לציון יום השואה משה גרנות סוקר ספר שירה חדש של שוקי גוטמן שעוסק במסע לפולין ומנתח את מסרו העיקרי, והוא שלא ממש למדנו את הלקח.

המערכת

כריכת ספרו של שוקי גוטמן ״מה איבדת בפולין?״

תקציר הספר:

ספר שיריו החדש של שוקי גוטמן הוא גלוית אמת. באומץ, בכנות, וביושר רב, הוא מעניק לנו דבר-מה נדיר בשירה העברית: את קולו של היהודי-הישראלי העכשווי, אשר נמשך בחבלי קסם אפלים אל מחנות המוות בפולין. זהו מסע פואטי מורכב, עדין מאוד, אך גם אפל ומסוכן, מסע שנוגע בצדדים רבים, הן בנפש הקורבן, הן בנפש התליין, וכמובן בנפש הכותב אשר מביט ממרחקי הזמן על ‘ארץ האימה’. יותר מכך, למקרא השירים נדמה ששפתו השירית של גוטמן אף מגלמת את אותו עולם. גוטמן נוקט בשפה שירית מיוחדת במינה: שפה שבחלקה שוטפת בבהירות, אך בחלקה מרוסקת ומשובשת. זו שפה אישית שיש בה גם מן הכאב וגם מן הגאולה, אשר מקנה לספר כולו איכות שירית חזקה ומרגשת.

שוקי גוטמן, משורר ואיש חינוך, יזם תרבות, מו”ל ופואטרי-תרפיסט. מרצה לאינטליגנציה פואטית, מנחה סדנאות כתיבה להעצמה אישית, מאמן יוצרים בראשית דרכם, ושופט בתחרויות סיפורים קצרים ושירה.

על “מה איבדת בפולין?” ספר השירים החמישי של שוקי גוטמן, אשכולות פואטיקה 2022, 91 עמ’

התוודעתי לשירתו של שוקי גוטמן עוד לפני ש”מה איבדת בפולין?” הגיע אליי, ויש אפילו שורות משיריו הקודמים שנחרתו לי בזיכרון, כמו “ואל תשכח להתחסן במרפאת האם / בזריקת הומור בכל חורף” (“תובנות פשוטות”), כמו “ילד קרמבו / נמס בקלות” (“ילד קרמבו”), או המילים החזקות בשיר “באתי הביתה” (“לתופת אין כתובת”).

השם של הספר שלפנינו מצביע על מסרו העיקרי, והוא שלא ממש למדנו את לקח השואה, כשהעולם העוין לא רק מכחיש את הזוועות, אלא גם מאשים את הקורבנות, ואילו אנחנו לקינו בתסמונת השכחה: חצי מיליון ישראלים פזורים על פני הגלובוס, גם במקומות בהם התרחשה הזוועה – עכשיו עם הפלישה הרוסית לאוקראינה בורחים משם מאות ישראלים. מה הם מחפשים במקום שכמיליון יהודים נרצחו רק במלחמת העולם השנייה, מבלי להזכיר את הפוגרומים של חמלניצקי, פטליורה, בנדרה, בהם נרצחו מאות אלפי יהודים? מה יש לישראלים לחפש בפולין, “אדמת גיהינום / רוויית גופות / מכחישת כול” (“אל תיסע”, עמ’ 11), בה “מטען עובר / לסוחרי מוות” (“מטען עובר”, עמ’ 15), שבמחנה המוות המזוויע טרבלינקה שבה יש להכעיס שקט פסטורלי (“בטרבלינקה אין ראיות”, עמ’ 17).

בשיר “על שפת טיקוצ’ין” (עמ’ 25) מתואר אירוע שהתרחש בעיירה הפולנית הזאת באוגוסט 1941, כאשר הגרמנים הביאו במשאיות את 2100 יהודי העיירה לשלושה בורות ביער לופוחובה הסמוך, ירו בהם במכונות ירייה, ודרשו מהפולנים המקומיים לכסות על הגופות:

כאן השתרכו אהובים

בסדר מופתי

אל יער הבלתי נתפס,

בורות-בורות, שלושה טורים.                                             

השירים בקובץ מובילים את הקורא לחוויית ביקור בקרמטוריום במיידנק:

המנהל הגרמני הראוותן

טבל באמבט אדמדם,

מי הארובה הבוערת.                                    

“המנהל הגרמני”, עמ’ 35

המשורר נוקט כאן בזאוגמה כשהוא מזווג בין מילים שאינן מתיישבות מבחינה הגיונית – שהרי מהארובה יוצא עשן, ולא מים. אלא שכאן מצביע השיר על הדם שנשפך כמים, מקום שהמנהל הגרמני הממונה על הזוועות יכול לטבול באמבט שהוא בעצם אמבט של דם.

בשיר אחר מרומז ביקור באושוויץ, שבו מוצגים הפריטים שהנאצים גזלו מהקורבנות: משקפיים, צלחת, סיר, מזוודה עם שם המשפחה חרוט עליה, טלית (“העבודה היא חיינו”, עמ’ 43), והגם שאין למשורר מטאפורה לשואה (“מטפורה לשואה”, עמ’ 59), הרי לרוע התהומי יש מטאפורה:

כמו המדוזה, אלת המפלצות,

הורגת במחי מכה,

הופכת אנשים יצוקי אבן,

נחשית תשעת ראשים

נושפת אש קטלנית,

צמאת דם                                                      

“מפלצת כל הזמנים”, עמ’ 49

בשיר “אילו” (עמ’ 63) ימצא הקורא ניסיון להיטמע לרגע לתוך הגורל של הנספים בשואה:

אילו אורך גופי

נקלע למלכודת

הסחף הגרמני

על גדות הוויסלה,

הייתי צולל לתהומות

במחץ תנועה משחררת

ולא חוזר.

יכול להיות שאירע

ולא שבתי?

ההזדהות עם המומתים בשיר זה היא כל כך חזקה, עד כי הדובר מדמיין את אובדנו בגיא ההריגה.

בשיר “בדיעבד” (עמ’ 69) נשאלת השאלה שאין לה פתרון – מה ניתן היה להיעשות בעולם התוהו ולא נעשה. השיר “מספרת” (עמ’ 65) מוקדש לשורדת שהעידה על קורותיה בימים הנוראים ההם, והשיר “אביר העולם הגדול” (עמ’ 67) מוקדש לחסידי אומות העולם.

לקובץ השירים שלפנינו יש גם צוואה לדורות הבאים בנוסח ההגדה של פסח:

בכל גלגול וגלגול

חייב עם לראות את עצמו

כאילו הוא עלה מפולין                                             

“בכל גלגול וגלגול”, עמ’ 85

וכפי שהתורה אוסרת על עם ישראל לחזור למצרים (דברים י”ז 16), כך צריך עם ישראל לזכור את גיא ההריגה בפולין, ולא לחזור אליה, כי “מה איבדת בפולין?” – הרי “אנו באנו ארצה לנצח” (שם). אבל האמת היא:

ולא למדנו דבר

ושבט שלם

אין.                                                                            

“המסקנות” עמ’ 87

יש לנו מדינה, למדנו להגן על עצמנו, ארצנו פורחת, ובכל זאת מחצית מעמנו מפוזרים בכל העולם, וביניהם כחצי מיליון ישראלים שנהנים מסיר הבשר במקומות שלא מכבר היוו גיהינום לעם היהודי – גרמניה, פולין, אוקראינה.

את אוזלת ידינו בכל הכרוך לזיכרון השואה ביטא בצורה סרקסטית השיר “התליינים” (עמ’ 77): הרי אין עונש שבעולם אשר יהלום את הזוועות שביצעו הנאצים ועוזריהם מכל עמי אירופה, והנה, “התליינים” של הפושעים, ילדי שכונת הפרחים, מכינים מדורה גדולה בל”ג בעומר ושורפים בובת סמרטוטים  של היטלר. זה הכול!

בשיר על שושלת חייטים במשפחתו של הדובר הוא גולש אל קטע ארס-פואטי בתבנית של קונסיט (דימוי מתמשך) מעולם החייטים:

אני רוכן מעל מכונת כתיבה

ותופר רגשות למילים,

מצר משפטים

ושומר על גזרת השירים.                              

“שושלת חייטים”, עמ’ 83-81

אקדיש מספר מילים גם על תבנית הספר שלפנינו: בשונה מספריו הקודמים, הכריכה הפעם לבנה וחפה מכל תמונה, והשירים מופיעים רק בעמודים האי-זוגיים. העמודים הזוגיים החלקים כביכול מרמזים על מי שאיננו יכול לזעוק כמו המשורר שלנו.

אני סבור שהתבנית הזאת חזקה מאוד, כפי שחזקים מאוד השירים שבקובץ.

שוקי גוטמן. ויקיפדיה

ראו גם

שוקי גוטמן בפייסבוק

שוקי גוטמן בויקיפדיה

האתר של שוקי גוטמן

הערוץ של שוקי גוטמן ביוטיוב

שוקי גוטמן מקריא שיר מהספר “מה איבדת בפולין”

פרופסור עירית קינן על “מה איבדת בפולין”

4 תגובות

  1. “בכל גלגול וגלגול/ חייב עם לראות את עצמו/ כאילו הוא עלה מפולין”. רשימה יפה ומעמיקה וציטוטים חזקים. אני שעליתי מעירק, מזדהה עם אימת השואה, אחיי שנשרפו במחנות, ועם אלה שניצלו מהן, כמו גם עם המסר ההומני שהשואה מצווה עלינו לנהוג לפיו. גם נדרתי נדר, שכף רגלי לא תדרוך בגרמניה. תודה, משה, בהצלחה לשוקי עם הספר.

  2. ה”לקח” המצוין כאן הוא הזוי. השואה היתה פשע נגד האנושות ולא רק נגד העם היהודי ומה שצריך להפיק ממנה הוא יחס הוגן לכל עם או קבוצת מיעוט ואת הלקח הזה אכן לא הפקנו: כיבוש, אפרטהייד, סילוק והתעמרות במבקשי מקלט וצעקות עד השמיים כשמעיזים לאמר שבגלל הדברים האלו אנחנו לא מוסריים.
    והזוי לא פחות לחשוב שעד קץ כל הדורות אסור לישראלים להיות בפולין או להציג את הקורה באוקראינה בפריזמה של השואה ושל היסטוריית הטבח ביהודים בכלל. אם זאת התפיסה, אין ספק שנכשלה המהפיכה הציונית.

    • משה גרנות מגיב :ארז לנדוור היקר, תרשה לי לחלוק עליך: הגרמנים כבשו את כל אירופה והשליטו ממשל עריץ, אבל רק את היהודים העמידו מול בורות כרויים וירו בהם בעשרות אלפים, רק את היהודים השמידו בגז, רק עבור היהודים נוסדו בתי חרושת למוות. נכון שהיה גם מיעוט של צוענים, הומוסכסואלים ושבויים במחנות, אבל אין כלל להשוות למפעל האדיר שנועד להשמדת העם היהודי. הטענה שלך שיש אפרטהייד בישראל מופרכת לחלוטין: אין בישראל ספסלים לפלסטינים, וספסלים אחרים ליהודים. אין שום שלטון ישראלי ברמאללה, והצבא נכנס לשם רק כאשר יש פיגועים מזעזעים. שונאי ישראל מאשימים אותנו באפרדהייד כי הם רוצים בהשמדתנו (איראן, חמאס, בי די אס וכו’). אל תצטרף אליהם. באוקראינה קורים דברים נוראים, אבל שואה?! הרוסים יסדו מחנות השמדה בגז?!

      משה גרנות

  3. משה גרנות היקר,
    השואה לא מתמצה רק במחנות ריכוז והשמדה. היא מתחילה מרדיפה, אפליה והדרה של זרים בחסות משפטית ו”הגיונה” מביא אותה בסופו של דבר להשמדה. הקורבנות הראשונים של הנאצים היו מתנגדיהם הפוליטים, ההומוסקסואלים, הנכים ומטופלי הנפש ואליהם הצטרפו היהודים. אם הם היו מנצחים במלחמתם הם לא היו “מסתפקים” ביהודים אלא פותחים בהשמדה מסיבית של העמים הסלאבים ואחרים כך שאין שום מקום והצדקה ליהודוצנטריות בנושא הזה ובכל אופן הלקח הוא כללי ביחס של כל עם או מדינה לקבוצת מיעוט או למתנגדיה.

    המצב בשטחים הכבושים הוא בהחלט אפרטהייד. כבישים נפרדים ליהודים ולפלסטינים, אי שיויון במשאבים, הבדלי זכויות גישה לאדמות ומשאבים, הקמת התנחלויות בלב שטחים פלסטינים במטרה לא מוצהרת אבל ברורה לנשל אותם ועוד כהנה וכהנה. לא אויבי ישראל טוענים זאת אלא אישים מכובדים כג’ימי קארטר שהביא לשלום בין ישראל למצריים וארגון אמנסטי. אלו העובדות והתכחשות אליהן איננה אלא טמינת הראש בחול, צדקנות ושקר. עצם היותם של היהודים קורבנות הנאציזם אינו עושה אותם לעם נטול רבב או חופשי מביקורת על מעשיו שלו.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

five × five =