אילנה גורודיסקי מתארת את תחושותיה הקשות ואת משבר הזהות שנוצר בקרב רבים מעולי העלייה “הרוסית”, שחלקם עלו מאוקראינה, כתוצאה ממלחמת רוסיה אוקראינה.
המערכת
הפלישה הרוסית לאוקראינה היוותה עבורי, כמו עבור יוצאי בריה”מ רבים, הלם. מאז תחילתה לא מרפה ממני תחושה שאני חיה כמו בחלום בלהות, שממנו אי אפשר להקיץ. זאת לא רק מכיוון שמעולם לא הנחתי שדבר כזה אפשרי, אפילו בתאוריה, ולא רק בגלל שבתפיסתי הרגילה המילה “מלחמה” עדיין מתקשרת למלחמת העולם השנייה, אלא גם עקב התעוררות מחודשת של תחושת השיוך שלי למדינה ממנה יצאתי, ולעיר בה נולדתי והתגוררתי עד גיל 10 – קייב. כל אלה מעמידים במבחן קשה את זהותי הלאומית, החברתית, התרבותית, והמנטלית.
הסוגיה הראשונה במבחן היא מה שיקרה לעיר קייב. את קייב אני זוכרת מצוין ונושאת בלבי רק זיכרונות טובים מתקופת ילדותי בה. בספטמבר 2008 הגעתי אליה לטיול שורשים, שבמהלכו נפגשתי עם קרובים שנותרו לי שם, ועם חברים איתם למדתי בבית הספר היסודי. היום, חלקם נמלטו לשמחתי מאוקראינה, ומצאו מקלט במדינות אירופה בטוחות, חלקם נפטרו ממחלותיהם (כמה סמלי!) בזמן שצבא רוסיה מפציץ את קייב ומכתר אותה, וחלקם עדיין נשארו שם מסיבות אישיות או אידיאולוגיות. כשאני רואה את התמונות המזוויעות בטלוויזיה, לבי נקרע מעצם ההבנה שהעיר בה גדלתי עלולה להפוך לאיי חורבות כפי שקרה לחרקוב ולמריופול, ובכל מקרה – כבר לעולם לא תחזור להיות אותה עיר בה גדלתי. כל המקומות המוכרים שלי והאתרים האהובים עלי, ביניהם פנינות היסטוריות וארכיטקטוניות רבות, יכולים להינזק או להימחק לצמיתות. באופן מוזר, מאז 24 בפברואר מתגלגל בראשי משפט שכבר נהיה מזמן שגור בישראל, עם שינוי קל: “דין טילים על קייב – כדין טילים על באר שבע”. בשבוע הראשון של המלחמה התנהגותי הייתה אחד לאחד כמו התנהגותי בפברואר 2014, בתקופה בה אירעה מהפיכה בכיכר החירות בקייב: תפקודי בשיגרה ירד לטמיון, הטלפונים ליקיריי שם לא פסקו, ערוצי החדשות בטלוויזיה לא כבו. היום אני רגועה יותר, עם כי רגיעתי נובעת מדיכאון, ומאי המסוגלות שלי להכיל כל כך הרבה כאב.
הסוגיה השניה השניה היא הווייתי כישראלית ותושבת מדינה מערבית דמוקרטית. הווייה, שספגה לאחרונה לא מעט ביקורת עצמית שלי. ישראל היא ביתי. אני לעולם לא אוותר על החופש האישי והתודעתי שבו התברכתי כאן. כיוצאת בריה”מ אציין שמי שאי פעם, ולו פעם אחת, לגם מן החופש שישראל והמערב בכללותו מציעים, כבר לעולם לא יחזור על עקבותיו. כפטריוטית ישראלית, אני מסכימה עם הליכתה של ארצי על חבל דק בין האיום הרוסי לבין הסיוע לאוקראינה, ועם ניסיונה להגן על צביונה היהודי. כמו כן, הסיבות הפוליטיות לאי התערבותן של מדינות אירופה במלחמה זו ברורות לי כשמש. מצד שני, עלי לציין שהפחד מפני רוסיה אינו החלק המכריע במשוואה זו. מדובר באי הבנתנו הבסיסית מהי רוסיה. אנחנו כאן מפונקים. המתירנות הליברלית, חופש הביטוי, והסובלנות המובנית כלפי האחר שספגנו עם חלב האם, גורמים לנו למחשבה מוטעית ביסודה שכולם צריכים להיות כאלה גם. אנו חיים במין בועה שנועדה להגן עלינו. בעצם, מאז מלחמת העולם השנייה כל מנהיגות כוחנית ואוטוריטרית נתפסת על ידינו כמנהיגות הרת אסון, כי כולנו למודי ניסיון מר מה יכולות להיות השלכותיה. לכן, בהיתקלותנו במנהיג כזה איננו יודעים כיצד להתמודד איתו בפועל, ועקב כך ניגשים אליו עם סט השקפות העולם והכלים ההומניסטיים שיש לנו. וזאת הבעיה. על פי הגישה הרוסית, המערב וישראל מפגינים חולשה. חולשה היא טאבו מבחינת רוסיה. לאור המתרחש, גם אם אינני שלמה עם ההומניזם המערבי, עלי להכיר בו ולכבדו, כי זוהי דרך החיים שלנו כאן ואיננו מכירים דרך אחרת.
הסוגיה השלישית והכואבת ביותר היא רוסיה. באופן מפתיע, יש לי הרבה יותר זיקה אליה מאשר למולדתי אוקראינה. קודם כל, שפת אמי היא רוסית, לא אוקראינית. כל הבסיס התרבותי שלי הוא רוסי, לא אוקראיני. מדובר באותם קווי היסוד בספרות, באמנות, במוזיקה, ובהיסטוריה, שנלמדים בכל מדינות העולם הנאור, שאותם אי אפשר לבטל, ושיופיים ועוצמתם מרתקים. מאז ומתמיד חלומי הרטוב היה לבקר במוסקבה ובסנט-פטרסבורג, ואולי גם להגיע לנהר וולגה, להרי אורל, ולסיביר. עכשיו איאלץ, כנראה, לוותר לגמרי על החלום הזה. כאדם רציונלי, אין ברצוני להיכנס עם ראש בריא למיטה חולה, הגדושה בכנופיות פשע בכל רמות השלטון שלה, וחלילה להסתבך, כמו שנעמה יששכר הסתבכה.
יתרה מזאת. בשנתיים האחרונות אני חברה באגודת הסופרים הבינלאומית, שמונה מספר לא מבוטל של יוצרים מוכשרים תושבי רוסיה. מדובר באנשים נורמטיביים ומשכילים מהערים הגדולות, מסודרים כלכלית, שטיילו ברחבי העולם, ושמזועזעים כמותי מהמלחמה באוקראינה. ברם, קשה להתעלם מהעובדה שנכון להיום הם תושבי המדינה שהפכה עצמה לאויב הגדול של העולם, דוגמת תושבי גרמניה במלחמת העולם השנייה. אי אפשר לדעת מה מתחולל בנפשם באמת, כי כולם השתתקו. אולי הם מתביישים, אולי כועסים, אולי מתעלמים מהמצב, או אולי בכלל תומכים בפוטין… על פניו, אגודת הסופרים הבינלאומית מנסה לשדר עסקים כרגיל, אך את מכתה הקשה ביותר היא ספגה כבר: אחד מעמודי הפייסבוק שלה נסגר “עד להודעה חדשה”, היוצרים נמנעים מלהשתתף במפגשי הזום שהיא עורכת, והקשר עם חלק גדול מהם נותק בעקבות סגירת הרשתות החברתיות ברוסיה. בתור חברה באגודה ו”דם טרי” בה, אני משתדלת לשמור על נייטרליות, אך צר לי לאבד את הקשרים הטובים והחזקים שיצרתי. השאלה הגדולה היא מה יהיו יחסיי עם אותם היוצרים לאחר המלחמה? אולי זוהי נקודת אל חזור? שאלה זו גורמת לי לתסכול עמוק ולדאגות רבות לגבי עתידה של האגודה ועתידי בה.
הדובדבן שבקצפת הוא רומן פרי עטי, “תעודת בגרות”, שנכתב ברוסית, ויצא לאור בהוצאת “פריסקופ-וולגה” שבוולגוגרד רק ב-7 בפברואר השנה. עמלתי על הרומן, המכיל יותר מאלף עמודים, במשך 17 שנים. אמנם הוא כתוב בשפת אמי – רוסית – אך מתייחס לישראל של שנות ה-90, מתאר חבורה של צעירים ישראלים, וכל מהותו היא ישראלית. בחרתי להוציאו לאור דווקא ברוסיה בגלל העלויות הנמוכות יחסית, אך במיוחד בשל הבנתי המצערת שהוצאות לאור בישראל אינן מוכנות לתת אור ירוק ליצירות שכתובות במקור בשפות זרות, לרבות ברוסית. אגב, הרבה יוצרים ישראליים דוברי רוסית מתפרסמים, כמותי, ברוסיה מאותן סיבות בדיוק. כמו כן, האמנתי בכל לבי שלאחר פירוקה של בריה”מ, רוסיה הפכה למדינה מתקדמת ופתוחה מספיק על מנת לפרסם ולקדם יצירות ספרות שנכתבו מחוץ לגבולותיה. בשבעת החודשים האחרונים השקעתי את מרבית זמני וחסכונותיי ב”בייבי” שלי. לא עברו שבועיים מאז שהוא הגיח לעולם, וכבר נחתה עלינו המלחמה והסנקציות על רוסיה. נכון להיום, אין לי שום פיקוח על מכירותיו של הרומן ועל גורלו. התירוץ השחוק שלא יכולתי לדעת שהמלחמה עלולה לפרוץ אינו מנחם אותי, כי מסתבר שאת קנייני הרוחני היקר לי ביותר מסרתי לידי אויב. אדרבא, אני מתארת לעצמי שעיקר דאגתו של ציבור הקוראים הרוסי תהיה מופנית כעת לרכישת מצרכי מחייה, ולא לספרים.
לקינוח שבה אליי, כמו גם ליוצאי בריה”מ רבים, תחושה עיקשת של דז’ה-וו. אפילו שהנני ישראלית בכל רמ”ח איבריי, אינני שוכחת מאין הגעתי. כל המושגים, ההרגלים, והנחות היסוד המנטליות וההתנהגותיות של האימפריה הסובייטית, כגון מחסור, הלשנות, רדיפות, תעמולה, ועוד, זכורים לי היטב. כשבריה”מ התפרקה, היינו כבר שנה בארץ. בדיוק בתקופה זו חיברו אותנו לטלוויזיה בכבלים. אני זוכרת איך אנו, בני משפחתי ואנוכי, כבר תושבי דמוקרטיה מערבית, ישבנו מול המסכים והאזנו פעורי פה לכל מילה של עיתונאים ופרשנים רוסיים, שמתחו ביקורת חריפה ביותר על בריה”מ ומנהיגיה. בעינינו, עיני הומו-סובייטיקוס לשעבר, דבריהם נתפסו כאומץ לב בלתי מתקבל על הדעת. רק לאחר שסיימתי כאן תיכון והתרגלתי לפתיחות הישראלית, התחלתי להתייחס לאמירת אמת כלתופעה נורמלית. עכשיו ההיסטוריה חוזרת בנסיבות מזוויעות, וכל חוויותיי דאז חוזרות אלי. אלא שעכשיו אני מודעת היטב, אמנם בדיעבד, לאותה מציאות מעוותת שממנה ניצלתי בזכות משפחתי עוד בתור ילדה, ועל כך אני אומרת עכשיו תודה כל יום ויום. אינני מתארת לעצמי מה הייתי עושה, אילו היינו חלילה נשארים באוקראינה. סביר להניח, שהייתי עכשיו או פליטה, או מתה. כמו כן, אינני מדמיינת לעצמי, איך חיי היו נראים היום מאחורי מסך ברזל חדש.
ברם, עומקה האמיתי של טראומת ההגירה מבריה”מ נחשף מולי בשיח של עולים חדשים וותיקים ברשתות החברתית. המבוגרים שביניהם עדיין זוכרים את האנטישמיות, את החשש מפני ק.ג.ב., את סיועם של חלק מהאוקראינים לנאצים במלחמת העולם השנייה, ואינם מרחמים עליהם. יש ביניהם גם יהודים יוצאי דונבאס, שלמרבה ההפתעה תומכים דווקא ברוסיה. צעירים יותר, לעומתם, טוענים שהעם האוקראיני כבר מזמן לא אותו עם ששיתף פעולה עם הנאצים, ושאין סיבה להשוות בין המלחמה העכשווית לבין המלחמה ההיא. הרי גם העם הגרמני כבר מזמן לא אותו העם כמו לפני 80 שנה, וזכר השואה אינו מונע מהמוני ישראלים לנסוע לטייל בגרמניה. הצעירים האלה מביעים בעקרון את עמדת המערב בו התחנכו, בזמן שמה שבולט אצל בני הדור המבוגר הם הפחדים הישנים, שמהם לא הצליחו להתנער. ועדיין, כמויות הטינופת המילולית והחזותית, הסברה והסתה כאחד, שנשפכות כעת על ידי שני הדורות על דפי הפייסבוק והאינסטגרם בנוגע למלחמה בין רוסיה ואוקראינה פשוט מטורפות.
מאז התאריך הארור 24 בפברואר אני חיה בהרגשה, שכל המתחולל בין רוסיה לאוקראינה בא ללמד אותי שיעור על שנאה שהוא הקשה ביותר אי פעם בתולדותיי. מדובר בשנאה מלאכותית, שנכפתה עלי מלמעלה כלפי בשר מבשרי, דם מדמי, תרבות מתרבותי. ידיעת הרוסית לא הופכת אותי לרוסיה, כמו ששורשיי האוקראיניים לא עושים אותי אוקראינית, ובכל זאת. כשהצבא האדום נכנס לברלין ב-1945, כולם חגגו זאת כניצחון מוחץ על האויב הנאצי. ואילו כשצבא רוסיה פלש לאוקראינה, יש לציין זאת כיום אבל עולמי. אנו חיים בתקופה מכריעה, בה דברים רבים בעולם עוברים מהפך. מעניין, האם לאחר שהמלחמה תסתיים, באוקראינה יאסרו את השירים של פושקין, וברוסיה – את הנובלות של גוגול? אם הדבר נשמע לכם אבסורדי, תחשבו שוב.
והאם אין זה אבסורדי שאני, תושבת ישראל וותיקה שלא קשורה לשום דבר ממה שמתרחש שם, נאלצת להכנס מחדש לתוך “הראש הרוסי” כדי לגלות כמה הראש הזה אכזרי, ולשחזר לעצמי את כל מה שכבר מזמן חדל להיות רלוונטי עבורי? אני שואלת את עצמי, כמה זמן יעבור עד שיתחילו לכתוב שירים, ספרים, מחזות, ולצלם סרטים על המלחמה הזאת, כמו על מלחמת העולם השנייה? האם הילדים, בני הנוער, והצעירים האוקראינים שמציפים כעת את אירופה יהפכו לדור אבוד נוסף, כמו לאחר מלחמת העולם הראשונה? הרי למעשה, זאת מלחמת עולם השלישית.
זאת היא מסוג המלחמות שמנהלות קרב בלתי מתפשר על התודעה הציבורית, וקוראות תיגר על הזיכרון הקולקטיבי. בכדי לשמור על שפיותי אני משתדלת להזכיר לעצמי, שזאת בעצם מלחמתו של מטורף אחד בלבד שיושב בקרמלין באומה שכנה ותו לא. נחמה פורתא. הרי כדבריו של אהוד מנור, “לא אשתוק שארצי שינתה את פניה”. כוונתי היא לשלוש הארצות שהזכרתי, היות שבמציאות מורכבת כל כך קשה להתעלם מהתמונה הכללית ולבחור.