תמי כץ לוריה סוקרת את מופע המחול “בואו תשכבו” העוסק במסע אל הגוף האנושי וגם הרבה מעבר לו.

המערכת

מתוך המופע “בואו תשכבו”. צילום תמר לם

תקציר המופע:

המופע עומד, יושב, ושוכב, במרחב הפעור בין תפיסת הגוף כסובייקט ייחודי וחד-פעמי, על תחושותיו וחוויותיו האינטימיות, לבין היחס הרפואי-ביורוקרטי אליו כאובייקט פלסטי אחיד, מפוצל לאיברים, מאובחן ומקוטלג. 

הציבור מוזמן לצפייה פעילה באירוע מתגלגל בין פרטי לציבורי, בין שאלה לחקירה, בין ריפוי לעינוי, ובין חופש לשלילתו. 

נעה דר היא כוריאוגרפית ורקדנית. יצירותיה הוזמנו ע”י הפסטיבלים המרכזיים בישראל, והוצגו בבמות בין לאומיות רבות ברחבי העולם. בין הפרסים בהם זכתה נמצאים פרס רוזנבלום מעיריית ת”א-יפו, פרס היצירה של משרד התרבות, ופרס לנדאו מטעם מפעל הפיס. רוב עבודותיה נוצרו במסגרת ‘קבוצת מחול נעה דר’ שהקימה ב- 1993, תוך שיתוף פעולה עם אמנים ואמניות משדות יצירה שונים. 
 
מיכל סממה יוצרת בתווך שבין מחול לפרפורמנס ולאמנות פלסטית. עבודותיה, מרביתן תלויות מקום, נעות בין חללי הבמה, הגלריה, והמרחב הציבורי.
 
יצירה והשתתפות: נעה דר ומיכל סממה. טקסט: מיכל סממה. יוצר פס קול: אלעד שניידרמן.
עיצוב אובייקטים ותאורה: יאיר ורדי. ניהול הפקה: כרמל הרטמן
 
 

מסע אל תוך ומעבר הגוף

כך מתארות היוצרות נעה דר ומיכל סממה את המופע שלהן:

‘בואו תשכבו’ נולד משיתוף פעולה ייחודי בין הכוריאוגרפיות והמופיעות נעה דר ומיכל סממה. המופע נע בין חוויית הגוף הסובייקטיבית, האישית ואינטימית, לבין האופן בו הגוף נתפס ומטופל במרחבים רפואיים ובירוקרטיים. ‘בואו תשכבו’ מתרחש בחלל משתנה ורב משמעי, והקהל מוזמן לנוע בו מהסטודיו למעבדה, מהמטופלת למטפלת, מיכולת לחוסר אונים, ממציאות לפנטזיה.

בסטודיו שלה ברחוב לסקוב, ללא תפאורה, נעה דר, בשיתוף פעולה עם מיכל סממה, מזמינה אותנו אל חייה, תוך התייחסות לכל אדם בקהל בשמו. תחת אור ניאון חד וחודר, כמו בחדר ניתוח, דר שוכבת על שולחן שהוא כשולחן מנתחים, נפרשת לפנינו. אישה חשופה בגוף ובנפש. החל מפרטיה העובדתיים – שם, גיל, מצב משפחתי, בריאותי, גופני – ועד לפרטים הקטנים של הגיליון הרפואי שלה. זו היא, אבל אלה כולנו. גופה הוא גוף אישה אנושי ממוצע, שנחשב בריא ומתפקד, אשר מהלך הזמן הותיר בו את חותמו. תוך כדי המסע הפנימי הגופני-נפשי הזה, דר מנווטת את הקהל, בעזרתה של מיכל סממה, לפעולות יומיומיות של שכיבה, קימה, ישיבה, מעבר מכאן לשם. החשיפה שלה איטית וכואבת, ולא מדלגת על אף פגם או פרט אינטימי בגופה, בנפשה, שהיא הנפש החשופה של כולנו שעוברים בלופ תמידי מכאן לשם ומשם לכאן, פועלים, זזים, עושים, כשכיוון ההתקדמות ידוע מראש.

האינדיווידואל אוגר מאפיינים משלו – פגמים, מחלות, תכונות – אשר תולדות חייו המיגדריים והפרטיים חתמו בו, ובכל זאת הוא פרט מתוך מיליארדי פרטים הקיימים כמוהו בעולם, וכולנו מתוכנתים בתוך המבנה החברתי והתרבותי. על כולנו מותיר הזמן את הצלקות שלו ואינו מרחם, אנחנו מזדקנים. הניסיון לעטות על הגוף אמצעים מלאכותיים, לשנות אותו, להגדיל כאן, להקטין כאן, לישר, למתוח, מוצג כאנקדוטה צבעונית, צינית, משעשעת לקראת סוף המופע, כשגם כל זה בסופו של ענין נמוג ונעלם.

העבודה ישירה, לא מרחמת. מבוצעת נפלא על ידי נעה דר, בשליטה גופנית מרשימה, שמראה לנו שלמרות כל הדיכאון הקיומי הזה, הגוף רווי המכאובים מאומן , חי, ובועט.

תמונה מהמופע “בואו תשכבו”. צילום דפנה לם

צפו בקטע מהיצירה בדף הפייסבוק של נעה דר

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 − 10 =