפוצצות המידע, איש המודיעין, חוקר ההיסטוריה של העבר הקרוב, והעתידן, הפועלים תחת עומס גדול מדי של ידע, חייבים לפתח כלים כדי להוציא את העיקר מתוך מידע תפל.

עודף מידע, המצביע על כיוון ומגמה אחת בולטת, הנראית לכאורה כנכונה, עלול להטות, ו”לעוור” את שלושת אנשי הדיסציפלינות הללו. העודף עלול להוביל לשמרנות, להתקבעות בעבותות המוכר. המידע הדומיננטי הופך חזות הכל וכל מידע סותר נזרק הצידה. היסודיות והחריצות הופכים תחליף ליצירתיות ובולמים את גלגלי הדמיון. וכשמתגלות עובדות חדשות (היסטוריות, מודיעיניות, ומדעיות) שאינן עולות בקנה אחד עם המוכר, הן תוכחשנה, נכונות המידע החדש תודחק, והעובדות החדשות לא ישולבו בהערכה, ולא ישנו את ההערכה הקודמת. בהיותם תלויים או שבויים במידע שברשותם (בייחוד אם הוא מרובה מדי) הם עלולים – אליבא ד’פופר – לבחור בחירה סלקטיבית של נתונים “נוחים” המתאימים ל”תזה” או כמושג המקובל במודיעין – “שבויים בקונספציה שגויה”.

בעיות אלה מקשות בעיקר על מדע המודיעין, אשר מחויב מעצם תפקידו לדייק לצורך חיזוי מגמות או מהלכים פוליטיים וצבאיים, ולהמליץ למעסיקיו כיצד לפעול. עוד יותר קשה חיזוי “חברתי” – כגון מתחים בין קבוצות, עדות, ודתות באותה חברה/מדינה, שעלולים להתפרץ לכלל מהומות ומאבק אלים. ראו למשל את כשל החיזוי של האינתיפאדה הראשונה, והכשל החלקי לחזות את חומרת של אינתיפאדת אלאקצא, וכמובן כשל החיזוי של “האביב הערבי”, של עוצמתו ושל כשלונו (לעת עתה?).

הוגים כפייר נורה ובנדיקט אנדרסון עמדו על המניפולציות הנעשות בידי בעלי ההשפעה והכוח על עיצוב הזכרון הקולקטיבי של לאומים וחברות, באמצעות שורה של כלים תרבותיים, כמו ספרי היסטוריה. כאמור, שיכתוב ההיסטוריה נעשה פעמים רבות בעבר. וכבר אמר יוליוס קיסר (על עצמו) כי ההיסטוריה נכתבת בידי מנצחים. ועדיין קיימות גרסאות סותרות של מתנגדיו מול הגרסה שכתב הוא עצמו, על מלחמת גאליה ומלחמת האזרחים ברומא, שבה הביס את פומפיוס ובני בריתו.  

בשל כך, היסטוריונים ואנשי המודיעין כאחד נאלצים להתמודד עם מסמכים מניפולטיביים שייעודם תעמולתי, והפצת דיסאינפורמציה. במסגרת מאבק פוליטי של מדינות, גופים, ואישים נגד יריביהם, לצורך ביצור מעמדם, ובנסיון לקבוע את האופן בו ייזכרו אותם (למשל אוטוביוגרפיות סובייקטיביות וביוגרפיות “מטעם”). מדובר בעיצוב מידע שמטרתו, בין היתר, להנציח זכרון היסטורי חלופי או מתחרה, ולכן לא פעם מידע סותר הושמד והושכח!

וכך, על אף המידע הרב בעידן התפוצצות המידע, שפע הרעשים, ובנוסף המידע המניפולטיבי והסותר על ההווה, יש בהם כדי להטעות את גופי המחקר למיניהם, בראשם מחקר המודיעין (הצבאי, המדיני, הכלכלי והחברתי). זאת, לא פחות, ואף יותר, מאשר הטעיית היסטוריונים המבקשים להבין ולהרחיב את תמונת העבר, שהמידע עליו מועט וחלקי. כך גם סביר כי העתידנים עומדים בפני מידע מטעה ומניפולציות מכוונות, שעלולים להשפיע על חיזוי העתידים.

כמובן, גם מחסור במידע עלול לתרום להתקבעות, הן באשר לטיבעה הקדום של ההיסטוריה האנושית, והן באשר לכווני ההתפתחות העתידיים. העתידן, ההיסטוריון, ואיש המודיעין נדרשים להשלים את החסר במידע באמצעות “הערכה”, ועליה להיות הגיונית ומבוססת על עובדות. הם אינם יכולים לנחש, וזקוקים לשכל ישר. לכך נוסף הקושי, או חוסר היכולת, להעריך את השפעת הופעתו של מידע שיסתור את ההערכות והתזות השולטות, כגון תגליות בלתי צפויות על העבר, מחד, ותפניות לא צפויות על העתיד, מאידך.

במצב זה כלי חשוב נוסף בידי החוקר הוא הדמיון ואינטואיציה, על מנת “לחשוב מחוץ לקופסא”. זהו המקום בו עומד המדע הבדיוני ככלי עבודה לעזרת העתידנים. ומתוך כך גם התפתח כלי מחקר, המכונה “קלפים פרועים”, המשמש בעיקר את העוסקים בחיזוי עתידים ובמחקר מודיעין. כלי זה בוחן אירועים שהסבירות להתרחשותם בעתיד נמוכה מאוד, אך באם יתקיימו – השפעתם תהיה עצומה [6].   

האם לא ראוי שדרך חשיבה וניתוח זו תשמש גם היסטוריונים וארכיאולוגים, כדי לשבור קונספציות ו”פרות קדושות” המשפיעות על הבנתם את עברנו ההיסטורי, כדי לבחון את הממצאים ה”פרועים”, כדוגמת גבּקלי-טפּה, ובאורם להעריך את הבלתי ידוע על עברנו בעיניים חדשות? ואם לצטט שוב, בפרפרזה חופשית, את אהרון האופטמן, בראיון עמו: “בסופו של דבר העתיד שלנו, ההיסטוריה שלנו, נקבעת על ידי ברבורים שחורים/קלפים פרועים…. כל אחד כזה היה אירוע בסבירות נמוכה אבל האימפקט גבוה. במבט היסטורי היו המון כאלה: מלחמת העולם, הפנדמיה, הקמת מדינת ישראל, פיתוח נשק גרעיני. …במבט היסטורי, ההיסטוריה נקבעת על ידי קלפים פרועים” [7].

לבסוף ראוי לציין את כשל הגורם האנושי. מנהיגים, מפקדים – וגם אנשי מודיעין ומחקר – נכשלו בעבר וצפויים להכשל בעתיד, בשל קוצר ראות, היעדר חזון, היבריס, אינטרסים אישיים למיניהם, פראנויות המובילות לדבקות בתיאוריות על קונספירציות המכוונות נגדם. וכך, אף שלימוד ההיסטוריה יכול להעשירנו בתובנות ולקחים גם באשר להווה ולעתיד, מדינות, מוסדות (בראשם גופי מודיעין), ומנהיגים לא הסתייעו בלקחים אלה – ראו למשל את המקרים שבחנה ברברה טוכמן, בספרה “מצעד האיוולת”, הוסיפו לכך את העיוורון הישראלי במלחמת יום כיפור, ועוד. אותו קוצר ראות המעוור את היכולת לחזות את העתיד הקרוב מאוד עלול להטעות גם באשר להבנת העתיד הרחוק יותר.

ולסיכום – גם הסתייגויות

קיימים קווים משותפים וחשובים בין חיזוי עתידים, מחקר מודיעין, וזיהוי עבר היסטורי, בעיקר בכל הקשור לכלים המתודולוגיים: התבססות על עובדות; שאיפה לאובייקטיביות; סינון רעשים; אימות והפרכה של מידע כוזב וסותר; שימוש בדמיון מושכל. קיים גם דמיון בהטיות האפיסטמולוגיות המשפיעות על הניתוח והמסקנות: דבקות בקונספציה [8] הנקבעת או אף מוכתבת מראש; הטיות פסיכולוגיות; אמונות; דעות והשפעות פוליטיות.

ברם, העיסוק בחיזוי עתידים, טכנולוגי וחברתי, דורך על קרקע פחות מוצקה מזו של חקר ההיסטוריה, ואף מזו של המודיעין. המידע הטוב ביותר שיש לחיזוי מה שטרם התרחש הוא מידע מההווה ומהעבר הקרוב, הרלבנטי, כגון גילויים והמצאות בהווה וכאלה המצויים בפיתוח, תוכניות פעולה שנרקמות עתה, וזיהוי מגמות חברתיות בהווה. אולם אין ברשותנו מידע עובדתי על העתיד. ככל שנבקש להביט רחוק יותר, הידע שברשותנו הופך פחות ופחות רלבנטי, ואין לחוקר ברירה אלא להציע אפשרויות שונות וכיווני התפתחות שונים, לעדכן כל העת את תחזיותיו, ולהביא בחשבון שלל גורמים מתערבים בלתי צפויים, שיכנסו לתמונה.

קיים גם הבדל חשוב בכל הקשור להשפעה של עצם החיזוי על תוצאותיו. חיזוי העתיד משפיע או עשוי להשפיע על כיווני הפיתוח של מדינות וחברות, ובמקרים מסוימים החיזוי הופך לנבואה המגשימה את עצמה. כלי המודיעין נועדו במידה רבה לשמש מנוף לשינוי המציאות ולעיצוב ה”זירה” על פי צרכינו, וודאי שהמודיעין הוא כלי להגשמת מדיניות ושאיפות אסטרטגיות (וטקטיות). לכן בתחום זה המדיניות והאסטרטגיה של ההווה, והעתיד הקרוב מאוד, מושפעים ישירות ממסקנות החיזוי.

לעומת זאת איננו יכולים לשנות את שכבר קרה בעבר. עדיין אנו יכולים לשנות – ואף עושים זאת – את הבנתנו ופרשנותנו את מה שהתרחש (או מעריכים שהתרחש) בעבר. למעשה גם את העבר אנו מעצבים, ולעתים “ממציאים” מחדש, בין אם בכוונת מכוון פוליטית, ובין כאשר מתגלות עובדות המזעזעות את תמונת העבר שגיבשנו. לכן גם אופן התבוננותנו בעבר ההיסטורי הוא בבחינת “חיזוי”. וכך, מה שהתרחש באמת בעבר ויתרחש בעתיד, מדוע וכיצד, כנראה שלעולם לא נוכל לדעת מנקודת הזמן המכונה “הווה”.

חץ הזמן .מכון דוידסון

חיבור זה הוא גרסה חדשה ומורחבת המבוססת על פרסום קודם בנושא של הח”מ, שהתפרסם תחילה באתר פנטסיה 2000 ואחר כך בכתב העת “נכון”, גיליון מס’ 7.

 


[2] כך במאמרו של ארז “ההיסטוריה של ההיסטוריה החלופית”, שהתפרסם באתר של האגודה הישראלית למדע  בדיוני ופנטסיה –  https://www.sf-f.org.il/sf-f/old_site/story_46.html

[3] אסימוב: קריאה חוזרת לאחר כארבעים שנה.

[4] בשנים האחרונות אנו עדים לתופעת ה”פייק ניוז”, שהוגדר במחקר בן זמננו כתיאוריות קונספירציה לכל דבר, כ”הפצת מידע שאינו מבוסס על עובדות בפועל, ונועד להטעות את קהל היעד ולהשפיע על דעותיו ואמונותיו”.  

[5] די להזכיר את הקונספירציה האנטישמית בדבר קיום “זקני ציון” השולטים בכלכלת העולם ובקונספירציות על חייזרים המקיימים קשרים עם ממשלות  רשמיות או עם ממשלת צללים נסתרת (ראו סדרת אקס-פיילס, תוכניות “דוקומנטריות”, לכאורה על “גברים בשחור” המאיימים על מי שטוען כי נפגש עם חיזרים וכד’).    

[6] ראו בעניין זה את מאמרו של האופטמן, “העתיד (הפרוע) וממד הדמיון” באתר “גחלילית” של מכון דוידסון.  

[7] https://absolutecarmel.com/2021/06/27/ep27/

[8] ראוי להבדיל בין המושג “קונספציה” (תפיסה, גישה, או השקפה), שהיא “כלי עבודה” הכרחי, ואשר מחייבת את המחזיק בה לבחון אותה מחדש מעת לעת, לצורך אימותה או הפרכתה, לבין “קונספציה מוטעית”, שמתגלית ככזו, לעתים קרובות, רק בדיעבד.

תגובה אחת

  1. Yuval Welis
    חסר אצלו אלמנט שלישי, שמחבר אנטרופיה וזמן – מידע. כאשר יש יותר ממנו (עבורינו) האנטרופיה נמוכה והעתיד חזוי.
    המידע גדל בקצב מעריכי, והוא שמוביל את האנושות, כי אנחנו מייצרי המידע ו’נושאיו’ (או ‘סוכניו’, בלשון מדעי הרוח הלא-מדעיים) – הוא מטרת האבולוציה.
    לא ניתן לעשות אקסטרפולציה לעתיד, כי לא ניתן לחזות עם מעט מידע הרבה מידע – זו מערכת שכרגע כאוטית עבורנו; אולי בעתיד נמצא יותר עקרונות. בעיקרון ככל שהמידע גדל, כך יכולת החיזוי עולה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

four × four =