Electroconvulsive therapy machine on display at Glenside Museum by wikipedia user Rodw ויקיפדיה
Electroconvulsive therapy machine on display at Glenside Museum ויקיפדיה

“אנחנו הולכים לתת לך ממחר סידרה של אחד-עשר E.C.T”, מבשר לי דוקטור פאבלו היפה בחיוך מתעגל, גומות החן שלו מבצבצות, בעודי יושבת מולו בחדר הקטן בו אני שופכת את לבי לפניו כבר שלושה חודשים. ואני פשוט לא מבינה איך הוא יכול להתאכזר אלי ככה, אחרי שגיליתי לו הכל על עצמי, ובטח הוא יודע שאני לא משוגעת, ובכלל, הרי באתי מרצוני לבית החולים. הוא חייב לראות דרכי אם הוא פסיכיאטר, אפילו שהוא עולה חדש מארגנטינה, לא מדבר כמעט אף מילה בעברית, ובאחד המפגשים גם ביקש להקליט את השיחות בינינו כדי שיוכל להבין מה אני אומרת לו. אולי לא הבין דבר ומתוך זה החליט מה שהחליט, ואולי הוא נוקם בי על כך שכשאמר שאני מאוהבת בו הכחשתי. אני מרגישה כל-כך צלולה, אבל מבוהלת עד מוות, ומתוך אינסטינקט פנימי וגם מתוך זעם ותסכול, אני משליכה את משקפי לרצפה ונמלטת אל המקלחות, כאילו אפשר לנעול איזה שהוא חדר או פינה במקום הארור הזה.
ממרחק השנים מתבהרים הדברים. אמא סיפרה שאילצו אותה לחתום על הסכמה לטיפול בשוקים החשמליים, אחרי שאיימו עליה כי אם לא תעשה כן, הם עתידים לאשפז אותי בכפיה לכל חיי בבאר יעקב. אבל ברגע ההוא הרגשתי כחיה לכודה שהאירו עליה בפנס ועומדים לתפוס אותה בקצה זנבה ולהטיח את ראשה בקיר. הרגע ההוא גרם לי שלא לפנות יותר לעזרה במצוקות המחרידות ביותר בהן הייתי נתונה, ולפחד מאשפוז כמפני גזר-דין מוות.
עשרים שנה מאוחר יותר אכן נזקקתי לעזרה כזו, אך לא דיברתי עם איש. אמא כבר לא תפקדה כל-כך טוב. בכל פינה בבית היו פזורות פתקאות שהיו אמורות להזכיר לה דברים, וערימת הפתקאות גבהה ככל שזיכרונה התמוסס ודיבורה הפך לבליל לא ברור. אבא היה אחרי התקף הלב השלישי שלו, ואני, בגילי המתקדם, עדיין התגוררתי בביתם מעשה רווקה זקנה, נאלצת לשמוע אותו אומר בזעף “אצלנו אין מפתחות” בפעמים הנדירות בהן העזתי להתקומם. התקיימתי בדוחק מקצבת הביטוח הלאומי, ומפני שלא הצלחתי להשיג עבודה או להתמיד בדבר כלשהו מלבד הכתיבה, לא היה באפשרותי לממן לעצמי דירת חדר ולעזוב את הבית. על-אף התעללות מילולית ונפשית מצד אבי, הטחת קללות והשפלתי בכל הזדמנות, ואף שאמי לא מצאה בלבה עוז לעמוד מולו ולהגן עלי מפניו, מצאתי את העובדת הסוציאלית שהופניתי אליה אדישה לסיפורי, בעודי מתחננת על נפשי שנה תמימה לקבל מחסה בדמות חדר בעמידר. שבוע אחרי שבוע טרחה להבהיר לי אך זאת, שהתור ארוך, וכי יעברו שנים אחדות עד שאזכה, אם בכלל. “תמיד ישנן חד-הוריות או אנשים מרקע סוציו-אקונומי נמוך”, תירצה בנעימות, ו-“את הרי גרה בשכונת יוקרה ומה חסר לך בכלל”.
הדיכאון כואב, והדרך היחידה לעקור אותו היא להרדים את עצמי, כי אינני מצליחה להפריד את הכאב ממני ולהפוך אותו לישות נפרדת. אבל הפעם, למודת ניסיון, איני פונה לשום רופא בבקשת עזרה. במקום זאת אני מתחילה לאגור כדורים. יש לי רופא משפחה חביב ואדיש למדי, שנותן לי ברצון כדורי שינה והרגעה בשפע, וכך, אחרי שלושה חודשים שבהם אני מחייכת לכולם חיוך רחב כדי לא לעורר חשד, מגיע היום. אני רואה במוות מפלט מצרותי. מנוחה. מרגוע. מתוך תחושת ביטחון מלא שלא ימצאוני בחיים, אני מתקשטת לכבודו. חתן אחר הרי לא יהיה לי.
זה כולל את כל הטקס של רחצה ממושכת, בשמים, וכל פלאי הקוסמטיקה, כמו שנוהגת בחורה צעירה לעשות בליל כלולותיה.
שעת לילה מאוחרת. אמא כבר ישנה. אני חוצה את חדרה בזהירות, שלא להעיר, ומדליקה את האור במטבח. שם, עמוק בארון הפלסטיק, החבאתי את ‘האוצר’, כפי שאני מכנה אותו. היא מתעוררת לרגע ושואלת למעשי, ואני עונה לה שאני צמאה, ובאמת לוקחת מן המזווה שני בקבוקי מים גדולים כדי שאוכל לבלוע בעזרתם כמה שיותר כדורים. אני מצרפת אליהם גם את שתי השקיות הענקיות של התרופות וחוזרת לחדרי. על שולחן אדום עגול הסמוך למיטתי, שולחן שצבעתי במו ידי בשנים העלומות ההן, בהן צבע היה עדיין חלק מחיי, לא השחור האטום הבולע אותי לתוכו כעת, אני מפרידה אותן קודם מן האריזות ומסדרת לפי מצב חוסר הערנות שיגרמו לי. יש שם כמה מאות. על גבי שולחן הכתיבה אני משרבטת להורי פתק קצר: “מצטערת, אבל אני לא יכולה להזדקן איתכם”. ‘אפר ואבק’ של יהודה פוליקר מתנגן בשקט ואני יכולה לבסוף להתחיל למרר בבכי. עם כל חופן שאני לוקחת אל פי אני לוחשת “חבל היה…” כמין דקלום מרגיע, מילות סיכום לחיי המוחמצים. הכרתי מתחילה להתערפל. צמד המילים האחרון שעובר לי בראש: “אולי לא”.
הדבר הבא שאני רואה הוא בוהק לבן. לרגע חולפת במוחי המחשבה שהגעתי אל גן-העדן, אבל מיד אני מבינה שזו תקרה מוארת. קולות מתלחשים מספרים לי שנותרתי בחיים. בימים הבאים אני מאבדת את הכרתי לסירוגין. אמא תספר לי שניידת טיפול נמרץ אספה אותי ולא תשכח לשאול בטרוניה למה לבשתי רק תחתונים. אני שוהה עשרה ימים בבית-החולים. מאובחנת אצלי דלקת ריאות ופגיעה בלוע ובמיתרי הקול בגלל שאיבת הקיבה. שעות רבות בכל יום, כאשר אני פוקחת לרגע את עיני לכדי חרך צר, אני רואה את אמא גוחנת אלי, מלטפת ברוך את פני ואת זרועי המחוברת לאינפוזיה, ומאכילה אותי בסבלנות בגרבר, כאילו שבתי להיות התינוקת האבודה שלה. אני מטיחה בה דברים קשים, מאשימים, למרות שהיא יכולה רק לנחש למחצה מה אני אומרת. קולי הרי אבד לי. אבא בא פעם אחת ונשאר עומד מולי דקות אחדות, ואחותי באה רק בכדי להתריס כנגדי: “איך היית מסוגלת לעשות דבר כזה להורים!”. רוב הזמן אני שקועה בשינה עמוקה, אבל ביום התשיעי אני מתעוררת בבת אחת ובפתאומיות, ומתחילה לטייל הלוך ושוב במחלקה הפנימית, מתגנבת לעשן במסדרון, שוב נמרצת, ובערב מבקר אותי הפסיכיאטר של בית החולים שבא לפשפש במחשבותי ולברר אחת ולתמיד אם אני זוממת לעשות זאת שוב. “מה פתאום?” אני עונה בעליזות, ובאמת הרצון למות נטש אותי כליל, אבל הוא לא רגוע ומזריק לי ללא הסכמתי משהו שגורם לי להזיות ולחוסר שינה, או שאולי האשמה לא בזריקה אלא בראשי, כך אני תוהה.
למחרת מסבירים לי ששולחים אותי באמבולנס הישר לאותו בית חולים פסיכיאטרי ממנו חששתי כל השנים. מישהו הרי צריך לקחת עלי אחריות אם אני לא עושה זאת בעצמי.

אני מחליטה להימלט מאשפוז כפוי ויהי מה, יודעת שהדיכאון עתיד לנחות עלי שוב, אבל הפחד מפני המקום ההוא חזק ממני. בדרך אני פותחת בהיחבא את המעטפה שהניחו בידי, שמחה לגלות שעל-פי חוות דעתם של המומחים, הסכנה לריאותיי לא חלפה. מיד מתגבשת אצלי תכנית פעולה, כאילו אני חלק מסרט מתח בו אני משמשת כבמאית וכשחקנית הראשית.

האמבולנס מוריד את אמי ואותי בפתח בית החולים ואני נכנסת לבדי אל חדרו של הפסיכיאטר התורן. הלב מקפץ בשמחה, ממש יוצא מגדרו במחול, כשאני רואה מולי גבר במיטב שנותיו, מקריח, מרופד במשמניו, סיגר דלוק אחוז בין שתי אצבעות ידו השמאלית. “איכפת לך אם אמשיך לעשן?” הוא שואל, ממתין לתגובה מנומסת, מהוססת, אבל אני עושה עצמי נחנקת מן העשן, ומיד אומרת לו שעם כל הרצון להתאשפז, החולים אינם מנועים מלעשן, ואני גם מניחה שאין באפשרותו לספק לי מיכל חמצן. אני מקבלת את אישורו להתפנות אל בית החולים הכללי הצמוד ומבטיחה שאם ישללו שם דלקת ריאות, אשוב מיד.
ביציאה אני מבקשת כסא גלגלים, ונראה שהאח המוליך אותי הוא היחידי שרואה את הדברים בצורה מפוכחת: “מי שצריך כסא גלגלים זו אמא שלך ולא את. אישה מבוגרת, נסחבת איתך ככה בחום…” הוא מעיר בטון מחנך. בחדר המיון בודקים אותי ובאמת אין זכר לדלקת ריאות, והפסיכיאטר שם אינו מחוזי, וכך אני חוזרת הביתה.


בוקר בא, ואבא נוסע למשרד תיווך ומצמיד שלט ענק “למכירה” על גדר הבית המקיפה את המדשאה, ואחרי שנה אני אוחזת לראשונה בחיי מפתח לדירה משלי. עשר שנים אני כאן. דיכאון בא ודיכאון חולף. לפעמים אורח מקרי חוצה את סף הדלת, לעתים ינחש עובר-האורח בפניי קצה-זנב מבע מיוסר, אולם סיפור המעשה הזה יישאר תמיד נעול, ולשואלים למחיר הבית בשוק, לעולם לא אעז להסגיר באילו דמים עלה לי.

זר לא יבין זאת. לא אם הוא שפוי.

הפוסט הקודםלהקים לתחייה את רחוב אלנבי בתל אביב
הפוסט הבאהצלתה של ארמיית המחץ – סיפור על מלחמת יום כיפור מאת דוד מרקיש בתרגום דינה מרקון
רחל אשד, משוררת וציירת, תושבת מנחמיה. עד כה התפרסמו שישה ספרים שכתבה. ספרה השישי "געגוע לזמן שיגעון" יצא ב-2019 בהוצאת ״עיתון77״. על ספרה השני "הבטחות קטנות" זכתה בפרס אקו"ם ליצירות שהוגשו בעילום שם, הספר תורגם לאנגלית וראה אור בארה"ב. על ספרה השלישי זכתה בפרס ברנשטיין לשירה עברית מקורית. זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת תשע"ז. שיריה התפרסמו בכתבי-עת בארץ ובארה"ב, בעיתונות היומית, וכמו-כן באנתולוגיה "השירים הכי יפים בעברית - מאה שנות שירה ישראלית" בהוצאת "ידיעות ספרים", בעריכת מנחם בן ודורון קורן. שני שירים מתוך ספרה השישי ראו אור באנתולוגיה ״נפש״ בעריכת דורית ויסמן. כותבת גם סיפורים קצרים, מהם שהתפרסמו ביקום תרבות. ציוריה הוצגו במספר תערוכות, בין השאר בתערוכה בינלאומית בקטוביץ בפולין.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 × שלוש =