לאחרונה יצא לאור בהוצאת “קתרזיס” ספרו של יורי טיניאנוב, “הסגן נים”. זהו התרגום הראשון של הפרוזה ההיסטורית של טיניאנוב, תרגום אשר המתרגם עמל עליו זמן רב מתוך רצון להביא לקורא העברית יצירה קלאסית ורלוונטית, בתרגום נגיש אך נאמן למקור. לפניכם המבוא והפרק הראשון מרומן היסטורי רוסי מפורסם שמתאר את הדיכוי השלטוני ברוסיה במאה ה-18, מצב שלמרבית הצער לא השתנה רבות גם בימים אלו.

המערכת

תקציר הסיפור:

רוסיה של המאה ה־18, שלטונו הרודני של הקיסר פאבל מהלך אימים על כל הממלכה. הנחיותיו הן בגדר עובדה, וכל סטייה מהן פירושה עבירה וענישה. במציאות זו, שתי שגיאות העתקה של לבלר גדודי צעיר מובילות לשני ניסים של ממש – היווצרותו של סגן שאינו קיים, ופטירתו של סגן מתקדם שעדיין מהלך על פני האדמה. 
בהשראת שתי אנקדוטות היסטוריות אשר אמיתותן מוטלת בספק, בורא הסופר בעל השם העולמי יורי טיניאנוב את אחת מיצירות הספרות המפורסמות והחשובות ביותר של ההיסטוריה הספרותית בכלל, ושל זו הרוסית בפרט. 
הסגן נים פורסם לראשונה בשנת 1928 תוך ניצול חלון זמנים קצר בהיסטוריה הרוסית שבה הצנזורה החונקת עדיין לא הייתה חזקה דיה. כך יצא לאור סיפור סאטירי, ביקורתי, קומי כפי שהוא טרגי, על אודות מציאות רחוקה שעדיין נותרה אקטואלית.  

כריכת ״הסגן נים״ של טיניאנוב בתרגום ארונשטם

מבוא

״הסגן נים״ הופיע בתקופה פורה מאין כמותה בהיסטוריה של הספרות הרוסית. בעשור הראשון שלאחר מהפכת אוקטובר 1917, בזמן התפתחותה ההדרגתית של ברית המועצות למעמד של מעצמה בינלאומית, הצנזורה הסובייטית הידועה לשימצה עדיין לא הייתה מאורגנת וחזקה דיה. לכן, במשך תקופה קצרה מאוד בהיסטוריה הסובייטית, התאפשר פרסום מנעד רחב של יצירות ספרותיות. סָאטירה, מדע בדיוני, וז’אנרים ניסיוניים בשירה ובפרוזה משתלטים על הסצנה הספרותית, ומגיעים ללא עכבות אל הקוראים ואל הקוראות. בתקופה זו, ז’אנר הפרוזה ההיסטורית תופס את מקומו הבולט בספרות הסובייטית, ואחת מהיצירות המפורסמות ביותר בז’אנר זה היא הסיפור הקצר “הסגן נים”.

במבט ראשון, מפתיע כי בז’אנר הנוטה לממדים אפיים, סיפור קצר מקבל מעמד גבוה בקאנון הלאומי. הסיבה לכך נעוצה באופן הטיפול בחומר ההיסטורי ובסגנון הייחודי של הסופר יוּרִי טִינְיָאנוֹב. “הסגן נים” הוא עיבוד לאנקדוטה [1] מסוף המאה ה־18, אולם לא מדובר ביצירה אסקפיסטית בידורית. דיוקנו הפסיכולוגי המרתק של הקיסר פָּאבֶל הראשון, אשר נמצא בתנודה מתמדת בין אכזריות לאופוריה, יוצר את הרקע לסיפור. פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ’ מניע את העלילה והיא תוצאה ישירה של אופיו המורכב. מסביב לעלילה האבסורדית, טִינְיָאנוֹב, הסופר וחוקר היסטוריית הספרות, טווה את המציאות של התקופה לפרטי פרטים, והוא עושה זאת בחינניות המאפשרת גם לקוראים ולקוראות המרוחקים והמרוחקות ביותר מן הנושא להבינו ולשקוע בו. מעניינות לא פחות הן דמויותיהם של הסגן המתקדם סִינוּחָאיֵב שעולמו מתערער כשהוא מגלה להפתעתו שהוא מת, ושל הלבלר, שבאפשרותו לברוא אדם בעזרת מסמך רשמי של המדינה. אולם הגיבור הראשי הוא המרתק ביותר –  קצין מבטיח ומסתורי אשר בכוחו להפיג את כל פחדיו של הקיסר.

הסופר

יורי טיניאנוב. ויקיפדיה

יוּרִי טִינְיָאנוֹב נולד למשפחה יהודית בעיר רֶזֶקנֶה (כיום בלטביה) בשנת 1894. בגיל עשר, התחיל ללמוד בגימנסיה של העיר פְּסְקוֹב שבצפון מערב רוסיה. לאחר סיום לימודיו, החליט לעבור לעיר הבירה של האימפריה, סַנְקְט־פֵּטֶרְבּוּרְג, שם התקבל לפקולטה ההיסטורית־פילולוגית שבאוניברסיטה הפֵּטֶּרְבּוּרְגִּית הקיסרית.

בשנת 1919, בתום לימודיו באוניברסיטה, הוא נותר ללמד בה. תרומתו הגדולה ביותר בתקופה זו היתה עבודתו המחקרית במסגרת ה”אוֹפּוֹיָאז” (ОПОЯЗ), האיגוד לחקר השפה השירית (אשר בהמשך מכונה גם בשם האסכולה הפורמליסטית). יחד עם חבריו לאיגוד, וִיקְטוֹר שְׁקְלוֹבְסְקִי, בּוֹרִיס אֶיְיכֶנְבָּאוּם, ואחרים, טִינְיָאנוֹב ריענן את חקר הספרות עם תיאוריות בלשניות וספרותיות חדשות ונועזות, אשר שילבו בתוכן את רוח האוונגרד עם ערכי מהפכת אוקטובר [2].

בשנת 1925 טִינְיָאנוֹב מוציא לאור לראשונה ספר בז׳אנר הפרוזה ההיסטורית ושמו “קיוּכְלָה”. ספר זה, המתקבל באהדה נרחבת, עוסק בסיפור חייו הטרגי של המשורר, המבקר הספרותי, והמהפכן וִילְהֵלְם קיוּכֶלְבֶּקֶר (1797 – 1846), אשר עד לפרסום היצירה כמעט שנשכח מזיכרונו הקולקטיבי־תרבותי של העם הרוסי. במקרה של ספר זה, עבודתו המחקרית של טִינְיָאנוֹב היא זו שמכינה את הקרקע ליצירת הפרוזה ההיסטורית שלו. אולם במקרה של “הסגן נים”, הבסיס ההיסטורי משמש רק כחלק קטן מההתרחשות העלילתית האבסורדית.

מקורותיו של ״הסגן נים״

“הסגן נים” מתפרסם לראשונה במוסקבה, בגיליון הראשון לשנת 1928 של כתב העת “קְרָסְנָיָה נוֹב”. זהו כתב העת הספרותי העבה הראשון שיוצא לאור בברית המועצות מאז המהפכה. בתוכו התפרסמו יצירותיהם של סופרים ומשוררים מרכזיים כגון מקסִים גוֹרקִי, איסָאק בַּאבֶּל וסֶרְגֵּי יֶסֶנִין.

במבוא לַסיפור שפורסם בגיליון זה (נספח 1), אשר הושמט מהמהדורה המאוחרת של הסיפור, טִינְיָאנוֹב מציין כי האנקדוטה שעומדת בבסיסו של “הסגן נים” מקורה בסיפור בעל פה של וְלָדִימִיר דָּאל [3], אשר תועד על ידי אחד ממאזיניו. למעשה, מִספר אנקדוטות מתקופת הקיסר פָּאבֶל פורסמו בשנת 1870 בכתב העת להיסטוריה “רוּסְקָיה סְטָארִינָה” (נספח 2). בפרסום זה, דָּאל מציין כי שמע את אחת מהאנקדוטות מאביו, אשר שירת כרופא בגָּטְצִ’ינָה אצל פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ’ לפני עלייתו לכס, ואת השנייה מגנרל שהכיר. לאנקדוטה השלישית לא מצוין מקור.

האנקדוטה הראשונה עוסקת בקצין שמאחר למסדר של פָּאבֶל ומתמוטט מפחד תחת מבטו של הקיסר. פָּאבֶל דורש מאביו של דָּאל שידווח לו פעמיים ביום בנוגע למצבו של הקצין וכאשר זה מתאושש, אומר הקיסר לקצין שמכיוון ששניהם אנשים עליהם לסלוח זה לזה, ומחבק אותו.

באנקדוטה השנייה, פָּאז’ [4] מתגנב אל מתחת לחלונו של פָּאבֶל, ומצחיק בפרצופיו כמה מהפְרֶיְילִינוֹת [5] אשר מנסות להזהירו בסימנים כי הקיסר ישן. לבסוף הפָּאז’ קורא בקול “שים לב!” בורח וגורם למהומה בארמון. הקצין האחראי המפוחד מבקש שאחד מחיילי המשמר יודה בפני הקיסר שהוא מי שצעק מתחת לחלונו ואחד מהם מסכים. הקיסר נרגע כאשר החייל מודה במעשה שלא עשה, ומכריז שיש לחייל קול חזק, ולפיכך מקדם אותו ומעניק לו מאה רובל – סכום גבוה לחייל באותם ימים.

האנקדוטה השלישית מתייחסת לטעותו של הלבלר, המובילה לקידומו של הסגן נים ולמותו בטרם עת.

סיפורו של הסגן המתקדם סִינוּחָאיֵב, אם כך, הוא בשלמותו פרי דמיונו של הסופר. כמו כן, טִינְיָאנוֹב מוסיף דמויות רבות שאינן מופיעות אצל דָּאל אשר תורמות למורכבות הפסיכולוגית של היצירה.

בחירתו של טִינְיָאנוֹב לפתח אנקדוטות שאמיתותן מוטלת בספק ולהגיש אותן כחומר היסטורי, הינה מעשה חתרני במיוחד בהיותו חוקר ידוע ומוערך.

טִינְיָאנוֹב משמיט את המבוא אשר מטיל ספק באמיתות הסיפור מהמדורה של 1930 ובכך מחזק את סמכותו של המספר. הוא משתמש בסמכות זו על מנת להציג בווירטואוזיות סגנונית את התנהלותה האבסורדית והאל־זמנית של חברה שבה סמכותו של המסמך הרשמי משעבדת את המציאות.

הצאר פאבל

הצאר פאבל הראשון .דיוקן מאת ולדימיר בורוביקובסקי 1800 ויקיפדיה ,
– https://iw.flipkartwiki.com/846487-pavel-i-C

הצאר פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ’ ( 1754-1801) החל את כהונתו כשליט רחום. הוא שחרר כמה מאנשי הרוח הרדיקליים שאמו אסרה או הגלתה, והוביל מדיניות שהועילה לאיכרים. עם זאת, במהרה התברר כי יחסו לאצילים ולחיילים היה מחמיר ונפיץ. התנהלותו של פָּאבֶל הוכתבה על ידי הרצון להשליט סדר מוחלט, כזה שיבטל כל אפשרות של הפיכה. באופן פרדוקסלי, התנהלות זו, אשר לעיתים אופיינה בהחלטות אימפולסיביות, נחרצות, וקיצוניות, הייתה זו שעוררה את חמתם של כמה ממקורביו. החששות של פָּאבֶל היו מבוססים.

כמעט מאה שנים לפני שפָּאבֶל עולה לשלטון, בשנת 1722, הקיסר פְּיוֹטְר הראשון (1672 – 1725) הוציא צו אשר ביטל את העברתה האוטומטית של הירושה לבן הבכור. צו זה אפשר לקיסר למנות בעצמו את יורשו. אולם הססנותו החשדנית של פְּיוֹטְר לגבי יורשיו מנעה ממנו ליישם את הצו שהוא עצמו הוציא, ולאחר מותו, הצו הוביל לתחילתה של אי יציבות שלטונית חמורה. תוך 70 שנה, אירעו שבעה מקרים שונים שבהם התערבו בכוחניות גורמים בתוך חצר המלוכה על מנת להדיח את השליט או את השליטה. בהפיכה האחרונה, אמו של פָּאבֶל, הקיסרית יֶקְטָרִינָה השנייה, אילצה את הקיסר פְּיוֹטְר השלישי לוותר על הכס. זמן קצר לאחר מכן, פְּיוֹטְר נרצח על ידי מאהבה של יֶקְטָרִינָה.

היחסים בין האם לבנה היו קרים, ויֶקְטָרִינָה אף בחנה את האפשרות להסיר את פָּאבֶל מסדר הירושה ולהפוך את נכדה ליורש הכתר. אין זה מפתיע אם כך, שהקיסר פָּאבֶל היה שרוי בפחד תמידי שמא יאבד את הכס. לאחר הכתרתו, פאבל הוציא צו אשר ביטל את זה של הקיסר פְּיוֹטְר הראשון, והחזיר את הירושה לבן הבכור.

מלבד הפחד מהפיכת אצילים, פאבל, כמו כל שליטי אירופה בתקופה זו, פחד מהגעתם של ערכי המהפכה הצרפתית אשר ימרידו את העם.

בשנת 1801, פחות מחמש שנים לאחר הכתרתו, פָּאבֶל נרצח בהפיכה שהוצאה לפועל על ידי מקורביו, ובנו הבכור אָלֶכְּסַנְדֶּר (1777 – 1825) הוכתר במקומו. מיותר לציין שרבים ורבות ברחבי האימפריה נשמו לרווחה.

לאחר “הסגן נים”

מלבד פועלו בתחום ספרות המקור והמחקר, טִינְיָאנוֹב התפרסם גם כמרצה, מתרגם, תסריטאי, ומבקר ספרות. בסוף שנות העשרים של המאה ה־20 הֶספקוֹ הספרותי נפגע כתוצאה מהחמרת הטרשת הנפוצה שממנה סבל, וזו הגבילה את תנועתו באופן הדרגתי.

בשנת 1928, לאחר פרסומו הראשון של “הסגן נים”, טיניאנוב הוציא לאור את הרומן ההיסטורי “מותו של וְאָזִיר מֻכְתָּר”, העוסק באירועים שהובילו למותו של המשורר והמדינאי אָלֶכְּסַנְדֶּר גְרִיבּוֹיֶדוֹב (1795 – 1829) בעת שליחותו לטהראן כשגריר הוד מלכותו.

בשנת 1930 “הסגן נים” ראה אור פעם נוספת, והפעם כספר. במהדורה רשמית זו, טִינְיָאנוֹב הרחיב פרקים מסוימים והשמיט את המבוא, אשר לתחושתו ככל הנראה עלול היה להתפרש כחוליה המקשרת שבין הסיפור למציאות הסובייטית. אכן, המציאות הדינמית של תקופה זו מאלצת גם את טִינְיָאנוֹב לסגל לעצמו צנזורה עצמית.

בתחילת שנות ה־30 יצאו לאור שתי יצירות נוספות של טיניאנוב, “וִיטוּשִׁישְׁנִיקוֹב הקטין” (1930), ו”אישיות השעווה” (1931), אשר יוצרות יחד עם “הסגן נים” מעין טרילוגיה רופפת של אנקדוטות שבמרכזה עומדים קיסרים (נִיקוֹלַאי הראשון, פְּיוֹטְר הראשון, ופָּאבֶל הראשון, בהתאמה).

בשנת 1934, “הסגן נים” עובד לסרט, לפי תסריט שכתב טִינְיָאנוֹב, ובליווי פסקול שנכתב על ידי המלחין הנודע סרגיי פרוקופייב. בהמשך, פרוקופייב פיתח את הפסקול לסוויטה הידועה בשם “Poruchik Kizhe” (הערת המתרגם: תרגום שגיאתו של הלבלר מרוסית לעברית הפכה את קיז’ה לנים).

בקישור לסרט עם כתוביות באנגלית תוכלו לצפות למטה.

פוסטר הסרט Poruchik Kizhe משנת 1934

החל מאמצע שנות ה־30, טִינְיָאנוֹב עובד על הרומן הביוגרפי “פּוּשְׁקִין”, העוסק בחייו של המשורר הרוסי הלאומי אָלֶכְּסַנְדֶּר פּוּשְׁקִין (1899 – 1937). בשנת 1942, כשנה לאחר פלישת הצבא הגרמני לשטחי ברית המועצות, טִינְיָאנוֹב מפונה לעיר מוֹלוֹטוֹב (כיום פֶּרְם), שם מצבו מחמיר עקב מחלתו. טִינְיָאנוֹב מתמודד בגבורה עם מוגבלותו הקשה, וממשיך לכתוב ולפרסם. ב־20 בדצמבר 1943, כחצי שנה לאחר העברתו לטיפול במוסקבה, יוּרִי טִינְיָאנוֹב נפטר. הרומן על חייו של פושקין נותר לא גמור.

טיניאנוב בימינו

הפרוזה ההיסטורית של יוּרִי טִינְיָאנוֹב תפסה את מקומה בצמרת הז’אנר והקאנון של הספרות הרוסית של המאה ה־20. יצירותיו תורגמו לשפות רבות וזכו לעיבודים מוזיקליים וקולנועיים. אולם, שלא כמו עבודותיו המחקריות של טִינְיָאנוֹב, יצירות אלה זכו להתעלמות מוחלטת מצד המתרגמים והמתרגמות לעברית. אכן, עד כה טיניאנוב היה ידוע בישראל בעיקר כתיאורטיקן קולנוע וספרות.

תרגום זה הוא התרגום הראשון לעברית של הפרוזה ההיסטורית של טיניאנוב, והוא שואף לפצות על היעדרותו של סופר כה מרכזי מהמדף של הקוראת והקורא הישראלי.

״הסגן נים״ מאפשר הצצה עדינה ומרתקת לתקופה שכמעט לא מוכרת לקוראים הישראלים. אין זו הסַנְקְט־פֵּטֶרְבּוּרְג המיסטית של גּוֹגוֹל, או האלימה והענייה של דּוֹסְטוֹיֶבְסְקִי – זו עיר הבירה הצבאית של הקיסר פָּאבֶל, ופחדו מחלחל בה עד לאחרוני הצמיתים והצמיתות. אין מקום למיסטיקה בעיר זו, והאלימות מועברת בפקודה היישר מהקיסר. הדמויות בסיפור נותרות אקטואליות לחלוטין גם בימינו, והמניעים למעשיהן, הגיוניים או אבסורדיים, מובנים לנו.

טִינְיָאנוֹב מצליח לספר סיפור מעניין על תקופה אחרת, וכל זאת מבלי להפוך אותו לקריקטורה. ניתן לראות בסיפור פיסת היסטוריה, אזהרה, או ביטוי משעשע לאבסורד האנושי.

המורכבות של הסיפור היא הבסיס לנצחיותו.  

לפניכם כעת הפרק הראשון בספר, והמציאות שהוא מתאר, למרות שהיא מהמאה ה-18, ללא ספק מזכירה זמנים מאוחרים בהרבה ברוסיה וגם לצערנו הרב בימינו אלה.

פוסטר של הסרט הסובייטי “הסגן נים” מ-1934

הסגן נים

1.

הקיסר פָּאבֶל נמנם ליד החלון הפתוח. בתום ארוחת הצהריים, בשעה שבה המזון נאבק לאיטו עם הגוף, נאסר להפריע לו מכל סיבה שתעלה על הדעת.

הוא נמנם בישיבה על כיסא גבוה, מגודר מאחוריו ומצדדיו באמצעות פרגוד זכוכית. פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ’ [6] חלם את חלומו הקבוע של שעת מנוחתו שלאחר ארוחת הצהריים.

בחלום, הוא ישב בגָּטְצִ’ינָה [7], בגנו הגזום, והקוּפִּידוֹן השמנמן שבפינה הביט בו אוכל ארוחת צהריים עם משפחתו. מרחוק נשמע צליל חריקה מתמשך. צליל החריקה ניתז מבורות הדרך בחד גוניות קופצנית. פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ’ זיהה מרחוק את כובע שלוש הפינות, את דהירת הסוס, את יְצוּלֵי הכרכרה הדו גלגלית, את האבק.

הוא ירד להתחבא מתחת לשולחן, שהרי כובע שלוש הפינות היה למעשה רץ צבאי. רכבו אליו מפֵּטֶרְבּוּרְג [8].

“Nous sommes perdus…[9]” הוא צעק בצרידות לאשתו ממקומו מתחת לשולחן, כדי שגם היא תתחבא.

מתחת לשולחן לא היה מספיק אוויר, וצליל החריקה כבר היה שם איתו, הכרכרה הדו גלגלית טיפסה עליו.

הרץ הציץ אל מתחת לשולחן, מצא שם את פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ’ ואמר לו, “הוד מלכותך, הוד מלכותך, אמך נפטרה”.

אך מיד כשהחל פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ’ לטפס החוצה ממקומו מתחת לשולחן, הרץ הפליק על מצחו עם האצבע וצעק, “הצילו!”

פָּאבֶל פֶּטְרוֹבִיץ’ נפנף בידו ותפס זבוב.

כך הוא ישב, לוטש עיניים אפורות בחלון של ארמון פָּאבְלוֹבְסְק [10], נחנק ממזונו ומיגונו, עם זבוב מזמזם ביד, כורה אוזן.

מישהו צעק “הצילו!” מתחת לחלונו.

2.
בלשכת גדוד פְּרֶאוֹבְּרוֹזֶ’נְסְקִי11, הלבלר הצבאי נענש והוגלה לסיביר.

הלבלר החדש, נער צעיר, ישב מאחורי השולחן וכתב. ידו רעדה מכיוון שאיחר.

הכרחי היה לסיים את העתקת הפקודה הגדודית עד לשעה שש בדיוק, וזאת על מנת שהשליש התורן ייקח אותה לארמון, ושם שליש הוד מלכותו יציג אותה לקיסר בשעה תשע יחד עם יתר הפקודות מסוג זה. כל איחור היה עבירה על החוק.

הלבלר הגדודי קם לפני הזמן, אך לכלך את הפקודה וכעת היה עסוק בלהכין רשימה חדשה. ברשימה אחת הוא טעה פעמיים: את הסגן המתקדם סִינוּחָאיֵב רשם כנפטר מכיוון שסִינוּחָאיֶב היה הבא בתור מיד אחרי רב סרן סוֹקוֹלוֹב שנפטר. כמו כן, בשגיאה מגוחכת למדי — במקום המשפט “ואילו הסגנים סְטִיבֶן, רִיבִּין ואַזֲנְצֶ’יֵב ישובצו” הוא כתב כך: “ואילו הסגנ נים, סְטִיבֶן, רִיבִּין ואַזֲנְצֶ’יֵב ישובצו”.

בזמן שכתב את האות נ’ במילה “הסגנים” נכנס קצין, והוא נמתח לפניו. ולאחר מכן, משהתיישב שוב לכתוב את הפקודה, התבלבל וכתב: “הסגנ נים”.

הוא ידע שאם עד השעה שש הפקודה לא תהיה מוכנה, השליש יצעק: “קחו אותו”, והוא יילקח למעצר. לכן ידו לא נעה כנדרש, הוא כתב באיטיות הולכת וגוברת, ולפתע, השפריץ כתם דיו גדול ויפה, כמו מזרקה, על הפקודה.

נותרו רק עשר דקות.

הלבלר נשען לאחור וזרק מבט על השעון כמו על אדם חי. ועם אצבעותיו, כאילו היו מופרדות מגוף ונעות מעצמן, החל לנבור בדפים בחיפוש אחר דף ריק, וזאת על אף שהדפים הריקים כלל לא היו שם, כי אם שכבו בארון בערמה מסודרת.

אבל אז, תוך שהוא נובר כבר מתוך ייאוש ורק למען הסדר הטוב, הוא קפא שוב. דף נוסף, לא פחות חשוב, נכתב גם הוא באופן שגוי.

לפי החלטת הקיסר בהוראה מס’ 940 העוסקת במילים שאין להשתמש בהן בעת דיווח, לא ניתן היה “לסקור”, אלא רק “לבחון”; לא “לבצע”, אלא “להוציא לפועל”; אסור היה לכתוב “שומרים”, כי אם “חיל משמר”; ובשום אופן לא ניתן היה להשתמש במילה “יחידה”, כי אם ב”דֵּטָשֵׁמֶנְט”.

לטובת התקנות האזרחיות, נוסף סעיף המציין כי אין לכתוב “דרגה”, כי אם “רמה”; ולא “אגודה”, כי אם “קבוצה”; ובמקום “אזרח” יש להשתמש ב”סוחר” או ב”עירוני”.

אבל אלה האחרונים כבר היו כתובים בקטן, בתחתית הוראה מס’ 940 שהייתה תלויה על הקיר מול עיניו של הלבלר, ואת הכתב הקטן הוא לא קרא. אולם את כל מה שהתייחס למילה “לסקור” ולחלק העיקרי, הוא למד בעל פה כבר ביום הראשון וזכר היטב.

עם זאת, במסמך אשר הוכן לחתימת מפקד הגדוד ויועד לברון אָרָקְצֶ’יֵב12, היה כתוב:

משסקרתי, על פי ההוראה של הוד מעלתך, את יחידות השומרים המשובצות במיוחד לשירות הפרברי סביב סַנְקְט־פֵּטֶרְבּוּרְג ולשירות הנייד, יש לי את הכבוד לדווח שכל הנ”ל בוצע…

וזה עוד לא היה הכול. הוא שם לב שהשורה הראשונה של הדיווח שהוא עצמו העתיק לא מזמן, נראתה כך:

הוד מעלתך, אדון נכבד.

והרי היה ברור לכל ילד קטן שפנייה אשר נכתבה בשורה אחת, פירושה פקודה, ובדיווחיו של פקוד, ובפרט בכאלה הנשלחים לאדם כמו הברון אָרָקְצֶ’יֵב, לא ניתן היה אלא לכתוב בשתי שורות:

הוד מעלתך,

אדון נכבד,

תבנית שפירושה צייתנות ונימוס. ואם בשימוש המילה “משסקרתי” ובשאר היה אפשר להאשים אותו שהוא לא זיהה את הבעיה ושהוא לא העיר את תשומת לבו של מפקדו בזמן, הרי שאת התבנית של “אדון נכבד” הוא עצמו בלבל תוך כדי מלאכת ההעתקה.

וכבר מבלי להבין יותר מה הוא עושה, הלבלר התיישב לתקן את המסמך הזה. בזמן שהעתיק אותו, מיד שכח מהפקודה, למרות שזו הייתה דחופה הרבה יותר.

כאשר הגיע עוזר השליש לקחת את הפקודה, הלבלר הביט על השעון ועל העוזר ולפתע הגיש לו את הדף עם הסגן המתקדם סִינוּחָאיֵב המנוח.

אחר כך הוא התיישב, וברעד כתב את כל ה”הודי מעלתך”, ה”דֵּטָשֵׁמֶנְטִים” ו”חיל המשמר”.


[1] אנקדוטה היא סיפור קצר על אישיות או על התרחשות היסטורית אשר אמור לעורר עניין. הביסוס העובדתי לאנקדוטה לעיתים מוטל בספק.

[2] במחקרו, טיניאנוב מתייחס רבות לדינמיות של הספרות ולמאבק שבין היבטים שונים של כל ז’אנר ספרותי, בכל תקופה בהיסטוריה. בדומה למאבק המעמדות המרקסיסטי, המאבק שמתרחש בתוך הספרות מוצג כמאפיין הכרחי שלה, ובעזרתו הספרות מתחדשת.  

[3] וְלָדִימִיר אִיבָאנוֹבִיץ’ דָּאל (1801 – 1872) היה רופא, פולקלוריסט, אתנוגרף, סופר, ולקסיקוגרף. עבודתו הידועה ביותר היא “מילון ההסברים של השפה הרוסית הגדולה החיה”.

[4] תפקיד הניתן לנערים אצילים ממשפחות מיוחסות ונחשב לתפקיד צבאי לכל דבר. הפָּאז’ ביצע מטלות בשביל המשפחה הקיסרית.

[5] הפְרֶיְילִינוֹת היו הנשים המקורבות לאשת הקיסר.

[6] הקיסר פָּאבֶל הראשון (1754 – 1801), בנם של הקיסרית יֶקְטָרִינָה השנייה והקיסר פְּיוֹטְר השלישי לבית רוֹמָנוֹב. השם פֶּטְרוֹבִיץ’ משמעו בנו של פְּיוֹטְר. השימוש בשם בצירוף שם האב הוא פנייה מנומסת בשפות סלאביות רבות, ובמקרה זה, חלק מן התואר הרשמי של הקיסר. כמו כן, השימוש בשם האב מהדהד את גורלו הנורא של פְּיוֹטְר השלישי, אשר נרצח בחשאי בידי המאהב של אשתו, יֶקְטָרִינָה השנייה, לאחר שאולץ לוותר על הכס לטובתה. בהודעה הרשמית, נכתב כי הגורם למותו היה התקף התכווצויות קשה של המעיים אשר נגרם כתוצאה מטחורים.

[7] עיר קרובה לסַנְקְט־פֵּטֶרְבּוּרְג שהייתה שייכת לקיסר פאבל ובה התגורר לפני עלייתו לכס.

[8] סַנְקְט־פֵּטֶרְבּוּרְג הוקמה בשנת 1703 כחלק מפרויקט האירופיזציה של רוסיה בידי הקיסר פְּיוֹטְר הראשון. הקיסר פְּיוֹטְר בנה עיר נמל מודרנית והפך אותה לעיר הבירה של האימפריה שלו. בשנת 1918 הבּוֹלְשֵׁבִיקִים החזירו את תואר ״עיר הבירה״ למוֹסְקְבָה.

[9] צרפתית: אנחנו אבודים. האצולה הרוסית בתקופתו של פָּאבֶל וזמן רב לאחר מכן דיברה בשפה הצרפתית והושפעה רבות מן התרבות הצרפתית.

[10] כפר הנמצא בסמוך לסַנְקְט־פֵּטֶרְבּוּרְג אשר ניתן במתנה לפָּאבֶל על ידי אמו, הקיסרית יֶקְטָרִינָה, ונקרא על שמו.

ראו גם

הגירסה הקולנועית של הסרט משנת 1934 עם כיתוביות באנגלית

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × three =