לכבוד חג הפסח שולה ברנע מתארת את סיפורה של בת פרעה, שהצילה את משה הקט והפכה אותו לנסיך מצרי, מפיה שלה בסיפור וגם בשיר.

המערכת

בת פרעה מוצאת משה בנילוס. ציור קיר מבית הכנסת דורה אירופס בסוריה המאה השלישית לאחר הספירה. ויקיפדיה

רק בגיל עשר עמדתי על דעתי והבנתי את מקומי בממלכת אבי, מלך פרעה במצרים. הוא שלט ביד רמה ואפילו נוקשה בעברים שהיו עבדים תחת ידו לכל המלאכות הנדרשות, בחקלאות, בבנייה של הערים והפירמידות, ובכלל במשאות כבדים מעל ליכולתו של בן אנוש. 

בגיל זה תפסתי את היותי רק בת, כלומר אישה לעתיד, ויחד עם זאת התנחמתי בזנב שהיה עמי מאז הולדתי. כלומר לא הייתי אישה במלוא מובן המלה. לא היה ברור לי מניין צץ זנבי. אמי נפטרה בלידה שלי, ולא היה את פי מי לשאול. אבי היה בלתי נגיש עבורי בעליל. לפי תגובת האנשים שסבבו אותי, ראיתי שזנבי משך תשומת לב מרובה, ואף היו חצופים שהצביעו עליי באצבעם ויש שניסו לגעת בו ולמששו. 

עם הזמן רמז לי אבי, כי בזו גאוותו עליי, באשר הייתי צאצאית לאלה קדמונית. מכאן שמי, תרמוטיס, וזה היה סימן ההיכר במשפחתה. פרט לעובדה ביולוגית זו לא זכיתי להערכה מצד אבי. הוא אהב אותי רק כעוד חפץ קישוט המצוי בארמונו. להיפך, הוא זלזל בי וראה בי “לא מוכשרת” מעצם היותי בת. 

כבתו ניסיתי בכל מאודי לשעשעו בעיתות הפנאי בשירה ובריקוד. נהגתי להגיש לו את אנפילאותיו לעת ערב לקראת מנוחתו. “תודה בתי” אמר במין רשמיות זרה, אשר לא היה לי בה חפץ.  לא חייתה לצדי אם שתגן עליי והאומנת נחשבה חלשה לתפקיד זה.

לזנבי היו מעלות וחסרונות, והשתמשתי בו לצרכיי היומיומיים. כשהייתי טובלת ביאור, יכולתי להעמידו כמשענת מאחורי, וכך לטבול לתוך המים העמוקים ללא חשש של טביעה. כמו כן למדתי לשחות, והייתי מהירה וזריזה הודות לזנב ששימש לי מדחף אחורי. למזלי, ההיפופוטמים והתנינים המרובים בנהר התחברו אליי וראו בי אחת משלהם, אי לכך לא הייתי מוגבלת לצלול ולהיכנס למים כאוות נפשי בחברתם. ידעתי שאם אזדקק לזנב בעת מצוקה יהיה הוא  לי לתועלת.

האומנת שגידלה אותי, נמצאה עמי ולצדי, והייתה אשת סודי – איתה חלקתי את דאגותיי וכל מחשבותיי. היא זו שדאגה לי שאלמד לקרוא והביאה אלי מורה לארמון.

הייתי ככלואה בארמון. הורשיתי לצאת רק פעם בשבוע מחוץ לחומותיו – שם ראיתי את העולם כהווייתו על כל נפלאותיו לצד תלאות האנשים שחיו בו. שם ראיתי את מאמץ העבדים בשדות, את רכינת גופם לפנים, את גבם השבור, המיוזע לאורך שעות העבודה. בקושי ניתנו להם מים, על אף השפע שהיה לנו ביאור.

איתרע מקרה בו ראיתי כיצד מלקים את אחד העבדים על גבו בשוט כשהנוגש קרא בקול מעורר פלצות: “מהר יותר מהר, חמור גרם!”. הנוגש לא הרפה ממכותיו עד כריעת העבד תחתיו למותו. למען יראו וייראו. המקרה נצרב בזיכרוני ובגללו נהייתי רגישה במיוחד למעמד העבדים העבריים.

לצד זה התרשמתי עמוקות מהרופאים בממלכה. במו עיניי נכחתי במקרה של נערה עברייה שנכוותה קשות בידיה בשמש בעת עבודתה בשדה בזריעה. יעצתי להוריה מה לעשות, ואף החשתי אליה רופאים מהארמון, והם נקטו כל אמצעי הריפוי שעמדו לרשותם: חבשוה עם בשר נא, אחר בבד פשתן לבן עם צמר גפן טבול בדבש למניעת זיהומים. על כך הוסיפו לה לבליעה אופיום ותמצית צמח הבלדונה נגד הכאבים. כשנרפאה המסכנה, הגישה לי לאות תודה שרשרת עשויה מקונכיות  כחלחלות ומצדפים מבהיקים.

אבי לא מנע ממני כל תחום של לימוד, ואי לכך ידעתי לקרוא במפות השמיים ובכוכבים, לנבא את תחזית מזג האוויר, וכן עקבתי אחר תנועת הירח והרוחות, ובעת שנמלא הסהר – נטלתי את הנבל או החליל וניגנתי לכבודם. פמליית הבנות ששירתו אותי הצטרפו אליי בליווי שירה וריקודים. יצרתי מעין מעגל נשים נאות ואמיצות, שנטענו בכוח של מנהיגות בלי לחוש בכך אפילו. היינו כעשר נערות יחד עמי. בכוחנו המלוכד אף שלחנו ידינו לשחק ולהשתעשע במשחקי הפנאי של הגברים העשירים כמו: לוח משחק עגול; משחקי כדור וג’אגלינג שנשאו חן בעינינו במיוחד; וכן העזנו לצאת להפליג בנהר, ואף לצוד דגים למאכל. מודה אני, כי נמשכתי אל עולם המים כמו אל סם.

כמו בגרמי השמיים התמצאתי גם בעולם החקלאות, והייתי ערה לזמן הזריעה והקציר לפי הגאות והשפל של היאור. בעת השפל הותיר אחריו היאור שפע של אדמה עשירה במינרלים והיה נוח אז לזרוע. בעת ההיא כבר קניתי לי מעמד בארמון ואבי נאלץ להודות בידיעותיי הרבות. כך התיר לי לצאת ולפעול לטובת החקלאות ולכל קדמה אחרת נחוצה.

פקדתי על אנשיי לזרוע חיטה ושעורה, שהיו נחוצים לנו בימי החסר להפקת קמח לצורך אפיית לחם. “תדאגי גם לדרוש ירקות ופירות לשתול” חינכה אותי אומנתי המסורה. כמו כן התמצאתי בעולם המשפט, ושמתי לב לעובדה שמועצת החכמים הייתה מורכבת מגברים בלבד. כיצד יכלו לשפוט בצדק ללא ייצוג נשי? תהיתי. אי לכך מיניתי עצמי להצטרף למועצה. “ממתי אישה יושבת בדין?” צקצקו כמה זקנים ותיקים מביניהם. נהניתי להתעלם מהערותיהם וישבתי בקרבם במלוא נוכחותי על אפם וחמתם.

לפני כן דאגתי למעמדי בעצמי, שאוכל לצאת את הארמון ככל שאתאווה ללא מגבלה. אף דאגתי לבנות מיני שסבלו מבעל אלים או סבלו מחיי מרדות ועוני. את מעייניי הקדשתי להן בסיוע בגירושין מבעלים שאכזבון בשל שליטתם ללא מצרים בהן. לאחר פרק זמן של חודשים ספורים, בקשתי לרשום על גבי הפפירוס תקנות שישמשו לטובת האישה ומעמדה ודאגתי להפיץ זאת בקרב המועצה. 

בין התקנות היו חשובות בעיניי אלה:

  1. 1. לא תבוא אישה למשפט ללא מלווה גבר.

2. לכל אישה ימונה נציג שידבר דברים לטובת אופייה.

3. כל אישה תהיה זכאית לקבל שמלה נקייה חדשה טוויה מחוטי פשתן, על מנת לכבד את מעמד המשפט ולא לזלזל בו כמו בהימצאות בשוק. רשאית היא להתאפר כאדם עצמאי בעל רצונות, כדי לחוש בטחון בעצמה. 

4. כל אישה תוכל לבחור את בחיר לבה לנישואין ולא ניתן יהא לכפות עליה מישהו זר נגד רצונה.

מעת שהגעתי לפרקי זיהיתי את העלמים הנאים והמכוערים, כיצד היו שוחרים לפתח הארמון לבקש את ידי, אך את הכסף של אבי הם בקשו לא אותי – היה ברור לי, לאבי, ולאומנת שלי. ידעתי כי בשל זנבי לא אוכל לעולם ללדת. אבי בראותו אותי בעיצבוני עודדני: “טלי את הנבל והחליל ונגני להנאתך – יש בך כשרון רב, תורשה מאימך היקרה”. בליבי ידעתי, עד כמה זלזל הוא באומנות המוסיקה בכלל ובי בפרט, ורק שלחני מעל פניו לצורך הסחת הדעת מהעצב. הוא לא באמת העריך אותי על מה שהנני, והמשיך לאהבני אהבת סרק.

שעות רבות הייתי מנגנת, ועם רדת הערב, אהבתי לשבת בצל ענפי הגומא שצמחו בחצרנו, ולפרוט מנגינות קסומות על פי תווים שנרשמו על גבי פפירוסים שהיה אבי מספק לי. לא חסרתי דבר פרט להכרה בי ובאופיי על ידי אבי.

האירוע שנתקלתי בו, ולפיו ידעתי כי האל הועיד בפניי את הייעוד של חיי, היה כאשר בבוקר אחד נודע לי דבר גזירת אבי להמית את הזכרים שייוולדו לעבדים העבריים, פן יתרבו ויעלו עלינו המצרים במספרם, ולא נוכל להשתלט עליהם. הם היו כוח העבודה החיוני ביותר שהיה כפוף לממלכה ונתון לחסדיה. באחד מימי השבוע, כשרוח נעימה נשבה בין ווילאות חדרי, שמעתי לחישה שהגיעה מחלוני. ניגשתי להביט מטה וראיתי את אחת מנשות העברים. נערה גבוהה, בעלת עיניים חודרות ושחורות כגלעיני האבטיח, עמדה בזקיפות קומה וסמנה לי באצבעה המורה “קרבי אליי”. קרבתי אליה, או אז לחשה לי: “מבקשת אני מכבודה להציל את אחי שיורד בתיבת גומא למים כעת חיה מחר לפני השקיעה. אמי חשבה, שנכון יהיה שיונח בקרבת הארמון כדי שנפש רחומה אולי תצילהו מטביעה. התוכלי לסייע לנו?” שאלה ובעיניה תחינה תהומית. היה משהו חזק, שלא יכולתי לעמוד כנגדו, וחשתי שרחמיי גאו בי. “אשתדל”, עניתי במהרה בלי מחשבת חרטה נוספת.

למחרת המתנתי בציפייה נחרדת, וניגשתי לשפת היאור עם אומנתי היקרה. לא נתתי אמון במי מנערותיי. בעודי משקיפה על פני המים, גיליתי במהרה את התיבה המצופה. לידה סערו המים, והתרשמתי שהתכנסה שם להקת תנינים. נחפזתי לבוא אל המים, חששתי פן תנין נקלע תחת התיבה ונמשך לריח הדם של הוולד. בהתקרבי לשם הכיתי בזנבי ליתר בטחון כדי לסייע לתנין לזהות אותי כבימים ימימה. כניסתי לא משכה תשומת לב של איש, או החליטו להעלים עין מפני כבודי כבת פרעה. ידעתי, כי בין שיחי הגומא מסתתרת הנערה העברייה, שהייתה אחות היילוד – השגיחה לשם בטחון להזהירנו, שמא פרעה עצמו ירד לשוח בקרבת היאור. 

התינוק הילוד פעה בתיבה בקול גדול. נקל היה לשער כי רעב הינו. מיהרתי לחוש ולקחתו אל בין זרועותיי. תחושה של היקסמות ורעדת גיל פעמו בי. הרגשתי כי שלי הוא ומעשה גדול עשיתי בהצלתו זו. מן השמים שלח אליי סת אלוהיי את תינוקי, והנה לא נדונותי להיות חשוכת ילדים כפי שהבנתי כל ימי. נענעתיו בחדווה. נזהרתי פן אמחצהו מרוב להיטותי לאמצו בחוזקת יתר. הוא היה יצור כה מתוק ועוד יותר בפעייתו כגדי קט. “שה שה” לחשתי לו להרגיעו עד הגיעי אל המטבח לבדוק, איה אמצא טיפות חלב עזים להשקותו. האומנת באה לעזרתי ובידיה פעמוני רוח שקולם עדין. התינוק הביט לעברם ונרגע וכך אף אנוכי. קשרתי על אמת ידו הזעירה לפי המנהג אצלנו חוט תכלת שמציין את הקשר בינינו הבל יימחה. הנערה העברייה, אחותו של היילוד, הגיעה לחצר האחורית של הארמון כשהיום נטה לערוב, כמו שקבענו, ועמה המינקת – שילדה אותו.

מכאן ואילך העניינים פעלו בתואם מלא עמי, כאשר אני המגדלת אותו ומחנכת אותו על ברכי תרבותנו המצרית, ואימו באה להיניקהו עד הגמלו. לשאלת אבי מיהו, עניתי בקלילות, כי זהו בן אישה מצרייה שמתה בלידה בייסורים קשים. “מעשה חסד עשית, תרמוטיס בתי, היאך הרהבת עוז לעשות את המעשה הזה?” שבח אותי אבי בחייכו חיוך זוהר ככוכב הרקיע. “ואני חפצתי בן ברוב כסילותי” הוסיף. אז ידעתי לראשונה בחיי מהי עדנה.

בת פרעה מצילה את משה מהיאור; ציור של ז’אן-ז’ק לגרנה. ויקיפדיה

בת פרעה

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר

וְהִנֵּה תֵּבָה וּבָהּ בֶּן הָעִבְרִים,

וְתֹאמַר בְּלִבָּהּ ‘הֵן עֲקָרָה אָנֹכִי

וּבָנִים  אֵין לִי,

אֲאַמֵּץ לְחֵיקִי אֶת הַיִּלּוֹד

וַיְהִי לִי לְבֵן,

וְלֹא אֶהִי  עוֹד לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה לִבְנוֹת עַמִּי

וְתֶחְדַּלְנָה מְהַלֵּךְ עָלַי רָכִיל

וְיִהְיֶה לִי בְּנִי מְשׂוֹשׂ חַיַּי,

לֹא אֶשְׁמַע בְּקוֹל אָבִי פַּרְעֹה,

כִּי לְעָווֹן יֵחָשֵׁב אֲשֶׁר חָפֵץ עֲשׂוֹת,

וְאֶגְמֹל טוֹבָה תַּחַת הָרָעָה הַזֹּאת

אַף אִם לֹא אֶקָּרֵא עוֹד בִּתּוֹ.’

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × five =