חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא agudat-sofrim-ukraine.jpg
כרזה לכנס אגודת הסופרים העברים במחאה נגד הפלישה הרוסית לאוקראינה

בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה קיימה אגודת הסופרים אירוע מחאה על הפלישה בהשתתפות השגרירות האוקראינית.

המשתתפים כללו יוצרים, למשל אמיר אור שהקריא את שירו “הברברים סיבוב שני”, המזהיר מהברברים והברבריות שבתוכנו.

את השיר תוכלו לקרוא ב”יקום תרבות”.

ובאותו הנושא הנה דבריה של ד”ר שלומית ליר, אחת הדוברות באירוע, שמהרהרת על מלחמה ככלי לאכיפת הרצון והשגת שליטה, ועל הקשר שלה לפטריארכיה.

בסיום תוכלו למצוא תיעוד וידאו של האירוע.

המערכת

שלומית ליר באירוע הסופרים על אוקראינה

מחשבה ראשונה היא בעצם זיכרון. כשהייתי ילדה קטנה, שמתי לב שאבי מקדיש חשיבות רבה לחדשות. הוא היה מתיישב על הכורסא הצהובה בביתנו הישן ברחוב ביאליק ברמת גן, מדליק את הרדיו מדי שעה עגולה, ומקשיב רב קשב לחדשות בקול ישראל, כשארשת רצינית נסוכה על פניו. אני זוכרת שבהאזנה שלי לחדשות שעסקו במלחמה חשבתי, אז כילדה קטנה, שמלחמות הן איוולת. האמנתי שאני יכולה לשכנע אחרות ואחרים בכך. נעמדתי על הכורסא ונאמתי לציבור מדומיין על חשיבות החיים והטיפשות שבמלחמה. הרי החיים כל כך חשובים ואיך בכלל אפשר לחשוב על פגיעה בהם בצורה כה אכזרית.

מחשבה שנייה. עשרות שנים מאוחר יותר, לאחר שגרתי וחייתי במקומות שונים בעולם, וגם הספקתי לחזור ולגור ברמת גן, אני עדיין סבורה שמלחמות הן איוולת. אני רק הרבה פחות בטוחה היום ביחס לעבר ביכולת שלי לשכנע אחרים להפסיק להילחם. אני הרבה פחות בטוחה ביכולת של הקול שלי להשפיע. אבל היום, בדיוק כמו אז, בדומה לילדה בת החמש שהייתי, אני סבורה שמלחמה כאקט תוקפנות היא המקום שבו אנחנו עדיין נכשלים כאנושות. גם היום כמו אז אני מקווה שיגיע יום שהמין האנושי יצליח להתגבר על הבחירה לנקוט באלימות. שתמצא הדרך לכך שלכל אחת ואחד יהיה מספיק כדי לא להילחם על שטח, רכוש, או כבוד, עד כדי מוכנות לדרוס באופן מוחלט את קיומם של אחרות ואחרים ולגזול את מתת חייהם.

מחשבה שלישית. ניתן להגדיר מלחמה בדרכים רבות. אחת מהן היא שמלחמה מהווה את המקום שבו הדיבור פוסק והכוח לוקח קדימות. תהליך התקשורת המבוסס על מילים, שפה, ועל היכולת לקדם דיאלוג, להציב טיעונים, לשכנע, או להתווכח, נדום אל מול אימת האלימות. הקול היחיד שקובע הוא זה הברוטלי, הגס, שאין בו אבחנות ורחמים. קולו של הכוח. ובעידן הנוכחי, גם קולן הרם של מגוון מכונות לחימה.

ארבע. ברור לי שדווקא במקום שבו הדיבור פוסק והכוח מבקש לקבוע מהלכים, חשוב להשמיע קול. ושהשמעת קול אינה בהכרח עניין פשוט. מכאן כי קול המחאה המושמע הוא גם קולם וקולן של אלו שאינם כבר יכולים להשמיע קול. מי שהמציאות מחייבת אותם להיכנע מאימת יכולתו של הכוח להכפיף את המציאות. הקול שאנו משמיעות ומשמיעים הוא עבורם ועבורן.

חמש. הרצון להשתלט ולהכפיף את האחר במלחמה מצוי בלב לבה של הפטריארכיה כתפיסת עולם העושה שימוש בהטלת מרות, ומבוססת על יחסי שליטה. זהו עולם שבו הסמכויות המרכזיות מרוכזות בידיהם של גברים המבקשים להשיג שליטה על אחרים: נשים, ילדים, וגברים הנתפסים פחות חזקים מהם. שליטה על משאבים פיזיים – מבנים ושטחים – ושליטה על הון ועל משאבים חברתיים: מוסדות הנהגה ושלטון. בבסיס המלחמה מצוי עולם המבוסס על יחסי כוח תוך ביטול מוחלט של יחסי שיתוף.

שש. מלחמות יזומות, שמטרתן לכבוש ולשעבד עם אחר, מתרחשות באופן פומבי וגלוי. ניתן לצלם ולעקוב אחר ההרס שהן מייצרות. האקט המקביל להן במרחב הנותר לרוב סמוי מהעין הציבורית הוא מעשה האונס. בשעה שמלחמות זורעות הרס רב יותר, פוגעות במנגנונים חברתיים ובחיים עצמם, בשני המקרים מדובר באקט פולשני שאינו מכיר בגבול, ואינו מכבד את קיומו האוטונומי של הזולת כגוף וכישות בעלת קול והחלטה על חייה. זוהי הזילות המוחלטת של האנושיות. חוסר כבוד מוחלט לקדושת החיים.

שבע. במצבי מלחמה האולפנים בישראל מתמלאים במקרים רבים בגברים שמסגבירים את המצב באופן המשחזר לעיתים את הלך הרוח הקרבי, ומתוך תפיסות עולם שבמקרים רבים מהדהדות זו את זו. במידה רבה, הודות לפמיניזם ולארגונים העוסקים בקידום נשים בממשל ובתקשורת, יש כעת רשימה ארוכה של נשים מומחיות, שיכולות לדבר על המצב, ולהציע מגוון נקודות מבט. זה חשוב. כי במקום שיש מגוון מתקיימת אפשרות לדיאלוג ולתפיסה רחבה יותר של המציאות.

שמונה. בעולם שבו השפה היחידה שהכוח מבין היא כוח נוצר פרדוקס המשמר את המצב. דווקא הגדולה האנושית שביכולת לחשוף את עצמנו, להביא את עצמנו לעולם כפי שאנו, ולהביע את הייחוד האנושי, נתפסת כחולשה. כך נוצר מצב שבו יכולת האיום צריכה – לכאורה או שלא לכאורה – תמיד להיות נוכחת אל מול הסכנה שבכיבוש, בהרס, ובהשתלטות. באופן זה הכוח מייצר מעגל חולני של פעולה ותגמול. פעולה והגנה. ומבסס עולם המושתת על איבה ולחימה ולא על דיאלוג.

תשע. בעומקם של דברים, מלחמה היא מפגן בורות הנובע מתפיסת מציאות צרה וראייה מוגבלת של משמעות הקיום האנושי. השיעור החשוב שמלחמה יכולה ללמד הוא איך לא לנהוג, ומה לא לעשות באינטראקציות עם אחרות ואחרים. גם אם הדבר יקח זמן הדרך היחידה שהמין האנושי יכול לצעוד בה ושמבטיחה את עתידו היא זו המבוססת על כבוד ושיח.

מחשבה אחרונה לסיכום. כפמיניסטית, התקווה היא שכאשר יותר ויותר נשים ערכיות יתפסו עמדות בכירות כראשות ממשלות ומנהיגות, אקטים של תוקפנות יתמעטו. אבל לנוכח פרדוקס האלימות המשמרת את עצמה, קשה לדעת איך להגיע למקום כזה, שמתואר לרוב בחזונם של נביאי ונביאות ישראל. כפי שחזה ישעיהו “לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה”. זו אכן שאלה שקשה לענות עליה, אבל אני בטוחה שיש דרך למימוש החזון, ושהדרך הזאת עוברת בתפיסת עולם פמיניסטית.

צפו בהקלטה של אירוע המחאה כנגד הכיבוש הרוסי באוקראינה

2 תגובות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 + fourteen =