האם למדנו את לקח השואה? משה גרנות על "מה איבדת בפולין?" ספר השירים החמישי של שוקי גוטמן

לציון יום השואה משה גרנות סוקר ספר שירה חדש של שוקי גוטמן שעוסק במסע לפולין ומנתח את מסרו העיקרי, והוא שלא ממש למדנו את הלקח.

המערכת

תקציר הספר:

ספר שיריו החדש של שוקי גוטמן הוא גלוית אמת. באומץ, בכנות, וביושר רב, הוא מעניק לנו דבר-מה נדיר בשירה העברית: את קולו של היהודי-הישראלי העכשווי, אשר נמשך בחבלי קסם אפלים אל מחנות המוות בפולין. זהו מסע פואטי מורכב, עדין מאוד, אך גם אפל ומסוכן, מסע שנוגע בצדדים רבים, הן בנפש הקורבן, הן בנפש התליין, וכמובן בנפש הכותב אשר מביט ממרחקי הזמן על 'ארץ האימה'. יותר מכך, למקרא השירים נדמה ששפתו השירית של גוטמן אף מגלמת את אותו עולם. גוטמן נוקט בשפה שירית מיוחדת במינה: שפה שבחלקה שוטפת בבהירות, אך בחלקה מרוסקת ומשובשת. זו שפה אישית שיש בה גם מן הכאב וגם מן הגאולה, אשר מקנה לספר כולו איכות שירית חזקה ומרגשת.

שוקי גוטמן, משורר ואיש חינוך, יזם תרבות, מו"ל ופואטרי-תרפיסט. מרצה לאינטליגנציה פואטית, מנחה סדנאות כתיבה להעצמה אישית, מאמן יוצרים בראשית דרכם, ושופט בתחרויות סיפורים קצרים ושירה.

על "מה איבדת בפולין?" ספר השירים החמישי של שוקי גוטמן, אשכולות פואטיקה 2022, 91 עמ'

התוודעתי לשירתו של שוקי גוטמן עוד לפני ש"מה איבדת בפולין?" הגיע אליי, ויש אפילו שורות משיריו הקודמים שנחרתו לי בזיכרון, כמו "ואל תשכח להתחסן במרפאת האם / בזריקת הומור בכל חורף" ("תובנות פשוטות"), כמו "ילד קרמבו / נמס בקלות" ("ילד קרמבו"), או המילים החזקות בשיר "באתי הביתה" ("לתופת אין כתובת").

השם של הספר שלפנינו מצביע על מסרו העיקרי, והוא שלא ממש למדנו את לקח השואה, כשהעולם העוין לא רק מכחיש את הזוועות, אלא גם מאשים את הקורבנות, ואילו אנחנו לקינו בתסמונת השכחה: חצי מיליון ישראלים פזורים על פני הגלובוס, גם במקומות בהם התרחשה הזוועה – עכשיו עם הפלישה הרוסית לאוקראינה בורחים משם מאות ישראלים. מה הם מחפשים במקום שכמיליון יהודים נרצחו רק במלחמת העולם השנייה, מבלי להזכיר את הפוגרומים של חמלניצקי, פטליורה, בנדרה, בהם נרצחו מאות אלפי יהודים? מה יש לישראלים לחפש בפולין, "אדמת גיהינום / רוויית גופות / מכחישת כול" ("אל תיסע", עמ' 11), בה "מטען עובר / לסוחרי מוות" ("מטען עובר", עמ' 15), שבמחנה המוות המזוויע טרבלינקה שבה יש להכעיס שקט פסטורלי ("בטרבלינקה אין ראיות", עמ' 17).

בשיר "על שפת טיקוצ'ין" (עמ' 25) מתואר אירוע שהתרחש בעיירה הפולנית הזאת באוגוסט 1941, כאשר הגרמנים הביאו במשאיות את 2100 יהודי העיירה לשלושה בורות ביער לופוחובה הסמוך, ירו בהם במכונות ירייה, ודרשו מהפולנים המקומיים לכסות על הגופות:

כאן השתרכו אהובים

בסדר מופתי

אל יער הבלתי נתפס,

בורות-בורות, שלושה טורים.                                             

השירים בקובץ מובילים את הקורא לחוויית ביקור בקרמטוריום במיידנק:

המנהל הגרמני הראוותן

טבל באמבט אדמדם,

מי הארובה הבוערת.                                    

"המנהל הגרמני", עמ' 35

המשורר נוקט כאן בזאוגמה כשהוא מזווג בין מילים שאינן מתיישבות מבחינה הגיונית – שהרי מהארובה יוצא עשן, ולא מים. אלא שכאן מצביע השיר על הדם שנשפך כמים, מקום שהמנהל הגרמני הממונה על הזוועות יכול לטבול באמבט שהוא בעצם אמבט של דם.

בשיר אחר מרומז ביקור באושוויץ, שבו מוצגים הפריטים שהנאצים גזלו מהקורבנות: משקפיים, צלחת, סיר, מזוודה עם שם המשפחה חרוט עליה, טלית ("העבודה היא חיינו", עמ' 43), והגם שאין למשורר מטאפורה לשואה ("מטפורה לשואה", עמ' 59), הרי לרוע התהומי יש מטאפורה:

כמו המדוזה, אלת המפלצות,

הורגת במחי מכה,

הופכת אנשים יצוקי אבן,

נחשית תשעת ראשים

נושפת אש קטלנית,

צמאת דם                                                      

"מפלצת כל הזמנים", עמ' 49

בשיר "אילו" (עמ' 63) ימצא הקורא ניסיון להיטמע לרגע לתוך הגורל של הנספים בשואה:

אילו אורך גופי

נקלע למלכודת

הסחף הגרמני

על גדות הוויסלה,

הייתי צולל לתהומות

במחץ תנועה משחררת

ולא חוזר.

…

יכול להיות שאירע

ולא שבתי?

ההזדהות עם המומתים בשיר זה היא כל כך חזקה, עד כי הדובר מדמיין את אובדנו בגיא ההריגה.

בשיר "בדיעבד" (עמ' 69) נשאלת השאלה שאין לה פתרון – מה ניתן היה להיעשות בעולם התוהו ולא נעשה. השיר "מספרת" (עמ' 65) מוקדש לשורדת שהעידה על קורותיה בימים הנוראים ההם, והשיר "אביר העולם הגדול" (עמ' 67) מוקדש לחסידי אומות העולם.

לקובץ השירים שלפנינו יש גם צוואה לדורות הבאים בנוסח ההגדה של פסח:

בכל גלגול וגלגול

חייב עם לראות את עצמו

כאילו הוא עלה מפולין                                             

"בכל גלגול וגלגול", עמ' 85

וכפי שהתורה אוסרת על עם ישראל לחזור למצרים (דברים י"ז 16), כך צריך עם ישראל לזכור את גיא ההריגה בפולין, ולא לחזור אליה, כי "מה איבדת בפולין?" – הרי "אנו באנו ארצה לנצח" (שם). אבל האמת היא:

ולא למדנו דבר

ושבט שלם

אין.                                                                            

"המסקנות" עמ' 87

יש לנו מדינה, למדנו להגן על עצמנו, ארצנו פורחת, ובכל זאת מחצית מעמנו מפוזרים בכל העולם, וביניהם כחצי מיליון ישראלים שנהנים מסיר הבשר במקומות שלא מכבר היוו גיהינום לעם היהודי – גרמניה, פולין, אוקראינה.

את אוזלת ידינו בכל הכרוך לזיכרון השואה ביטא בצורה סרקסטית השיר "התליינים" (עמ' 77): הרי אין עונש שבעולם אשר יהלום את הזוועות שביצעו הנאצים ועוזריהם מכל עמי אירופה, והנה, "התליינים" של הפושעים, ילדי שכונת הפרחים, מכינים מדורה גדולה בל"ג בעומר ושורפים בובת סמרטוטים  של היטלר. זה הכול!

בשיר על שושלת חייטים במשפחתו של הדובר הוא גולש אל קטע ארס-פואטי בתבנית של קונסיט (דימוי מתמשך) מעולם החייטים:

אני רוכן מעל מכונת כתיבה

ותופר רגשות למילים,

מצר משפטים

ושומר על גזרת השירים.                              

"שושלת חייטים", עמ' 83-81

אקדיש מספר מילים גם על תבנית הספר שלפנינו: בשונה מספריו הקודמים, הכריכה הפעם לבנה וחפה מכל תמונה, והשירים מופיעים רק בעמודים האי-זוגיים. העמודים הזוגיים החלקים כביכול מרמזים על מי שאיננו יכול לזעוק כמו המשורר שלנו.

אני סבור שהתבנית הזאת חזקה מאוד, כפי שחזקים מאוד השירים שבקובץ.

ראו גם

שוקי גוטמן בפייסבוק

שוקי גוטמן בויקיפדיה

האתר של שוקי גוטמן

הערוץ של שוקי גוטמן ביוטיוב

שוקי גוטמן מקריא שיר מהספר "מה איבדת בפולין"

פרופסור עירית קינן על "מה איבדת בפולין"