מדינה אחת לשניים חלק ב’ – הבית כמולדת

אברהם ב.יהושע במאמר שני מתוך שניים על הצורך במדינה רב לאומית בארץ ישראל.

קיראו את החלק הראשון.

הבית כמולדת

לא לזהות היהודית או הציונית אני דואג, אלא למשהו חשוב בהרבה: לאנושיות שלנו ושל הפלסטינים היושבים בתוכנו. קווים למחשבה על תוכנית שתבלום את תהליך האפרטהייד בשטחים הכבושים, ואולי אף תסיגו לאחור.

מול השיוט (לא הגלות) של העם היהודי בתוך מולדות של עמים זרים, והימנעותו העיקשת מחזרה למולדת, שנהפכה בתודעה לארץ קודש וירטואלית רבת־תביעות ותנאים, עומדת הבעייתיות במרכיב המולדת בזהות הפלסטינית, המקשה ומסבכת מצדה את פתרון שתי המדינות, בעיקר דרך בעיית הפליטים של מלחמת 48′.

אינני יכול להתיימר להיות בקי ברזי הלאומיות הפלסטינית, אולם עיון בצמיחתה מאפשר לתאר את התהליך כדלקמן: האימפריה העותמאנית שלטה במזרח התיכון במשך יותר מ–400 שנה, תקופה ארוכה ומכבידה מאין כמוה; כיוון שהאימפריה הזאת היתה במהותה מוסלמית, והערבים שבתוכה משתייכים בתודעתם לאומה אחת בעלת לשון אחידה (על אף עושר הניבים השונים שבתוכה), הרי מטבע הדברים שלא יכלה להתפתח ולהתבסס לאומיות טריטוריאלית ייחודית בגבולות ברורים ומוגדרים; עם התפוררות האימפריה עקב תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, והתכנסותה בגבולות אתניים ברורים יותר, החלו אט־אט להתגבש המדינות הערביות במזרח התיכון, בחסותן ובעידודן של המעצמות הקולוניאליות בריטניה וצרפת. כך החלו להתפתח הזהויות הלאומית של עיראק, סוריה, לבנון, הממלכה ההאשמית, סעודיה, ותימן. אולם בארץ ישראל־פלסטין נתקעה התפתחותה של הלאומיות הפלסטינית במחסום כפול — הן בגלל השלטון הצבאי והמינהלי של בריטניה, שאמורה היתה לערוב למימוש המנדט של הצהרת בלפור, והן בגלל כניסה הולכת וגוברת של יהודים לתוך הטריטוריה של ארץ ישראל.

במקום ממשל לאומי עצמאי, שאותו החלו עיראקים, סורים, ולבנונים, לפתח בהדרגה במדינותיהם העצמאיות, נשארו הפלסטינים ברמה של שלטון עצמי מוגבל ביותר, שנוהל במסגרת חמולות ונכבדי הכפרים, ללא סמכות אכיפה ממשית. גם ההנהגה הפוליטית — בראשות הוועד הערבי העליון, ובראשו המופתי — היתה חסרה לגיטימיות ממשית בקרב הפלסטינים, מה עוד שהיו בהם גם פלסטינים נוצרים ודרוזים.

מטבע הדברים כאשר הממשל הלאומי המרכזי חלוש ומוגבל, ואין לו גם מסורת של סמכות לאומית ממשית שהתקיימה בעבר, היחידות הקטנות יותר של כפרים ומשפחות הן שמרכזות את מוקדי הזהות הלאומית, ומתמעטת ונחלשת התודעה הלאומית שמזהה שייכות אל המולדת כולה. מה עוד שלאחר 48′ פוצל העם הפלסטיני לפחות בין חמש מדינות: ישראל, ירדן, מצרים, לבנון, וסוריה.

עם עזיבת הבריטים היה המבנה החמולתי הכפרי בין הגורמים שהכשילו את הפלסטינים במלחמתם עם היהודים, שנאבקו על נפשם כשגבם אל הים. למרות שמספר הפלסטינים היה כפול ממספר היהודים, ובנוסף זרמה אליהם עזרה צבאית מארצות ערב, לא רק שהם לא הצליחו לחסל את המדינה היהודית הצעירה בעודה באיבה, אלא שהם גם איבדו חלק מן השטח שנועד להם על פי תוכנית החלוקה של האו”ם. נאמנותם הבסיסית של הפלסטינים היתה לכפר ולבית, ולא למולדת במובנה הרחב.

בספרו האחרון והמצוין של דני רובינשטיין, “זה אנחנו או הם” ( ידיעות ספרים, 2017), שבמרכזו תיאור הקרבות המרים על הקסטל, בדרך לירושלים, מופיעה אפיזודה מאלפת המבטאת היטב את הקשר לכפר ולבית, שגובר על האינטרס הלאומי. בהתקפה של כוחות הפלמ”ח על הקסטל, התקפה שהשתבשה בחלקה, תעה בלילה עבד אל־קאדר אל־חוסייני, המפקד המהולל והנערץ של הפלסטינים, בין העמדות, ונהרג באש הישראלים, שלא הבינו תחילה במי פגעו, והשאירו את גופתו במקום נפילתה. הפלסטינים חשבו שמפקדם הנערץ רק נפצע ונשבה בידי הישראלים, ולכן מיהרו להזעיק עזרה מן הכפרים שבסביבה כדי לחלץ אותו. אלף לוחמים נענו מיד לקריאה, כבשו את הכפר והמצודה מחדש, והסבו אבדות קשות ביותר לכוחות הישראליים. גופתו של אל־חוסייני אותרה ונלקחה להלוויה מפוארת בירושלים, והלוחמים הפלסטינים שנשארו בכפר ששוחרר מחדש קיבלו פקודה שלא לעזוב את הקסטל עד אשר יבואו לוחמים אחרים להחליף אותם. והנה, אותם לוחמים כפריים שכבשו בעמל רב את המשלט החשוב הזה, שקבע את גורל המצור על ירושלים, לא נשמעו לפקודה שניתנה להם, וחזרו לאחר כמה שעות לכפריהם ולבתיהם שהיו במרחק של קילומטרים ספורים מהקסטל. בדיעבד הם מסרו את המקום ללא קרב לאויביהם. נאמנותם ומשיכתם לכפריהם גברה על הזהות הלאומית הכוללת. סיפורים דומים מתארים לוחמים פלסטינים מהכפרים בנפת שכם, שבאו לעזור לאחיהם ביפו, אבל בערב היו שבים לבתיהם, ובבוקר, כשהיו חוזרים להמשיך בלחימה, אין פלא שגילו שהעמדות שננטשו בלילה כבר נכבשו על ידי היהודים.

עד היום, כותב דני רובינשטיין, 70 שנה לאחר מלחמת 48′, ממיינים הפלסטינים את עצמם בסמטאות מחנות הפליטים על פי מוצאם הכפרי, שהוא עדיין לב הזהות. והרי הפלסטינים שמאכלסים את מחנות הפליטים בגדה המערבית וברצועת עזה אינם בעצם פליטים אלא עקורים בלבד מבתיהם, שעדיין חיים במולדתם. כשם שהישראלים, אמנם לא רבים, שאולצו במלחמת 48′ על ידי הפלסטינים לעזוב את בתיהם בגוש עציון, עטרות, נוה יעקב, בית הערבה, העיר העתיקה, מעולם לא החשיבו את עצמם כפליטים אלא כעקורים בלבד, שנשארו במולדת והשתלבו מיד במקומות אחרים. אפילו הפלסטינים שעזבו או גורשו במלחמת 48′ אל מחוץ לפלסטין, ללבנון, לירדן, לסוריה, למצרים, יכלו, לפחות תיאורטית, לחזור לאותם חלקים במולדת הפלסטינית שנשלטו במשך 19 השנים שלאחר מכן בידי ירדן ומצרים. רק ב–67′, לאחר מלחמת ששת הימים וכאשר ישראל סגרה בפניהם סופית את הגבול, הם הפכו לפליטים ממש.

ההתעקשות לראות בבית או בכפר את המקור הראשוני והבלעדי כמעט של הזהות הלאומית — דרך “הזכות האישית” של הפליט לשוב לביתו המקורי — מחריפה ומקבעת את הסכסוך. מה עוד שארגון האומות המאוחדות באמצעות אונר”א (אולי בגלל אשמה נסתרת על תוכנית החלוקה), העניק לפליטים הפלסטינים מעמד של פליטות גם לצאצאיהם, אפילו עד דור חמישי. נכון, רשאי פלסטיני לייחל לרגע שבו תיהרס מדינת ישראל, והוא יוכל לחזור לכפר או לבית של אבות אבותיו, כשם שעקורי (ולא פליטי) גוש קטיף יכולים לחלום על הרגע שרצועת עזה תיכבש מחדש והם יוכלו לבנות מחדש את בתיהם שנהרסו בידי הצבא הישראלי. אולם השאלה היא — מה בינתיים? מה עד שישראל תיחרב, עד שבית המקדש ייבנה על חורבות מסגד אל־אקצא, עד שאוניברסיטת תל אביב תימחק מעל פני האדמה וכפרי שייח מוניס יחזרו לעמוד על תִלם, או עד שהפלסטינים בשומרון יהגרו לכוויית כדי שאפשר יהיה למתנחלי שומרון למצוא את חורבות המזבח הקדום של בית אל. הזיות משונות והרסניות כאלו הן לא בשליטת ישראל ולא בשליטת הרשויות הפלסטיניות, אבל על המעשים אמורה להיות לכולנו שליטה. העובדה ש–70 שנה יושבים פליטים במחנות קשים ועלובים בעזה, שהיא בכל זאת חלק מהמולדת הפלסטינית, ומתעקשים לדון את עצמם לחרפת חיי פליטות במרחק של 10–20 קילומטר בלבד מבתיהם המקוריים באשדוד או באשקלון, שמהם ברחו או גורשו, הופכת את המפתחות החלודים של הבתים האבודים לסמלי יסוד ללאומיות הפלסטינית, שצריכה מצידה להתעמת עם לאומיות יהודית. זו שאחרי 2,000 שנות שיוט בעולם, נאחזה בערגה תנ”כית, ושלא די לה ב–78% של פלסטין שכבר נקבעה והוכרה כמדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות, אלא היא חייבת לכרסם גם ב–22% הנותרים, הגדה המערבית ורצועת עזה, שנותרו בידי הפלסטינים. צירוף שני הפגמים המהותיים האלו, שמתבטא בחדירה המזלזלת לזהות הפלסטינים בהתנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, כנגד העיקרון הפלסטיני הקדוש של שיבת הפליטים לבתיהם בישראל, הופך את הפשרה והפיוס לכל כך קשים. האכזריות והאבסורדיות של שני הצדדים מתבהרות היטב במעשה ההתיישבות הישראלית ברצועת עזה, שלא במקרה הסתיימה בתבוסה ישראלית מוחלטת מחד, ובמענה אבסורדי והרסני של המנצחים, שבמקום לבנות ולשקם את הרצועה שהשתחררה מהכיבוש האכזרי החלו לשגר טילים ולחפור מנהרות.

הדמוגרפיה שהתהפכה

נשיא מצרים אנואר סאדאת כתב בזיכרונותיו שההחלטה לפתוח במלחמת יום הכיפורים גמלה בלבו כאשר החלה ישראל ליישב אזרחים בסיני, במה שקרוי פתחת רפיח או חבל ימית, במה שאמור היה לשמש כמין חיץ אזרחי (מופרך לגמרי) בין סיני לבין רצועת עזה. הפקעה של טריטוריה לאומית לשם יישוב של אזרחים זרים היא כמובן הפגיעה העמוקה ביותר בריבונות הלאומית, ולכן ברור היה שהתגובה הלגיטימית לכך יכולה להיות רק במלחמה. את ההחלטה על יישוב פתחת רפיח קיבלה ב–1972 מזכירות מפלגת העבודה במה שידוע כ”מסמך גלילי”, שאושר פה אחד על ידי שרים, חברי כנסת, ואחרים, ביניהם סוציאליסטים מובהקים, חברי מושבים וקיבוצים. האדם היחיד שיצא כנגד ההחלטה היה מזכיר מפלגת העבודה לשעבר, לובה אליאב, בנאומו המפורסם “על פרגולים ועקרבים”. ואכן את ה”פרגולים והעקרבים” הביא לאחר עשר שנים שר הביטחון, אריאל שרון, שביצע את ההריסה והפינוי של חבל ימית למען הסכם השלום עם מצרים שנחתם עם ממשלת הליכוד.

אמנם כאשר מפלגת העבודה העבירה את השלטון לליכוד ב–1977 היו רק כ–3,000 מתנחלים ברחבי השטחים שנכבשו ב–1967, לעומת יותר מחצי מיליון ישראלים שגרים כיום בירושלים המזרחית ובהתנחלויות של יהודה ושומרון. אולם את הלגיטימיות המוסרית והמדינית להתנחלויות העניקה תנועת העבודה, אם כי היתה זו לגיטימיות מלווה בעיקרון ערמומי של “התיישבות רק באזורים שאינם צפופים בערבים”. בפתחת רפיח קל היה ליישם את העיקרון הזה, כי 10,000 הבדואים שחיו שם פונו בכוח מבתיהם, יבולם נעקר, ושדותיהם הפכו לשטח בנייה עבור היישובים הישראליים החדשים, שכבר לא הוקמו בשטח “צפוף בערבים”. אבל ברצועת עזה, שם החלה ההתיישבות של יישובי גוש קטיף (אף היא בהחלטת מפלגת העבודה) קשה היה יותר לקיים את העיקרון המתחסד של התיישבות לא במקומות “צפופים בערבים”, ולפיכך כשהגיע הליכוד לשלטון, ובמיוחד החלק הפעיל הדתי־לאומי שבתוכו, בוטל העיקרון של איסור התנחלות במקומות “צפופים בערבים”. הרי במשך 2,000 שנה, אמרו אנשי גוש אמונים, היהודים התגוררו במקומות שהיו רק “צפופים בגויים”, ולא איבדו את יהודיותם. אז למה דווקא בארץ ישראל הם יימנעו מהמקומות ה”צפופים” האלה כאשר צה”ל מסוכך ושומר עליהם מפני ה”צפיפות”.

אלא שה”צפיפות” הלכה וגברה. כאשר שאלתי את עזריה אלון, איש הטבע המופלא מבית השיטה, מדוע חתם בשעתו על הכרוז של אנשי הרוח למען ארץ ישראל השלמה, הוא טען שבגמר מלחמת העצמאות היו בגדה המערבית 800 אלף פלסטינים, וברצועת עזה 400 אלף. והנה, אותם מספרים, לטענתו, נמצאו גם ב–1967. לכן הוא חשב שכאשר תגיע העלייה הגדולה בעקבות מלחמת ששת הימים, תהיה יכולת יהודית לקזז את המספרים הללו, ולאפשר לישראל לספח את הפלסטינים כפי שזה נעשה ב–48′. אבל, הוסיף, בעקבות שיפור עצום במצב התברואה הולכים הפלסטינים ומתרבים, והיהודים לא מצליחים לקזז אותם במספרם. לכן, אמר, הוא ויתר על חזון ארץ ישראל השלמה.

אבל לא כל אלה שחתמו על אותו כרוז, ובהם החשובים והעמוקים באנשי הרוח של אותה תקופה, חזרו בהם כמו עזריה אלון. הנה למשל הסופר חיים הזז, שהבין, כמחברם של “הדרשה” ו”בקץ הימים”, שגם לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים לא ימהרו היהודים להגיע לארץ ישראל, והציע טרנספר של ערביי ארץ ישראל למדינות השכנות, ואף כינה את המעשה בתואר החביב על היהודים — תיקון עולם. גם ש”י עגנון קבע שהערבים בארץ ישראל נבחרו על ידי הקדוש ברוך הוא כשומרים על הארץ, עד שהיהודים יחליטו להגיע אליה מבוצ’אץ’ וממקומות נוספים. אם כי עגנון לא ציין אם הקב”ה גם ישלם להם שכר טרחה לפני שישלח אותם ל”שמירה” במקומות אחרים.

וכך החלו חולפות השנים. יחסי הכוחות הדמוגרפיים שהיו בין שני העמים בעת הצהרת בלפור ב–1917 — חצי מיליון פלסטינים כנגד עם יהודי של כמעט 15 מיליון — החלו אט־אט להשתנות, ולא רק בגלל השואה שכילתה שליש מן העם היהודי אלא גם בגלל הריבוי הטבעי ההולך וגדל בעולם כולו, ובעוצמה מיוחדת בקרב הפלסטינים בשל חייהם המשותפים עם הישראלים. מה שנראה עוד טבעי ואפשרי (אם כי לא מוסרי) בתפיסת ארץ ישראל השלמה ב–1967 נעשה יותר ויותר קשה מאה שנה לאחר הצהרת בלפור, ו–70 שנה לאחר החלטת החלוקה של האו”ם.

הדמוגרפיה החלה מתהפכת, או יותר נכון לנוע כמו מטוטלת. יאסר ערפאת, המנהיג הכאוטי של הפלסטינים, שניסה לתעתע בדיבור המתחסד על פלסטין “כמדינה חילונית, פלורליסטית ודמוקרטית” לאחר שיבת הפליטים לבתיהם שבתחומי ישראל, נתקף חרדה מול גלי העלייה מברית המועצות בסוף שנות ה–80 וריבוי ההתנחלויות בשטחים, והסכים לחתום על הסכם אוסלו המכיר במדינת ישראל כמדינה נפרדת. אלא שאת ההסכם הוא החל לרמוס בפיגועים שהלכו והתגברו באינתיפאדה השנייה, מה עוד שגם מדינת ישראל עדיין היססה בהיפרדותה מהשטחים, וההתנחלויות לא רק שלא פסקו אלא אף העמיקו שורש. המתנחלים בגוש קטיף, שחיכו בבתיהם ב–2005 לחיילים שיפנו אותם, בעוד הכביסה מסתובבת במכונת הכביסה והעוף נצלה בתנור, לימדו את עם ישראל לקח לעתיד. כמה קשה ונורא יהיה ניסיון לפינוי נוסף של התנחלויות ביהודה ובשומרון — פינוי 8,000 המתנחלים מגוש קטיף כבר עלה למדינה כעשרה מיליארד שקל; ומה עוד שהפלסטינים בעזה הסבירו לעולם, בטילים ובמנהרות, שפינוי הרצועה לא רק שאיננו בעיניהם סוף פסוק לכיבוש, אלא שאין בו אפילו רמז להתחלה של הפרדה ופיוס.

אבל, וזה חשוב מאד לענייננו, עדיין קיים הסיפור המוצלח יחסית של דו־קיום בישראל שאחרי 67′ בין היהודים והפלסטינים הישראלים, למרות כל התהפוכות הקשות שעברו שני הצדדים במשך 70 שנה: המלחמות עם מדינות ערב; הכיבוש לאחר מלחמת ששת הימים; האינתיפאדות; הממשל הצבאי; הפקעת קרקעות. ועדיין נראה שהאזרחות שנכפתה או ניתנה לפלסטינים בישראל, מיד בתום מלחמת העצמאות ב–1949, יצקה רצפת בטון יציבה ליחסים בין הרוב והמיעוט במדינה היהודית, שבה חי היום מיעוט לאומי גדול ולא טריטוריאלי בהיקף של 20%. גם שופט זר מלא וגדוש במוסר אנושי נשגב, היה נותן לשני הצדדים — ליהודים הישראלים וגם לפלסטינים הישראלים — ציון גבוה לחוכמת הדו־קיום שפיתחו במרוצת 70 שנות קיומה של מדינת ישראל: השופט הפלסטיני־ישראלי שדן את נשיא מדינת ישראל לשעבר למאסר, ובכך קבע קוד מוסרי ישראלי; המנהל הפלסטיני של בית החולים בנהריה שקובע קודים רפואיים ישראליים; המפקד הדרוזי של חטיבה לוחמת במלחמת צוק איתן; השגרירים והקונסולים הפלסטינים הישראלים ברחבי העולם; אנשי הרוח והמדע הפלסטינים; אנשי ההיי־טק; לצד האמנים הפלסטינים הישראלים המוכשרים, השחקנים, הסופרים, הבמאים והציירים, שמפליאים לנווט בין הקודים של שני העמים. כל אלה מעידים שהישראליות הצליחה, למרות הקשיים והעוולות, ובמגזר לא כל־כך מצומצם, לקיים שיתוף פעולה וחיים משותפים בתוך הכאוס המזרח־תיכוני. עם כל הטרוניות והטענות של שני הצדדים, ובמיוחד של המיעוט הפלסטיני, עדיין יש תשתית נכונה לגורל המשותף שהבאנו את עצמנו אליו עם השיבה המאוחרת והחלקית של היהודים למולדתם ההיסטורית.

שותפות, לא שלום

בתום שנה לפטירתו של יוסי שריד ז”ל ביקשה ממני רעייתו, דורית, לשאת דברים באזכרה שנערכה במוזיאון תל אביב. כמה שבועות לפני כן התפרסמה הידיעה שאני מציע להעניק תושבות למאה אלף הפלסטינים החיים בשטח סי, על מנת להפחית מעט מן הממאירות של הכיבוש לפחות ב–60% של הגדה המערבית, הוא השטח שבו נמצאות כל ההתנחלויות. כמה אנשים במחנה השלום נתקפו בהלה למשמע ההצעה הזאת, שהרי לא ייתכן שאחד מוותיקי מחנה השלום יציע הצעה שמשמעותה הנסתרת יכולה להתפרש כהכנה לסיפוח שטח סי. עקרון שתי המדינות בגבולות 67′ הוא עיקרון קדוש במחנה השלום, ומי שמעלה הרהור כפירה מתחייב בנפשו היונית. ובכל זאת, בדברים שנשאתי בפני אולם מלא בפעילי מחנה השלום, זה שאני חבר בו החל מ–67′, קראתי לנסות לבחון גם מחשבות אחרות, שהרי הולך ומתברר בידי רבים מהבקיאים גם בשטח עצמו וגם במגעים שמתקיימים עם הרשויות הפלסטיניות, שההפרדה לשתי מדינות ריבוניות נעשתה קשה ומסובכת יותר ויותר, ויש אלו שכבר רואים בה רק הזיה שנועדה להשקיט את המצפון, ובינתיים מסתפקים במחזות, סרטים, ורומנים על הבעיה הישראלית־פלסטינית.

ראו גם בנושא זה את ספרו המצוין של ניר ברעם “הארץ שמעבר להרים”, עם עובד,2016.

(קיראו ביקום תרבות את פרק הסיום של הספר. המערכת)

ואכן, לאחרונה נשמעים גם בקרב המחנה הלאומי וגם בקרב מחנה השלום רעיונות על קונפדרציות ופדרציות למיניהן, תוכניות של “שתי מדינות במולדת אחת”, ועוד רעיונות מגוונים שונים. אני מחשיב את כל הניסיונות הללו כהתפתחות חיובית ביותר בקיפאון המחשבתי שאחז בחלקים רבים של הציבור הישראלי, ובוודאי בקרב חוגים פוליטיים רבים. אמנם לכל מקום שיוביל אותך רעיון חדש מיד יתפוצץ תחתיך איזה מוקש, אמיתי או אפשרי, אולם תהליך האפרטהייד שהולך ומכה שורש עמוק בחיינו מסוכן הרבה יותר, ולעקור אותו יהיה עוד מעט בלתי אפשרי. כבר הדגשתי בתחילת המסה הזאת: לא לזהות היהודית או הציונית אני דואג, אלא למשהו שהוא חשוב מכך — לאנושיותנו ולאנושיותם של הפלסטינים היושבים בתוכנו. איננו אמריקאים בווייטנאם, צרפתים באלג’יריה, או סובייטים באפגניסטן, שקמים יום אחד ומסתלקים. עם הפלסטינים נחיה לנצח נצחים, וכל פצע וחבורה ביחסים בין שני העמים נחרתים בזיכרון, ועוברים מדור לדור.

כדי לא להסתפק בתוכחה בלבד אני נוטל את נפשי בכפי ומציע טיוטה להצעה ראשונה, שיש בה בעיות ומכשולים לאין ספור, אולם היא עדיין אפשרית לדעתי. אני מקדים ומדגיש, אינני משרטט קווים לתוכנית לשלום עם הפלסטינים, ובוודאי שלא ל”פיוס ההיסטורי” או ל”הכרזה על חיסול התביעות”. אינני מתיימר להציע משהו שהוא בלתי אפשרי, ומשמש, עבור שני הצדדים, כמין אמתלה לטרפוד כל אפשרות של הסדר. אני מציע קווים למחשבה כיצד לעצור עקרונית את האפרטהייד ובשלב מסוים להסיג אותו לאחור. לפיכך זו תוכנית חד־צדדית מטעמה של ישראל, שמצפה אולי לאפשרות של שיתוף פעולה כלשהו מצד פלסטינים שהתייאשו אף הם מפתרון שתי המדינות. ולכן במקום לדבר על שלום, או הסדר, או פיוס, אני מציע להשתמש במושג שותפות דה־פקטו, שהוא מושג פחות יומרני אבל יותר אפשרי, והרי למרבה הפליאה קיים ופועל כבר זמן רב שיתוף פעולה ביטחוני בין הפלסטינים ובין ישראל בגדה המערבית.

קווי המחשבה שיוצעו להלן נועדו גם לאתגר ולעודד יוזמות אחרות, שונות אבל מבורכות, אם אכן הן נועדו להילחם או לצמצם את “סרטן הכיבוש” ששולח כבר את גרורותיו לחלקים אחרים בגוף האומה.

* ראשית, התוכנית מתייחסת רק לגדה המערבית, או ליהודה ושומרון. היא איננה מתייחסת לרצועת עזה, שהיא למעשה עתה שטח ריבוני פלסטיני, חמוש כהלכה, שמתנהל על ידי ממשלה עצמאית, ושיש לו מעבר פתוח אל מצרים ומשם אל העולם כולו.

* התוכנית דורשת עצירה מוחלטת של בניית התנחלויות חדשות ועצירת הרחבתן של הקיימות, אבל לא דורשת פינוי של ההתנחלויות הקיימות, למעט פירוק המאחזים הבלתי מורשים והבלתי חוקיים על פי דיני ישראל עצמה.

* הגבול המזרחי של פלסטין־ארץ ישראל יישאר בשליטה מלאה של ישראל. הבדיקות במעברים אל מדינת ירדן ימשיכו לפעול כפי שהם פועלים היום.

* תוצע מיד תושבות, ובעקבותיה, תוך חמש שנים, תוצע גם אזרחות ישראלית, לכל תושבי הגדה המערבית. כולל כל הזכויות והחובות הנלוות אליה.

* יוסדרו פיצויים קרקעיים, או כספיים, ראויים, עבור אדמה פלסטינית פרטית בגדה המערבית שהופקעה מאז 67′ על ידי ישראל.

* בירושלים תוצע מיד אזרחות לכל הפלסטינים האוחזים כבר בתושבות שניתנה בעקבות סיפוח העיר המזרחית והכפרים סביבה ב–67′.

* אמצעי הביטחון והמחסומים יישארו בשטח לפי הצורך, אולם עקרונית תותר תנועה חופשית של פלסטינים בישראל כפי שהיא מותרת היום לתושבים הפלסטינים של ירושלים ולחלק נכבד מהפלסטינים הגרים ביהודה ובשומרון.

* תוצע אפשרות אמיתית, פעילה, ונדיבה, לשיקום הפליטים, אם ביישובים חדשים או אם בהרחבה של יישובים פלסטיניים קיימים.

* המקומות הקדושים בעיר העתיקה של ירושלים (כקילומטר מרובע) ינוהלו על ידי שלוש הדתות הגדולות.

* השלטון בארץ יהפוך משלטון פרלמנטרי לשלטון נשיאותי. הנשיא ייבחר בבחירות כלליות, בדומה למשטר בארצות הברית ובעוד מדינות בעולם, וזאת מתוך כוונה לצמצם את התלות המתעתעת והמניפולטיבית של הזרוע המבצעת בזרוע המחוקקת.

* הארץ תחולק למחוזות, וכל מחוז יישלח שני נציגים לבית העליון, מבלי להתחשב במספר תושביו (בדומה לסנאט בארצות הברית).

* למחוזות יוענקו יותר סמכויות בתחום הניהול הפנימי בכל הקשור לחוקים המוניציפליים, וכמובן בכל נושאי החינוך התרבות ובעיקר הדת.

* שיטת הבחירות לבית התחתון תשתנה מבחירות יחסיות לבחירות אזוריות, כדי לתת יתר תוקף למחוזות (בדומה לשיטת הבחירות בבריטניה ובמדינות נוספות).

* כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, שאיתם קיים עכשיו שיתוף פעולה סביר, יתאחדו עם הכוחות הישראליים במשטרה משותפת.

* בתעודת הזהות של האזרחים הפלסטינים החדשים יהיה כתוב “הפדרציה הישראלית פלסטינית”, אבל בזכויותיה ובחובותיה היה תהיה זהה לתעודת הזהות הישראלית.

* חוק השבות יישאר על כנו, אך תוך בדיקה קפדנית יותר.

* לא תותר שיבת פליטים פלסטינים שמחוץ לארץ ישראל־פלסטין, אלא במסגרת קפדנית של איחוד משפחות.

* תופנה בקשה אל האיחוד האירופי ואל שאר מדינות העולם למתן מלווה/מענק נדיב לתהליך המבורך של ביטול האפרטהייד, ולשיקום מחנות הפליטים בערים חדשות.

* הפדרציה הישראלית־פלסטינית תבקש להצטרף אל הקהילה האירופית הקיימת, כחברה נלווה בסטטוס מיוחד.

כל אלה הם קווים כלליים של מחשבות ראשוניות ביותר, מלאות בבעיות קשות, מסובכות לביצוע, שמזמינות התנגדויות אין ספור, הן מן הצד הפלסטיני והן מן הצד הישראלי. אבל עדיין, בבסיסן אלו מחשבות שמגששות אל האפשרות לבנות שותפות לא אלימה בין ישראלים ופלסטינים, ולהיחלץ מהגלישה הבטוחה למצב של אפרטהייד ביהודה ובשומרון.

הזהות היהודית (יהיה פירושה אשר יהיה) התקיימה במשך אלפי שנים כמיעוט קטן בקרב עמים גדולים ועצומים, ולכן אין כל סיבה שהיא לא תמשיך להתקיים גם במדינה ישראלית, למרות שחי בה מיעוט פלסטיני גדול מאוד, עד שניתן לכנותה דו־לאומית. הנה, ב–1967 לא היה בירושלים, בירת ישראל, אפילו פלסטיני אחד, ואילו עכשיו, לאחר 50 שנה, מתגוררים בבירת ישראל כ–300 אלף פלסטינים. האם הזהות היהודית של ירושלים פחתה או גברה? רבים יגידו שהזהות היהודית של ירושלים רק גברה, ובוודאי לא פחתה. גם ישראל בגבולות 67′ היא מדינה שבה יש מיעוט לאומי פלסטיני גדול, שיש לו כמה זכויות ייחודיות משלו. הפלסטינים אינם מהגרי עבודה אפריקאים, גם לא פליטים שהגיעו מסוריה. הם ילידי המולדת הזאת מדורי דורות, רובם גם יודע עברית, מכיר את הקודים הישראליים, ומשתתף בהם. אפשר יהיה ליצור איתם שותפות סבירה לטובת שני הצדדים. אינני מצפה לחזון השלום של הנביאים שמעולם לא התקיים בהיסטוריה היהודית, אלא לסטטוס־קוו אנושי שנותן מעמד אזרחי לכל אדם.

הצלחתה של הציונות, כנגד כל התחזיות הקודרות להגשמתה, וכנגד התנגדותו של רוב העם היהודי אליה, נבעה לדעתי גם בגלל חתירתה לממש עיקרון מוסרי, התובע מהאדם היהודי לקחת אחריות מלאה למעשיו ולגורלו במסגרת טריטוריאלית עצמאית, ולא להיות עוד נספח לעמים אחרים. ההתנחלויות הרבות מאוד וסיפוחה של ירושלים המזרחית שברו לדעתי את האפשרות לחלוקה סבירה והוגנת בין שני העמים בארץ ישראל, ולפיכך יש למצוא פתרון של שותפות אפשרית והוגנת ככל האפשר בנוסח שהתרקם עם הפלסטינים הישראלים לאחר 48′, ובנוסח שהולך ומתרקם עם הפלסטינים במזרח ירושלים. אלף בעיות קיימות ב”שותפויות” הללו, אבל לא נראה שהצדדים מבקשים לפרק אותן. והרי לדעת כל המומחים, גם במצב של הפרדה לשתי מדינות היו מתקיימות אין סוף נקודות מגע וחיכוך — וגם שותפויות — בין שני העמים, במיוחד לנוכח העובדה שהמדינה הפלסטינית תוצף מיד במיליון פליטים שיחצו את הירדן מערבה. אמנם ההצעה שהובאה כאן, והצעות רבות אחרות שנמצאות עתה בחשיבה ובדיונים של אנשים מכל הקשת הפוליטית, מותירות בעיות קשות, אבל יש תמיד תקווה שהשותפויות ישכילו לרכך את המכשולים בניסיונות להתמודד איתן. אל נשכח שכל התוכניות הללו הן בכל זאת ניסיונות להיחלץ מהתקיעות המוסרית העיקרית שבה אנו הולכים ושוקעים. ועדיין, למרות כל מה שנכתב במאמר הזה, אם יוכל כוח פוליטי להוכיח לי בדיבור ובמעשה שניתן יהיה בכל זאת להגיע להפרדה לשתי מדינות, כזו שתהיה מקובלת רשמית על שני הצדדים, אלך אחריו באש ובמים.

קיראו עוד בנושא

ראיון של משה גרנות עם אברהם ב.יהושע