חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על עבודת המחול "אחרית" של להקת "פרסקו"
הרקדן והכוריאוגרף יורם כרמי הקים את להקת המחול פרסקו בשנת 2002, ומאז הוא יוצר עבורה עבודות כוריאוגרפיה ומנהל אותה אמנותית. בחמש השנים האחרונות הלהקה פועלת בתוך "בית פרסקו למחול ולתרבות", הממוקם בתחנה המרכזית החדשה בדרום בתל אביב. בית הלהקה, בתוך שולי החברה הישראלית, הפך למרכז יצירה תוסס, המושך אלפי מבקרים, ובהם אמני מחול ואמנים בתחומי אמנויות הבמה האחרות. בית פרסקו למחול פועל למען בניית גשרים חברתיים בין הקהילות השונות בעיר באמצעות יזום פעילויות משותפות לילדי שכונות דרום העיר וילדים מאזורים אחרים, וכן ע"י פתיחת שעריו לאמני מחול ישראלים במסגרת תוכנית שהות אמן.
ב- 15 במאי עלתה על במת סוזן דלל "אחרית" – עבודת המחול החדשה של להקת פרסקו לפי הכוריאוגרפיה של יורם כרמי. כפי שכתוב בתוכנייה, זאת "פנטזיה אלגורית". המופע מתרחש בעולם המעוות את חוקי המרחב והזמן, בניסיון ללכוד את הרגעים שחמקו. הצופה חווה ריקוד יפהפה של 8 אמני מחול, 4 נשים ו-4 גברים, כשכולם לבושים בבגדים דומים, רכים, ומאפשרי תנועה משוחררת, פרי עיצובו של מאור צבר. הרקדנים נעים במרחב: מהשכיבה על הרצפה עד לריחוף מעליה. הם מתארים קיום בטוח, מצבים של איום, ואף פגיעות גופניות, הנרקדות בתנועות זוויתיות-עוויתיות. כל אלה בליווי פס קול ומוזיקה מקורית תואמים, בעיצובו ובהלחנתו של נעם הלפר. כשצופים ביפי תנועת הרקדנים, עולה המחשבה, שגוף האדם אכן יפה, והוא במיטבו בריקוד. הרקדנים נעים כקבוצה מאוחדת, בריקודי זוגות, ובקטעי סולו. נעם סרוקה ממלאת את הבמה בקטע הסיום המרהיב.
המופעים הקרובים הם בתאריכים 2-3 ו- 28-29 בחודש יוני.
המחול "אחרית" מסב הנאה רב-חושית ונחת של אמונה בעתידה הבהיר של האנושות.
יואב ויכסלפיש ממליץ על
הספר "יום יום" של מרדכי נאור
המחבר חוזר אל 1908, השנה שבה הופיע העיתון היומי העברי הראשון "הצבי" בעריכת אליעזר בן יהודה, ומעלה זכרונות מיומונים שרובם כבר אינם קיימים. העיתונות המפלגתית ("דבר", "על המשמר", ואחרים), לה ייחסו פוליטיקאים וקוראים חשיבות רבה, נעלמה כליל במגזר החילוני, אשר נותר עם עיתונות מסחרית. עיתונות זו נגררת בשנים האחרונות אחרי אתרי האינטרנט, המתעדכנים אונליין ומייתרים את הציפייה לקראת הופעת הגיליון הבא.
בספר מתוארים מאבקים אידיאולוגיים, וגם אינטרסים מסחריים, שהובילו להקמת עיתונים, וכן עימותים פנימיים סביב התוכן הראוי להדפסה. כותבי המאמרים פנו אל קהל הקוראים בענייני השעה והציגו עמדות מנומקות, אבל העורכים השתמשו באמצעים נוספים כדי למשוך קהל קוראים, ובהם סיפורים בהמשכים, תשבצים, וגם "סנסציות" – ביטוי המכוון בעיקר לידיעות פליליות. עיתון "דואר היום", שהופיע מ-1919 ועד 1936, היה עיתון הבוקר הראשון, והעדיף את הקלילות ו"הסקנדלים", אבל גם תקף את ראשי היישוב, ושימש במה לחידושים לשוניים של איתמר בן אב"י. בהמשך הפך "דואר היום" ליומון רוויזיוניסטי בעריכתו של זאב ז'בוטינסקי.
הסקירות ההיסטוריות כוללות אזכורי נקודות ציון חשובות, כמו העימות בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב" על רקע פרישת מייסדי "מעריב" בראשות העורך קרליבך בפברואר 1948. "מעריב" הפך לעיתון הנפוץ ביותר במדינה, עד שנות ה-80, אבל איבד את הבכורה והידרדר מאז. "הארץ" עדיין מופיע, 103 שנה לאחר היווסדו, ונחשב לעיתון הפונה לאליטה המקומית, ואילו "דבר" ועל המשמר" נסגרו בשנת 1995.
פרק חשוב נוסף מוקדש ל-20 עיתונאים בולטים, שדורות של ישראלים נתקלו בשמותיהם כמעט מדי יום ולמדו מהם על הנעשה בחדרי חדרים ובעולם הגדול, ובהם מירה אברך, שבתי טבת, נתן דונביץ', ישעיהו בן פורת, חנה זמר, ואחרים.
הוצאת מוסד ביאליק, 349 עמודים.
