Waze בימי קורונה: סיפור על חיפוש דרך בתקופת הקורונה / אילנית יהודה, הוצאת מדיה 10, 2021
ההתמודדות עם תנועה במרחב, והגעה אל היעד, היא משהו שהשתנה רבות מאז שהייתי ילד. בילדותי, בסופי שבוע, היינו נוסעים לביקור אצל הסבים והסבתות במרכז הארץ. לא היו לנו לא מחשבים, לא טלפונים, ולא מכשירי ניווט. לאף אחד לא היה טלפון (אלא אם היית אדם עשיר). היינו יוצאים מהבית עם מפה ביד ותקווה בלב להגיע בסופו של דבר אל בית סבי וסבתי. סבתא שלי, מצידה, הייתה מחכה בתוך הבית עד למועד שבו היינו אמורים להגיע אליה לפי הערכתה, ואז עומדת על קצה שביל הגישה אל המשק, ופשוט מחכה עד שנגיע.
ספרה של אילנית יהודה “Waze בימי קורונה” שראה אור לאחרונה בהוצאת “מדיה 10”, הוא משב רוח מרענן. לא רק משום שהוא סיפור של מעט המחזיק את המרובה, ומספר בצורה יפה ומהודקת סיפור על רקע המהפכה הטכנולוגית שחווינו בשנים האחרונות, אלא גם משום שהוא מכיל רקע פילוסופי שמדבר על האופן שבו אנחנו מתמודדים עם מה שסבתא שלי ודאי הייתה מכנה “פלאי הטכניקה”: גבר שמתקשה בניווט ונאלץ להגיע לחתונה במשפחה של הבוס שלו, ובדיוק ברגע מכריע זה, אפליקציית waze מכזיבה אותו. כיצד יתמודד? הסיפור קיבל השראה מחוויה דומה שעברה אילנית, שנתנה לה השראה לכתיבה.
אבל יחד עם מציאת הדרך, אפליקציית waze, כמו בכל התחומים הדיגיטליים היום, יוצרת גם תלות ומעכבת עצמאות. פחות מחשבה מחוץ לקופסה, פחות תושייה. כאן בא הסיפור הזה, ומראה הכרח להתמודד עם המציאות ללא הקידמה, מציאות של פעם, שאז היינו פחות טכנולוגיים אך יותר נאמנים לעצמנו וליכולותינו. מציאות של פעם, כשלא הייתה קורונה, כשהיינו צעירים עם מפה ביחד בדרך לחתונה, כשאין זכר למסכה.
כבר בפתיחת הספר אומר הגיבור: “אף פעם לא הייתי מאלו שכישורי הנהיגה שלהם משובחים, כאלה שנולדו עם רישיון וגם עם הרגל על הקלאצ’. אני נוסע רק על אוטומטיות. Waze היא האלה שלי, המלאך הגואל שלי, היא פסיכה ואני קופידון. תמיד היא נופלת עליי, מוכנה ומזומנה, צבועה בצבעי תכלת בהירים ושמיימיים. בלעדיה הייתי אבוד.”
לא רק שהיוצרת בוראת אלטר-אגו גברי, שהוא גיבור הספר, אלא שהספר מכיל המון הומור, ומצליח להתמודד בחוכמה עם הקיום שלנו כבני אדם בתקופת הסגרים של הקורונה. נראה מן הספר שיש לו רקע רעיוני מעמיק, שמי שמצוי בפילוסופיה המערבית ובתרבות יוכל לקבל ממנו עוד רבדים של הנאה ותובנה לגבי אותה שאלה של “חיפוש דרך”.
אילנית יהודה היא סופרת תושבת באר שבע, וחלק מן הקהילה הקונסרבטיבית. היא נשואה ואם לשלושה ילדים, היא עובדת כספרנית ומידענית ראשית של רשת הספריות העירוניות בבאר שבע. אילנית מנהלת את בלוג הספרייה, עוסקת בייצור מידע טכנולוגי, כותבת, ועוסקת בפיתוח טכנולוגיות לרבות כתיבה על אפליקציות, עובדת על הספרייה הדיגיטלית הישראלית, ומצעידה את הספריות לעידן הטכנולוגי.
הכתיבה היא חלק מן החיים שלה מאז ומעולם. בשנת 2002 כתבה את ספרה הראשון, “קומות”, ספר של סיפורים אישיים קצרים ששינו את חייה.
באותה התקופה גם החלה לארגן ערבי סופרים בביתה, וכך רצה הגורל שבאחד המפגשים פגשה את מנהלת הספרייה, שהציעה לה להצטרף ולעבוד עמה.
בסופו של דבר אפשר אולי להגדיר את הספר כ”ספר לילדים מבוגרים”, אשר מאמינים ביכולתם לחשב את מסלול חייהם מחדש, במציאות מתערערת ומשתנה. כמו כן ניתן לראות בו סוג של ממתק ספרותי, שאפשר להעביר עימו שעה קלה של מחשבה ועניין, ואף לשוב אליו מעת לעת. איוריו של המאייר המוכשר ינון פתחיה, והעיצוב הגרפי של רונית פינקו, מוסיפים עוד רובד של העמקה לסיפור קצר ומלבב זה, שיוצר דמות של “כל אדם” שמוצא דרך ונתיב קיום בהווה המורכב שבו אנו חיים.
