סיפור אוטוביוגרפי על צה”ל בשנות השבעים לזכרו של יורם טהרלב, הפיזמונאי הידוע שנפטר ב-6 בינואר 2022.

המערכת

יורם טהרלב בראשית שנות השבעים.אוסף דן הדניהספרייה הלאומית

במקום פתח דבר

חודשים אחדים לפני שיורם טהרלב נפטר, נזכרתי בו לפתע במרחקים, והתיישבתי לכתוב סיפור כיצד נפגשתי איתו פעמיים בשנת 1975, כשהייתי בן שמונה-עשרה.

גרסה מקוצרת מעט של הסיפור שכתבתי, “חשמל זורם בכפות ידיך”, העוסק בצד פחות מוכר שלו, מהימים ששימש כעורך העיתון הצבאי “במחנה נח”ל”, הריני מפרסם כאן כמעין הומאז’ לזכרו.

-1-

אחד מחלונותיו של מגדל השמירה הצבאי במחנה קדום בראש הג’בל היה מנופץ לרסיסים. רוח קרה וצולפנית חדרה פנימה ודקרה את פניי כמו סיכות. לרגע הרגשתי כמו בדיקור סיני, כשעשרות מחטים עוקצניות כדבורים ננעצות בפנים. הקור היה מקפיא כל כך, שניסיתי לרקוד במקום, אבל ראשי התנגש בצריח המגדל, והרגשתי כטנקיסט שראשו מתנגש בצריח הטנק. אבל לא הייתי שריונר, אלא לא פחות ולא יותר מאשר חייל קצת נחמד, שבקורס שוטרים וחוקרים צבאיים נהגו בו בנבזות, ושהתעטף בדובון מרופט, שמי יודע כמה טירונים לפניי התעטפו בו.

הדובון לא סייע הרבה. רעדתי מקור, והתפללתי שלא יירד גשם, או גרוע מכך, שלג, כי אז לא יהיה לי היכן להתחבא מפניהם בתוך מגדל הברזל הארור, ואני עלול להירטב ולקפוא אף יותר.

קיללתי את מזלי הרע, על כך שהגעתי למגדל הזה ולמחנה הזה בג’בל שליד התנחלות אלון מורה, שאת שמה שמעתי קודם לכן רק במהדורות החדשות. לקורס שוטרים הגעתי שלא מרצוני. היו לי תוכניות אחרות לגמרי לגבי השירות הצבאי. הייתי מיועד לשרת בעיתון “במחנה נח”ל” בתור כתב צבאי, ואף היה שמור בידיי מכתב רשמי בעניין, בחתימת העורך, הפזמונאי, התמלילן, והמשורר יורם טהרלב, שכתב בין השאר את הפזמון הידוע, “את ואני והרוח” (לחן, נחום היימן):

“את ואני והרוח
יצאנו לכר הפתוח
לנשום את נשמת הדגן
לרקוד עם ריצוד מי הפלג
לפעות עם הצאן על השלף
יצאנו לברוח מכאן…”

וגם אני רציתי לברוח מכאן, מקדום, ושהרוח תישא אותי בחזרה לבקו”ם, שם הכול השתבש…

-2-

חודשים אחדים לפני הגיוס ניסיתי להתקבל לעיתון “במחנה”, אך נאמר לי שהוא כבר עמוס בכתבים. הפנו אותי ל”במחנה נח”ל” ונפגשתי עם העורך יורם טהרלב, במשרדו בקריה בתל אביב, לשם נסעתי במיוחד מחיפה, נרגש מעצם האפשרות שאני עשוי להתקבל לשרת ככתב צבאי, כפי ששאפתי תמיד. לא פחות מכך, שמחתי על המפגש המיועד עם הפזמונאי הידוע, שאת שיריו שמעתי תדיר ברדיו, שירים שלימים הפכו לחלק מהפנתיאון של הזמר העברי: “גבעת התחמושת”, “על כפיו יביא”, “היה לי חבר היה לי אח”, “הבלדה על יואל משה סלומון”, “חשמל זורם בכפות ידיך”, “ההר הירוק תמיד”, ופזמונים קליטים רבים נוספים כמו “פשוט שיריונר”.

“מדוע אתה רוצה להיות כתב צבאי?” התעניין טהרלב בתחילת פגישתנו, וליטף את זקנו השחור, שלא נראה אז כמפרש מלבין באופק כמו בצילומים מאוחרים הרבה יותר שראיתי.

“מגיל חמש-עשרה אני כותב לעיתונים, ואוהב את זה מאוד,” השבתי, מבלי לדעת אז, שקצת יותר מעשרים שנים לאחר מכן, ארגיש מיצוי מהעיסוק בעיתונות וארצה להתמקד בכתיבת ספרות.

הצגתי בפניו מאמרי דוגמא אחדים שהבאתי איתי, לפי בקשתו, שאותם פרסמתי בעיתונות. האחד על חיפה, השני על כדורגל, וכך הלאה. אחד מהמאמרים הללו עסק בקפטן הפועל חיפה ונבחרת ישראל לשעבר, ראובן (רובי) יאנג, והוא נכתב בשפה מעט עגנונית. סגנון שאימצתי אז לעצמי כמו רבים אחרים, בתקווה גלויה, שלקח זמן עד שהצלחתי להיגמל ממנה, להפוך ביום מן הימים למין עגנון בעצמי.

טהרלב עיין במאמרים, ובעיקר בזה שעל רובי יאנג, אליל ילדותי, ואמר: “כן, אני זוכר אותו. אז מה, אתה רוצה להיות סופר, עיתונאי או כדורגלן?”

“כדורגלן לא,” השבתי לו בפסקנות, “ולגבי כל השאר עוד לא החלטתי. ואולי גם עיתונאי, וגם סופר, וגם משורר ופזמונאי כמוך,” הוספתי.

“אתה צריך להתמקד,” הציע, “לא צריך לשאוף ליותר מדי,” העיר מעט ביובש.

“הופתעתי לשמוע שאתה עורך את עיתון במחנה נח”ל,” אמרתי לו. “חשבתי שאתה עוסק רק בפזמונאות.”

“מפזמונאות קשה להתפרנס,” התוודה טהרלב, כפי שיאמר לי שנים אחדות לאחר מכן גם הסופר בולי יהושע על ספריו, כשיסיע אותי במכוניתו מהאוניברסיטה למרכז הכרמל. “לפרנסתי, אני משמש גם כעורך העיתון הצבאי הזה, בתור אזרח עובד צה”ל,” הוסיף וליטף שוב את זקנו.

“האם אתה עורך את העיתון של הנח”ל בגלל שאתה קיבוצניק לשעבר מיגור?” ניסיתי לפתח איתו סמול-טוק לא מחייב. “קראתי לא מזמן ראיון אתך ב’מעריב’ שבו נכתב שאתה מיגור. אני עצמי חיפאי ומכיר את הקיבוץ. ביקרתי שם פעמים אחדות, ובפעם הראשונה עוד כילד עם אבא שלי. הלכנו ברגל מהכרמל בחיפה עד לקיבוץ,” העליתי זיכרונות מבלי שהתבקשתי.

נזכרתי בשירו “ההר הירוק תמיד“:

“ההר הירוק כל ימות השנה,
אני עוד חולם ושואל
לנשום רוחותיך כבראשונה,
לשכב בצילך כרמל…”

(“ההר הירוק תמיד”, לחן: מוני אמריליו)

לרגע שקלתי לדקלם באוזניו שורות אחדות מן השיר, אך עוד בטרם הספקתי לעשות זאת – למעשה, ברגע האחרון עצרתי בעצמי, הוא לא נראה כמו אחד שיאהב חנופה – טהרלב ליטף שוב את זקנו העבות, שנראה כמו היער השחור, ואמר בנימוס: “טוב בחורצ’יק, בוא נחזור לענייננו ונדבר קצת על התפקיד שאתה מבקש להתקבל אליו. כתב צבאי זה תפקיד שונה מאוד מכל מה שאתה מכיר מן העיתונים שבהם כתבת קודם לכן, וממה שעשית עד עכשיו. ואתה מבין לבד שזה, כמובן, גם שונה לחלוטין מלהיות משורר או פזמונאי. אני לא מחפש פזמונאים לעיתון אלא עיתונאים. אנחנו כתבים צבאיים, אך לא כתבים מטעם. התפקיד שלנו הוא אמנם לרומם את החיל, אך מצד שני גם לא לטייח,” הוסיף ואמר.

נזכרתי בארנסט המינגוויי, שהיה כתב צבאי בימי מלחמת האזרחים בספרד, ולאחר מכן כתב את הרומן הידוע שלו “למי צלצלו הפעמונים”, שהפך לאחר מכן גם לסרט. האם לכך יורם טהרלב מתכוון? לא ראיתי את עצמי כעיתונאי המתרוצץ בין הכדורים השורקים מעל לראשי.

“כתב צבאי זה לא בהכרח כתב שמסקר רק מלחמות,” הבהיר טהרלב כאילו הוא קורא את מחשבותיי. “אני מחפש מישהו שיסקר את פעילות הנח”ל,” הסביר. “את ההיאחזויות, את הבט”שים, צריך ללכת גם לגרעיני נח”ל בקיבוצים, ועוד משימות שאטיל עליך. האם אתה חושב שאתה מתאים לזה?”

“אני מאמין שכן,” עניתי, וכעבור רגע הוספתי בטון נחרץ קצת יותר כדי שלא יבחין בהיסוס בקולי. “אני בטוח שכן.”

“טוב, המאמרים שלך שקראתי מעידים שיש לך יכולת כתיבה עיתונאית,” אמר בעודו בוחן את פניי בעיון, “אבל יכולת כתיבה עיתונאית זה לא מספיק. צריך לדעת איך לכתוב על צה”ל. מה דעתך שאשלח אותך לכתוב כתבת מבחן, והפעם על נושא צבאי. מדוע שלא תלך לבסיס צבאי כלשהו ותעשה עליו כתבה ותשלח לי אותה לקריאה?”

“אתה מתכוון למחנה שמונים, בסיס הטירונים של הנח”ל?” שאלתי בדאגה. הבסיס היה די רחוק, ליד חדרה, ואיך אגיע לשם, ומן הסתם אזדקק לאישור כניסה מיוחד.

“מבחינתי, זה יכול להיות כל בסיס שהוא שתוכל להיכנס אליו,” הציע טהרלב. “אני מקווה שתצליח להסתדר.”

-3-

חזרתי מהפגישה עם טהרלב בתל אביב במצב-רוח מעט מדוכדך. נותרו לי אמנם עוד שלושה חודשים עד לגיוס בתחילת חודש דצמבר, אך לא האמנתי שיאשרו לי להיכנס למחנה צבאי. הרי אני זקוק לשם כך לאישור של דובר צה”ל, או אישור של מפקד המחנה. טהרלב הציב בפניי מכשול רציני, ולמעשה ניסה לבחון האם אני בעל תושייה מספקת ואצליח להתגבר עליו כדי לעמוד במשימה שהוא הציב בפניי.

ראשי כאב עליי, נכנעתי לעייפות והקדמתי ללכת לישון מבלי שמצאתי פתרון.

למחרת נסעתי לחוף בת גלים, כדי לטבול בים. תרופה בדוקה בין השאר נגד דכדוך ומצב רוח רע, כפי שכתבה פעם נטליה גינצבורג ב”לקסיקון משפחתי”. ירדתי בתחנת האוטובוס של קו 42, ברחוב העלייה השנייה. מעברו האחד של הרחוב שכן בסיס חיל הים, ומן העבר השני סדנה של חיל חימוש. ממש תוכנית כבקשתך, אמרתי לעצמי, הנה לך הפתרון, פשוט תבחר. אולי אנסה את מזלי בשניהם. החלטתי לפנות תחילה לסדנה. אולי העובדה שחיל חימוש הוא חיל נטול הילה תגרום להם להיעתר לבקשתי לכתוב עליהם, ואולי המאמר שאכתוב יהיה אף מוצלח יותר. מי יודע.

חציתי את הכביש והגעתי לעמדת הש”ג של הסדנה.”אני מקווה שתצליח להסתדר,” שמעתי את קולו של טהרלב מהדהד בראשי. אני חייב להסתדר, כי אחרת החלום לשרת ככתב צבאי עלול לחמוק ממני ולהיגנז.

“מה אתה רוצה ילד?” שאל אותי הש”ג הזעוף.

“אני לא ילד. עוד שלושה חודשים אהיה חייל כמוך,” העמדתי אותו על טעותו.

“שמחת זקנתי,” גיחך. “אבל מה אתה רוצה?”

“לדבר עם מפקד הסדנה.”

“למה מי אתה שתדבר איתו? אפילו אני לא יכול לדבר איתו,” נהם הש”ג. “יאללה, תתחפף מכאן, תנגב את החלב מהשפתיים ותחזור עוד שלושה חודשים.”

“שמע, אל תעמוד לי פה כמו יוץ ותעצור את התנועה,” גער בי כשהמשכתי להתעקש לדבר עם המפקד. “מה בדיוק אתה צריך ממנו?”

“אני רוצה לכתוב עליכם כתבה,” העזתי לגלות.

“כתבה? מה, אתה כתב?” חקר הש”ג כשהבעת גיחוך קלה מרוחה על פניו.

“כן, כתב צבאי,” השבתי בגאווה נכלמת מעט לנוכח במבט המלגלג שהוא נעץ בי, כשואל: ממתי אחד כמוך יכול להיות עיתונאי?

“טוב, תן לי לבדוק איתו,” התרצה מעט.

לפתע הבנתי מדוע מייחסים לש”גים באשר הם מעמד, כאילו הם לפחות רס”ר המחנה. הרי בו היה תלוי עכשיו עתידי הצבאי. ברצותו – יאשר לי להיכנס לבסיס ובסירובו, אשאר לא רק מחוץ לסדנה אלא גם מחוץ ל”במחנה נח”ל”.

הש”ג סובב את החוגה של הטלפון השחור שהיה בבודקה ואמר בטון חלבי: “זיוה מותק, יש כאן איזה יורם אחד שאומר שהוא כתב צבאי ורוצה לדבר עם המפקד. מה לעשות איתו?”

הוא האזין לדבריה וחזר אליי: “ילד, היא אומרת שאתה צריך להגיש בקשה לדובר צה”ל כדי לדבר איתו.”

“תגיד לה שאני חייב לדבר עם המפקד ולהסביר לו באופן אישי.”

הש”ג נכנס שוב לבודקה שלו. “הוא אומר שהוא חייב לדבר איתו,” פנה אליה בשנית. “מה לעשות איתו? לשלוח אותו לקיבינימט?”

“לא, תן לו להיכנס,” שמעתי את קולה של ‘זיוה מותק’ מבעד לאפרכסת, “נראה מה הוא רוצה.”

“יאללה, תיכנס,” הפטיר הש”ג כאילו הוא זה שעושה לי רק טובה אישית קטנה, שאחריה אשאר בעל חוב. “המפקד יקבל אותך לחמש דקות. ותזכיר אותי לטובה בכתבה שלך, הא? אחרת אני-לא-יודע-מה-אני-עושה-לך,” הזהיר כדי שאבין מעל לכל ספק שבדעתו לגבות בהמשך את חובו.

“טוב, אזכיר אותך,” עניתי כדי להוריד אותו מעל הגב.

נכנסתי לבסיס ולרגע לא ידעתי לאן לפנות. “ימינה יא אחוול, תנקה את המשקפיים,” קרא לעברי הש”ג בזלזול מופגן.

בדרך ללשכת מפקד הסדנה ראיתי בשבילי המחנה כמה חיילות המבוגרות ממני רק בשנה-שנתיים, שמאז גיוסן נראו כאילו עולם שלם, ואף שנות דור, חוצצות ביני לבינן. הן צעדו שם לבושות בחצאיות, וחיילים הלבושים בדגמ”ח המרוח בגריז לטשו בהן עיניים מרוחות בגריז אף יותר מאשר המדים שלהם. זיהיתי גם פרצוף מוכר של שחקן ספסל צעיר במכבי חיפה, שהכיר אותי כעיתונאי ספורט ושאל אותי: “מה אתה עושה כאן? על מי באת לעשות עכשיו דאווינים? לפני חודש לכלכת במה שכתבת עליי שהגול היה באשמתי.”

“זה המאמן שלך שחשב ככה ובגלל זה החליף אותך, לא אני,” הזכרתי לו, “אז מה אתה רוצה?”

אולי בעצם עדיף להיות כתב צבאי מאשר כתב ספורט, חשבתי. השחקנים האלה תמיד באים בתלונות על כל מה שאתה כותב עליהם. קיוויתי שהחיילים לא יהיו כאלה אחרי המאמר שאולי אצליח לכתוב.

“שתתקן את מה שכתבת עליי בכתבה הבאה,” אמר בחומרה.

“בסדר, אתקן,” ניסיתי לנער גם אותו מעליי. בגלל המאמר הזה שאני מבקש לכתוב על הסדנה, אני עוד עלול להסתבך לא רק עם הש”ג אלא גם איתו, ואת המפקד טרם הכרתי וכבר לא הייתי משוכנע שבכלל כדאי להכירו.

‘זיוה מותק’ קיבלה אותי בלשכת המפקד. היה לה פרצוף קצת חמוץ בשביל אחת שקוראים לה ‘מותק’, אבל כנראה שכולם החניפו לה כיוון שנזקקו לעזרתה כדי לתאם פגישה עם המפקד.

“זה אתה הכתב?” הזעיפה פנים. “תיכף רס”ן אלעד יקבל אותך. חכה קצת, יש אצלו מישהו.”

דלת לשכת המפקד היתה פתוחה ויכולתי לשמוע אותו גוער בקולי קולות באחד מחיילי הסדנה: “יא טומטום אחד, ככה מתקנים מנוע? אתה רוצה שאלוף הפיקוד ייהרג בתאונה ויילך פייפען לקאייביץ’?”

הסתכלתי עליו מרחוק. רס”ן אלעד לא נראה לי בכלל כמו אחד שיורד אל הירדן כמו בשיר הידוע של להקת פיקוד דרום – לרגע, לא זכרתי אם השיר נכתב על ידי אברהם זיגמן או שמא על ידי טהרלב עצמו – אלא רק כזה שיורד על החיילים שלו.

“עבדנו כל היום על המנוע,” שמעתי את החייל מנסה להצטדק. “אבל הוא שפך לאגר. צריך להחליף אותו.”

“אל תענה לי בכלל יא דגנרט,” לעג רס”ן אלעד בארס, “צריך להחליף אותך ולא את המנוע.”

החייל יצא דומע מלשכתו ונראה לרגע אף הוא כמו מנוע ששפך לאגר. “אולי כדאי שאזכיר את זה בכתבה,” חשבתי לעצמי.

‘זיוה מותק’ חיכתה רגע שהחייל השפוף יתרחק, ואז חינחנה במפתיע בקולה: “אתה יכול להיכנס אליו. ואל תשכח לשים תמונה שלי בעיתון, טוב? בעוד שבועיים אני בין רשימת המועמדות הסופיות לטקס מלכת היופי של חיל חימוש.”

אם חלילה לא אתקבל לתפקיד כתב צבאי, הרהרתי, אולי לפחות יזדמן לי להכיר מלכת יופי.

הש”ג רצה שאזכיר אותו לטובה במאמר, זיוה מותק רצתה שאפרסם תמונה שלה, ועכשיו נדרכתי ושאלתי את עצמי מה רס”ן אלעד יבקש ממני בתמורה להסכמתו להתראיין. לרגע הייתי מוכן להעמיד פנים שאני מסכים לכל התנאים שלהם, ובלבד שאשיג את מבוקשי.

רס”ן אלעד קיבל אותי מאחורי המכתבה שלו, שהיו מונחים עליה קלסרים ודגל חיל חימוש. “בחורצ’יק, תגיד לי מה אתה צריך ומאיזה עיתון אתה בכלל,” שאל רס”ן אלעד, “כי אני מאוד קצר בזמן.”

עוד לפני שהספקתי להשיב, הוא בחן אותי במבט ושאל: “מאיפה בעצם אני מכיר אותך?”

פתאום נזכרתי מיהו. הבן של שאלתיאל.

“אני הבן של אליהו, שעובד עם אבא שלך בבנק,” הזדרזתי לעשות את הקישור בינינו.

“אה, אביטוב אביטוב. למה לא אמרת קודם? באמת שמעתי שאתה כותב לעיתונים על ספורט וכל מיני שטויות כאלה,” אמר רס”ן אלעד. “זיוה אמרה לי שאתה רוצה לכתוב עלינו. למה-מי-מת?”

“מעיתון ‘במחנה’ שלחו אותי לכתוב עליכם,” שיקרתי בלי למצמץ.

“אם אתה כתב צבאי, אז למה באת בלי מדים?” התפלא. “אתה כבר חייל? כבר התגייסת?”

“זו כתבת מבחן לקראת השיבוץ שלי ב’במחנה’,” הסברתי. “בחרתי לכתוב עליכם כי חיל חימוש הוא החיל שעושה את העבודה הכי שחורה בצה”ל אבל אינו זוכה לאף מילה טובה, וצריך לתקן את המעוות,” ניסיתי לדבר על לבו.

“לתקן את המעוות?” גיחך רס”ן אלעד. “מה זה, אתה רוצה להיות עלק עגנון או מה? דבר איתי בגובה השאסי או בגובה העיניים ולא בעברית של אליעזר בן-יהודה. ושתדע לך, שכאן מתקנים רכבים ולא את המעוות. אבל בעצם זה באמת ככה כמו שאתה אומר,” רטן, והפעם לא כלפיי אלא כלפי המצב. “אנחנו אוכלים כאן גריז לתקן את הרכבים של צה”ל, כולל את זה של אלוף הפיקוד, ואת הצל”שים מקבלים הטייסים והצנחנים. אבל אנחנו עובדים כאן יומם ולילה בלי להתלונן, כי אם הדי-200 או הטנק לא ינועו, או אם הם ייתקעו באמצע הדרך, אתה יכול לכתוב בשמי, שצה”ל יפסיד במלחמה הבאה.”

רשמתי את דבריו, והוא פנה אליי בטון נינוח יותר ופחות עצבני: “בוא, אני אקח אותך לסיור קצר במחנה ותראה בעצמך איזו עבודת קודש עושים כאן.”

פתאום היה לו הרבה זמן, ואני ידעתי שלי עשויה להיות כתבת מבחן מוצלחת. בדרך הוא פתח את הפה כמעט על כל מי שזז. בחייל אחד הוא נזף, על השני צעק, על השלישי איים. ורק אליי הוא התחנף, אם-כי החנופה שלו היתה מלווה בנימת איום זהירה.

“תשמע אביטוב, תכתוב עלינו דברים טובים, הא?” הזהיר אותי לפני צאתי משם. “ואל תשכח לשלוח צלם לצלם אותי.”

כתבתי לבסוף מאמר רחב יריעה, שתיאר את ההוויי בסדנה, את הצעקות, את תיקוני הרכב, ואת התסכול של המפקד והחיילים שאינם זוכים לקבל את הקרדיט המגיע להם. במרחק השנים, אני זוכר ממנו רק את שורות הפתיחה: “נהמת מנועי הרכבים בסדנת בת גלים, נשמעת לכל מי שעובר בשכונה בדואט עם נהמת הגלים בחוף הים הסמוך למחנה. בחוף הזה למדתי בתור ילד לשחות, אבל עכשיו פניתי לסדנה וביקשתי לקבל שיעור בשחייה בתוך ים של גריז.”

במאמר העסיסי והמשעשע למדי שכתבתי, הזכרתי הן את הש”ג, הן את ‘זיוה מותק’ שרוצה להיבחר כמלכת היופי של החיל, וכמובן שגם את רס”ן אלעד האמביציוזי, הפוזל בעתיד לתפקיד מפקד החיל ומתנהג כאילו הוא כבר מונה לתפקיד. את כדורגלן מכבי חיפה העדפתי להשאיר הפעם במאמר על הספסל ולא להזכיר אותו. תיארתי אותם כדמויות צבעוניות, אך כשנזכרתי בדבריו של טהרלב – “התפקיד שלנו הוא אמנם לרומם את החיל, אך מצד שני גם לא לטייח” – נזהרתי מלהציגם כנלעגים, כיוון שחששתי שבמקרה כזה הוא עלול להימנע מלבקש את השיבוץ שלי לעיתון הצבאי.

שלחתי את המאמר לטהרלב והמתנתי לתשובתו שלא מיהרה להגיע.

בשבועות הבאים, בכל פעם שהלכתי לשחות בחוף בת גלים, ירדתי בתחנת האוטובוס מול הסדנה, וקיוויתי שהש”ג לא יבחין בי מרחוק. לא הוא, לא שחקן הספסל, לא ‘זיוה מותק’, וגם לא רס”ן אלעד. הרגשתי שארבעתם מחכים לי בפינה שאכתוב עליהם, מבלי להבין שאני עצמי מחכה בפינה לתשובתו של יורם טהרלב.

ולמרות שניסיתי להתחמק ככל יכולתי, באחד הבקרים רס”ן אלעד, שיצא מהסדנה כשהוא נוהג בדי-200, הצליח להבחין בי, עצר את הרכב וצעק לעברי: “מתי הכתבה שלך כבר תתפרסם?” מבלי שידע שהיא לעולם כבר לא תתפרסם.

משמלמלתי בתשובה משהו לא מחייב, הוא נזף בי: “סתם בזבזתי עליך זמן, הא? יא בטלן אחד, הולך לים, כשפה בבסיס אנחנו מתלכלכים בגריז. בתור עונש צריכים לשבץ אותך בחיל חימוש ולא בתור כתב צבאי.”

אבל בתור עונש, שיבצו אותי לבסוף לתפקיד שנראה לי ממש לא מתאים לאופיי.

-4-

פעמים אחדות התקשרתי למשרד של “במחנה נח”ל” עד שהצלחתי לדבר שוב עם יורם טהרלב, ששוחח איתי קצרות וזימן אותי לפגישה נוספת בתל אביב. הגם שלא אמר לי דבר על המאמר ששלחתי לו, עצם הזימון נראה בעיניי סימן מבשר טובות.

“כתבת המבחן שכתבת על הסדנה של חיל חימוש מצאה חן בעיניי,” אמר, “פה ושם צריך אולי לקצר כמה ניסוחים כי זה לא לגמרי מתאים לעיתון צבאי, אבל בהחלט השתעשעתי. מבחינתי,” הוסיף, “אני מקבל אותך לשירות ככתב צבאי בעיתון ‘במחנה נח”ל’.”

טהרלב מסר לי מכתב רשמי במעטפה, שאותו ביקש שאציג בבקו”ם בתום הטירונות. במכתב נכתב ואני מצטט מן הזיכרון:

“לכבוד קצין שלישות ומיון בקו”ם,

לאחר שעבר אצלנו מבחן קבלה, החלטנו לקבל את…., שעומד להתגייס בחודש… בשנה… לשירות ככתב צבאי בעיתון ‘במחנה נח”ל’. הננו מבקשים לעשות כל מאמץ לשבץ אותו בתום הטירונות לשירות אצלנו, ולתאם אתנו את הצבתו לתפקיד.

בברכה,

יורם טהרלב,

עורך במחנה נח”ל.”

עיינתי במכתב, שאליו צורפה חותמת נוספת של קצין שלישות, בסיפוק רב והכנסתי אותו לתיק כמעין תעודת ביטוח. החלום שלי לשרת ככתב צבאי נראה קרוב מתמיד להתגשם.

“שמור על המכתב הזה ואל תאבד אותו. ההצבה שלך תלויה בו,” ייעץ טהרלב.

“לאור הפרופיל הלא גבוה שלך,” הוסיף ואמר, “ואם לא תהיינה חלילה הפתעות, אני מניח שלא תיתקל בשום בעיה ובבקו”ם תקבל הצבה ל’במחנה נח”ל’.” הוא קם מכיסאו וסימן שפגישתנו תמה, ולחץ לי יד. “אני מקווה שניפגש אחרי הטירונות שלך. מחכה לך כאן הרבה עבודה עיתונאית בשלוש השנים הקרובות, אז תתכונן.”

-5-

שבועות אחדים לאחר מכן התגייסתי עם ציפיות גדולות לקראת הצבתי לשירות ככתב הצבאי. בזכות המכתב המונח עמוק בכיסי, הרגשתי כאילו בארנק שלי מונחת המחאה בסך מיליון דולר הרשומה על שמי. לא ידעתי אז שלא רק לצ’קים לפעמים אין כיסוי, אלא גם למכתבי המלצה.

בטירונות התרשלתי בריצות, לא עמדתי בדום מתוח בהקשב, החטאתי במטווח, איחרתי למסדרים, כי מה אכפת, יש לי מכתב, אהיה כתב צבאי ואחריי המבול. אך כמו שהמ”כ איים עלינו תמיד בטירונות, “לכל שבת יש מוצאי-שבת.”

והמוצאי-שבת שלי אכן הגיעה ומוקדם הרבה יותר מכפי שהאמנתי.

-6-

השעה היתה שתיים אחר חצות. הרוח שרקה מחוץ למגדל כמו קטר המתקרב לתחנה שאין בה נוסעים. הייתי אמור להיות עכשיו ספון במיטתי, לאחר יום עבודה מייגע ככתב צבאי, אך העניינים התגלגלו אחרת לגמרי מכפי שקיוויתי, ובעוד הרוח צולפת בפניי, הזיכרון אף הוא דקר בי כסיכות…

סיימתי טירונות בבה”ד ארבע והגעתי ביום ראשון שלאחר מכן לבקו”ם. היה זה יום חורפי של שלהי חודש דצמבר, אך מזג האוויר הסגרירי לא קלקל את מצב-רוחי הטוב. עניין של שעות, או יום-יומיים, ואסתובב בקריה עם כותפת ועליה התגית “כתב צבאי”. בשלוש שנות שירות ככתב אני עשוי לצבור ניסיון רב, לרכוש מקצוע לחיים ולהתמקצע בכתיבה.

נכנסתי למשרדי השלישות בבקו”ם והצגתי בפני הקצין את מכתבו של יורם טהרלב. הוא עיין בו קצרות והפטיר כאילו תוכנו אינו נוגע לו כלל וכלל: “אנחנו נחליט כבר איפה לשבץ אותך. תתייצב שוב מחר בבקו”ם בשעה שמונה בבוקר ותקבל תשובה,” הוסיף ושלח אותי לחופשי.

הוא לא הבטיח לי דבר, ויצאתי מלשכתו עם סימן שאלה גדול, כשפניי משחירות כשולי הקדרה. אך מיד התעשתי. מדוע עליי לדאוג? נסעתי בחזרה לחיפה וסיפרתי לאמי, שכנראה הכול יסתדר ואני אשרת ככתב בעיתון “במחנה נח”ל”, כפי שהובטח לי.

“בבקו”ם יש הרבה נחשים,” הזהירה אותי אמי כאילו ליבה ניבא לה רעות.

למחרת, כשחזרתי לבקו”ם, חיכתה לי ההפתעה. אם האמנתי לתומי במשך כל החודשים האלה שהמכתב של טהרלב מהווה מעין תעודת ביטוח, גיליתי שתעודת הביטוח שלי פגה, כפי שקורה לעתים עם הרבה ביטוחים כמו ביטוח חיים, ביטוח דירה, ביטוח רכב, ביטוח רפואי. בצבא, למדתי, אין ביטוח ושום דבר לא בטוח.

כשנכנסתי ללשכתו של קצין השלישות, הוא נזף בי בקור: “טירון, תחכה בחוץ. אנחנו נקרא לך.” משהו בטון הדיבור הנוזפני שלו העיד על הצפוי לי בהמשך.

כעבור זמן קצר, נקראתי פנימה לחדר צדדי, שבו ישבה קצינה בדרגת סרן. שיערה השחור, הארוך, והחלק הזכיר לי את השיר “עטור מצחך זהב שחור,” פניה יפות כשל נערת חלומות, אבל המסר שהיה בפיה נשמע לי כמו סיוט.

בתנועת יד נדיבה היא הציעה לי לשבת, ואני התיישבתי בהיסוס אם כי מבלי לחשוד בדבר. האמנתי שהיא עומדת לשבץ אותי בעיתון “במחנה נח”ל”.

“שמי סרן גלית שוורץ, קצינת מיון של משטרה צבאית,” הציגה את עצמה בחיוך. “בדקתי את התיק שלך ואת כל הנתונים שלך, והגעתי למסקנה שאתה מתאים לשרת במצ”ח.”

“מצ”ח?” הופתעתי וקדרו פניי. “מה זה מצ”ח בכלל?”

“מצ”ח זו משטרה צבאית חוקרת,” הסבירה.

“במקום לשרת ככתב צבאי, את רוצה שאהיה שוטר צבאי? מה פתאום?” התקשיתי לעכל את דבריה. “בראסו מניאק, בחיים אני לא מוכן להיות,” הוספתי נסער למדי.

“אני מבקשת שלא תדבר כך,” נזפה בי סרן גלית כבדרדק. “השוטרים הצבאיים מבצעים תפקיד חיוני לצה”ל,” הטיפה לי מוסר, “ואתה, אתה הרי לא תהיה שוטר צבאי אלא חוקר במסגרת המשטרה הצבאית. אנחנו מחפשים חוקרים טובים ואתה בהחלט מתאים לזה.”

בחוץ נשמע רעם מתגלגל המבשר גשם חורפי כבד העומד לרדת, ואילו אני הרגשתי כאילו דבריה נופלים עליי כעם ביום בהיר.

“ואיך הגעת למסקנה שאני מתאים?” ניסיתי לעמוד על שלי. “הרי יש לי מכתב שבו עיתון ‘במחנה נח”ל’ מבקש להציב אותי לשרת אצלם ככתב צבאי.”

“חוקר צבאי, כתב צבאי, מה ההבדל?” הפטירה כלאחר יד.

“סליחה,” העמדתי אותה במקומה תוך שניסיתי לשמור על קור-רוח, “יש הבדל עצום מבחינתי.יורם טהרלב בחר בי לתפקיד כתב צבאי בעיתונו אחרי שעשה לי מבחן, אז באיזו זכות את שולחת אותי לתפקיד אחר?”

החמיא לי שפזמונאי מפורסם כמוהו בחר בי לתפקיד, ולא התכוונתי להרשות שהזדמנות כזו תחמוק מידיי. אם הוא יהיה העורך שלי, אולי הוא יוכל לפתוח עבורי דלתות לא רק לעולם העיתונאות אלא גם לעולם הפזמונאות והשירה, ככה שאף קצינה זוטרה לא תעמוד בדרכי.

“בזכות התפקיד שלי, שמאפשר לי לבחור חיילים שנראים מתאימים,” השיבה בטון ענייני ככל האפשר. “ואחרי שבדקתי את התיק שלך, החלטתי שאתה מתאים,” חזרה ואמרה. “וכן, שמעתי על המכתב הזה שקיבלת מ’במחנה’,” הוסיפה מבלי לייחס לו חשיבות מרובה, “אבל לצה”ל יש צרכים משלו. אתה יותר חיוני אצלנו בתור חוקר, מאשר בתור כתב ב’במחנה נח”ל’. אתה בהחלט צריך לשמוח ואף להתגאות שבחרנו בך. אנחנו לא בוחרים בכל אחד,” הבהירה.

“לשמוח? הרי התקבלתי להיות כתב צבאי, אז תכבדי את זה בבקשה ותני לי לשרת ב’במחנה נח”ל’,” התרעמתי על הקצינה, שבהחלטה שרירותית אחת עמדה לנפץ לי את החלום. “את לא יכולה לעשות לי את זה אחרי שיורם טהרלב בחר בי לתפקיד,” עמדתי על שלי.

“אני בהחלט מעריכה את העבודה הטובה שהוא עושה ב’במחנה’ ואת הפזמונים שהוא כותב: ‘גבעת התחמושת’, ‘על כפיו יביא’, ‘היה לי חבר היה לי אח’,” התוודתה, “אבל…”

“וגם את ‘חשמל זורם בכפות ידיך’ את מעריכה?” קטעתי אותה בעוקצנות, שהרי הרגשתי כאילו חטפתי מכת חשמל מהחלטתה.

“אל תהיה חוצפן,” האדימו פניה. “לצערך, יורם טהרלב יצטרך להסתדר בלעדיך.”

השאלה איך אני אסתדר בלעדיו, חשבתי. הרגשתי שאני עומד לצאת מובס בקרב מולה.

“עיתונאי, סופר, או מה שלא יהיה, תוכל להיות גם אחרי הצבא,” ניסתה לנחם אותי ולאחר מכן נשאה באוזניי נאום חוצב להבות: “צה”ל זה לא תכנית כבקשתך. הצבא לא יכול לשאול כל חייל איפה הוא רוצה לשרת, אלא לחשוב על הצרכים של המדינה ולא על הצרכים האישיים שלך…”

“זה לא רק הצרכים האישיים שלי,” מיהרתי לתקן אותה, “אלא גם הצרכים של ‘במחנה נח”ל’. הרי יש לי מכתב,” הזכרתי לה שוב בפנים נפולות ונפנפתי בו.

“תשמור אותו מצדי במסגרת ותתלה על הקיר,” סיננה והמשיכה בנאום הציוני שלה: “צה”ל צריך טייסים, שריונאים, תותחנים, חיל רגלים, חיל הים, שוטרים, וחוקרים. הוא לא צריך כתבים, בטח לא בעדיפות ראשונה. כתבים זה לוקסוס שהצבא לא יכול להרשות לעצמו.”

“ומה עם גלי צה”ל?” הפתעתי ושאלתי.

“גלי צה”ל? מה איתם?” מלמלה כאילו אנחנו לא משדרים על אותו הגל.”טוראי אביטוב, עוד חצי שעה תבוא המשאית לאסוף אתכם לקדום, אז כדאי שתהיה מוכן עם הקיטבג שלך,” הבהירה כאילו התעייפה מהוויכוח איתי, שהיה חסר טעם בעיניה. “אתה עולה לקדום, זו עובדה מוגמרת, ואני בטוחה שתהיה חוקר טוב ותיהנה מהתפקיד שלך ויום אחד אפילו עוד תודה לי שבחרתי בך.”

“אין סיכוי שאודה לך,” לא ניסיתי להסתיר עוד את כעסי הרב. כבר לא היה לי מה להפסיד. “את עושה לי עוול גדול,” הטחתי בה. “אני אגיש קבילה נגדך.”

“אתה יכול להגיש כמה קבילות שאתה רוצה,” סיננה גם היא בכעס גלוי, “אבל בינתיים אני כאן זאת שמחליטה, ואני מחליטה שאתה עולה לקדום!” הבהירה בתקיפות.

הבחנתי לפתע בכפתור חינני שהיה פתוח בחולצת הדקרון הצבאית שלה. הוא רפרף לעיניי כמו כנפיים של פרפר. ההופעה שלה היא בניגוד לנהלי משטרה צבאית, חשבתי. מה יקרה אם למשל ‘בראסו מניאק’ יתפוס אותה בצאתה מהבקו”ם? האם הוא יעז להגיש נגדה תלונה?

נזכרתי בשורות משירו של טהרלב, “ישנן בנות”:

“ישנן בנות, ישנן בנות
שמתלבשות כמו בז’ורנל…”

לעזאזל עם הסרן גלית הזאת! נזכרתי כיצד בטירונות איימו לשלוח אותי למחבוש, כשתפסו אותי פעם בשעת מסדר עם כפתור פתוח בחולצה. לא רק בעולם הדתי אלא גם בצה”ל דגלו בכפתורים רכוסים היטב, כמאמר ספרה של מירה מגן שהתפרסם תשע-עשרה שנים מאוחר יותר. אך כנראה שלסרן גלית מותר מה שלטוראי כמוני אסור. ואולי מותר לה בזכות יופייה? היא היתה אמנם יפה במיוחד, אבל כלפיי היא החצינה רוע לב ואטימות, או כך לפחות פירשתי זאת אז. לרגע, לא ידעתי אם להתאהב בה או לשנוא אותה. אבל לא יכולתי להישאר, כמובן, אדיש.

“את מזכירה לי את השיר ‘את חירותי’, שיורם טהרלב כתב לו עיבוד לעברית (מילים ולחן ג’ורג’ מוסטקי. ביצוע חווה אלברשטיין), על הסוהרת היפה שנועלת את השער,” לא נשארתי חייב.

“את חירותי
עזרת לי לעמוד
בכל כאב וצער...

את חירותי
בלילה קר אחד
הפרתי את בריתנו…

בגדתי בך חירותי הטובה
אל הכלא פסעתי בצער…
וסוהרת יפה בתנועה רחבה
נעלה את השער.

“אני בטוחה שיום אחד תחשוב שדווקא הייתי זו שפותחת בפניך את השער,” השיבה סרן גלית במתק שפתיים.

-7-

כשיצאתי ממשרדי השלישות, נראיתי מן הסתם כמו אחד ששמע לפני רגע את גזר דינו – מאסר עולם. הגשת קבילה לא תעזור לי כלל, כי עד שידונו בה, ועד שהיא תתקבל, אם בכלל, קורס השוטרים עלול להסתיים. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו דרמטי הרבה יותר – לברוח מהבקו”ם, ולמצוא אוטובוס שייקח אותי לקריה בתל אביב, כדי לבקש את עזרתו של יורם טהרלב. תל אביב קרובה יותר מקדום, כך שאולי עוד אספיק להגיע בזמן. אבל אם אברח, חששתי שטהרלב לא יסכים לקבל לעיתון חייל נפקד וישלח אותי חזרה לבקו”ם, ומשם אשלח לכלא. בטירונות הצלחתי אמנם לחמוק ממחבוש, אבל עכשיו כבר לא אחמוק ממנו.

הייתי צריך למצוא פתרון אחר ומהיר. מוטב שאתקשר אליו, אעדכן אותו בטלפון מה קרה, ואבקש ממנו שייאבק למעני, כדי שיציבו אותי אצלו בעיתון ולא במשטרה צבאית. קיוויתי שהוא לא יפר חלילה את בריתנו ויבגוד בי כמו החירות הטובה בשיר. הרי הוא עצמו כתב באחד משיריו:

“היה לי חבר, היה לי אח,
הושט לי יד כשאקרא,
היה לי חבר, היה לי אח,
הושט לי יד בעת צרה…”

והנה עתה עת צרה, אני קורא לו ומקווה שהוא יושיט לי יד.

בכיסי היו אסימונים אחדים. חיפשתי טלפון ציבורי כדי להתקשר לטהרלב. “טלפון ציבורי יש רק שם,” השיב חייל אחד בתשובה לשאלתי, והצביע על נקודה מרוחקת במקצת בבסיס הענק. התכוונתי לרוץ לשם מהר הרבה יותר מכפי שרצתי בטירונות, אך לפתע חסם את דרכי קצין משטרה צבאית חמור סבר ואמר: “אתה טוראי אביטוב? תעלה מיד למשאית. כולם כבר מחכים לך.”

השתרכתי אחריו שפוף ועליתי למשאית. הייאוש הזדחל לראשי כמו טיפות גשם שהופך עד מהרה למבול ומציף את כל המחשבות. יורם טהרלב העניק לי את התחושה שמכתב ההצבה עשוי להספיק – “אם לא תהיינה חלילה הפתעות, בבקו”ם תקבל הצבה ל’במחנה נח”ל’,” שמעתי את קולו בראשי – אך גם הוא לא ציפה, ובטח שלא אני, שלרוע המזל אתקל בסרן גלית שוורץ.

התיישבתי במושב הראשון במשאית. “אל תשב כאן, אתה עלול להירטב בגשם,” הזהיר הקצין, אבל לא היה אכפת לי להירטב. אם הייאוש יגבר, אולי אוכל אף לקפוץ בדרך תוך כדי נסיעה, חלפה מחשבה בראשי. לא היה אכפת לי אפילו להידרס, העיקר לברוח מקדום ומהשיבוץ למשטרה צבאית, ושה’ברסואים’ ינסו ללכוד את מי שאינו רוצה להיות בעצמו בראסו מניאק.

הגשם התחזק. הטיפות האלכסוניות הצליפו בפניי כמו בשוטים ובעקרבים. הפניתי את פניי פנימה לתוך המשאית והבחנתי בפרצופים מיואשים נוספים, שהזכירו לי את שירו של מאיר אגסי ושלישיית “לא אכפת להם” (לחן מתי כספי):

“ייאוש אחד פגש ייאוש
שאל אותו איך הוא מרגיש
ענה ייאוש בקול כבוש
אני אדיש…”

“אל תיקח ללב,” ניסה טירון אחד שישב לידי לנחם אותי. “גם אותי שלחו למצ”ח אחרי שביקשו אותי בתור מדריך ידיעת הארץ. אולי מצ”ח זה לא נורא כל כך,” אמר.

“בשבילי זה נורא,” עניתי ורעד בקולי.

ככל שהתרחקנו מתל השומר, ידעתי שאני מתרחק לתמיד מחלומי להיות כתב צבאי. ספק רב אם אי-פעם אשוב ואפגוש את יורם טהרלב. אולי רק אשמע את שיריו ברדיו, אבל למי יש חשק עכשיו לשמוע מוסיקה. שמעתי רק את קולה של הקצינה היפה קודח בראשי: “בינתיים אני כאן זאת שמחליטה, ואני מחליטה שאתה עולה לקדום!”

הנהג עצר לרגע והוריד את הברזנט כדי שהגשם לא יחדור פנימה. אפלה ירדה על פנים המשאית ולא ראיתי עוד לאן אנחנו נוסעים. נראינו לרגע כמו עדר של שבויים שעיניהם מכוסות, וכך גם הרגשתי. שנפלתי בשבי, אבל לא בשבי אהבתה של סרן גלית אלא בשבי התרמית שהיא ארגנה לי. אולי קבילה היא בכל זאת הפתרון, חככתי שוב ושוב בדעתי, ועליי להגיש אותה מיד כשהמשאית תגיע לקדום, הגם שהייתי קטן אמונה שהיא אכן תתקבל. אם כוחה של סרן גלית גדול יותר מזה של יורם טהרלב, ודאי שהוא גדול גם מכוחי שלי.

פתילי הברזנט הצליפו על פניי ופגעו במשקפיי. הסרתי אותם כדי שהם לא יישברו. אולי בעצם מוטב שהם יתנפצו. ממילא, העלטה אפפה אותי. כבר לא ראיתי יותר דבר, כאילו אני נשאב סופית לתוך האפלה.

-8-

הגשם התגבר, וחדר למגדל שאחד מחלונותיו היה פרוץ. מדוע רס”ר הבסיס לא טורח לתקן את החלון הזה? האם כך רוצים לחשל אותנו? שנקפא בשמירות? אילו אמי, שמעולם לא הרשתה לי לישון בילדותי בלי גופייה, כדי שלא אתקרר, היתה צופה בי עכשיו, היא היתה מרימה קול צעקה וגוערת בהם: “הבן שלי עלול לחטוף דלקת ריאות. אני אגיש קבילה, תביעה, או מה שלא יהיה נגדכם.” ולו אמי היתה נתקלת בסרן גלית שוורץ, היא היתה עושה לה במקומי את הסקנדל שמגיע לה. “הבן שלי קיבל שיבוץ להיות כתב צבאי. מה את שולחת אותו לקור הכלבים הזה?” או-הו, איזה סקנדל היא היתה עושה לה, וסרן גלית היתה מתחרטת על ששיבצה אותי לקורס חוקרים ומחזירה אותי באוטובוס הראשון לבקו”ם. לפעמים צעקות של אמא יעילות יותר מכל טופס העברה.

נותרו לי שעות אחדות עד לתום המשמרת. חיכיתי עד שיעלה השחר, עד שייגמר עונש הריתוק, עד שיסתיים הקורס. חיכיתי לדברים רבים כל כך בחיי, שכבר לא היו תלויים עוד רק בי. הרגשתי שסרן גלית הצליחה להפוך אותי ללא יותר מעכבר מעבדה מבוהל, הלכוד בתוך הבסיס הזה, בתוך המגדל הזה, ואינו יכול למנוע את כל הניסויים האלה שעושים בו. התחלתי כבר להשלים עם העובדה, שחלומי התנפץ לרסיסים כמו החלון השבור במגדל. כתב צבאי כבר לא אהיה, אבל הייאוש המצטבר, ותחושות הכעס ורגעי האומללות, הצטברו כולם יחד וחיפשתי דרך לפרוק אותם.

אולי מוטב שאנפץ בזעם עוד חלון אחד במגדל השמירה, אך לא רציתי לגרום נזק לשומר שיבוא אחריי, ויקפא מקור אף יותר מכפי שקפאתי אני. מוטב שאפרוק את הזעם בדרך אחרת. אולי אשבור חלון במגורים של סרן גלית. אבל גם את הרעיון הזה דחיתי והסרתי מעל הפרק. מוטב שאפרוק את הזעם במילים, תמיד רצית לכתוב משהו ספרותי יותר, לא עיתונאי, אז הנה לך ההזדמנות, אמרתי לעצמי.

בשביל לכתוב צריך נייר וצריך עט. למרבה המזל, שמרתי תמיד את שניהם בכיס, למקרה שאחליט בכל זאת ביום מן הימים להגיש קבילה נגד סרן גלית.

שלפתי אותם מהכיס והתחלתי ולכתוב שורות ראשונות של שיר:

“כפתורים בחולצה,

כמו פעימות לב בלילה…”

כתב צבאי כבר לא אהיה, אך אפילו סרן גלית לא תוכל, כמובן, למנוע ממני להפוך לפזמונאי או למשורר, ולא רק בתום השירות הצבאי, כמו שהיא אמרה לי, אלא כבר במהלכו.

המתנתי שהמשמרת על המגדל תסתיים, ושיעלה בוקר אפרפר כמו צבעיו של עכבר מעבדה. כמה זמן עוד נשאר לי עד לסיומה? שעתיים? שלוש? שעון לא היה לי ולא ידעתי. לעמוד ככה במגדל הפרוץ לרוחות בשעת לילה, שלא היה בדיוק לילה של פריחות, וכשעוד יורד גשם, אולי זה באמת מתכון בטוח לדלקת ריאות, כמו שאמי תמיד חושבת. יכניסו אותי לחדר בידוד של המרפאה בקדום, ואחמיץ את סוף הקורס. אולי זה הפתרון היחיד שעוד נותר כדי להיחלץ מהמיצר.

ניסיתי להצטנף במגדל מפני הגשם, אבל לא היה מפלט. חטפתי צמרמורת קשה. הרגשתי איך החום עולה לי, כאילו הוא מטפס בסולם אל ראש המגדל. נזכרתי בשירו של יורם טהרלב, “לילות”:

“על גב דלתי טפחה שלוש טפיחות הרוח
ועל הסף פתאום ראיתי את דמותך…”

פקדה אותי לרגע הזייה, כאילו כפתורי הדמיון נפתחים בפניי. ראיתי את סרן גלית בכבודה ובעצמה באה למגדל על מנת לחלץ אותי משם, פותחת את השער הנעול ומשחררת אותי.

כשהגשם פסק לבסוף, דמותה נעלמה ואני נותרתי לבדי במגדל, ממתין לבוקר שיעלה.

יורם טהרלב, ויקיפדיה
הפוסט הקודםמה הקטע היום 18/1/1882 – יום הולדתו של יוצר “פו הדב”
הפוסט הבאתפילת השלג/שמואל מוניץ – השיר השבועי עם אילן ברקוביץ’
ירון אביטוב הוא סופר, מבקר ספרות, עורך אנתולוגיות, יוצר של סרטי תעודה, ומדריך טיולים. בשפה העברית פרסם 12 ספרים, בהם "פתק מאמא", "הומלס", "אדון הסליחות", "האורות של מיאמי", ו"הסתכלות". כמו כן ערך שש אנתולוגיות, רובן בצוותא עם רן יגיל. בספרדית ראו אור אחד עשר מספריו, בהם האנתולוגיות "ירושלים של מעלה, ירושלים של מטה" ו"כתוב באפר", וכן "אקיסיטו" ו"החליל של חיים מנגן בשמיים". אביטוב השתתף כסופר אורח בירידי ספרות רבים ברחבי אמריקה הלטינית, ובין השאר במשלחת הישראלית ליריד בגוודלחארה מקסיקו, שבו ישראל היתה אורחת הכבוד (2013). זכה בשבעה פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לספרות (2005), פרס קרן ירושלים לספרות יפה (1993), פרס ארתור רופין למחקר במדעי החברה (1994), ופרס "שגריר הספרות העברית באמריקה הלטינית" (2012) בזכות מפעל האנתולוגיות הישראליות שלו בשפה הספרדית. אביטוב ביים גם חמישה סרטי תעודה, ובהם הסרט "אמריקה לדינה", העוסק בתולדות האנוסים במרכז ובדרום אמריקה, סרט דובר ספרדית שהוצג בפסטיבלים בינלאומיים באמריקה הלטינית, ובין השאר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי במיאמי (2012). סרטו "הפינה האחרונה", העוסק בתולדותיהם של סופרים לטינים, הוצג אף הוא במדינות אחדות ובפסטיבלים.

2 תגובות

  1. בסיפורו “חשמל זורם בכפות ידיך”, ציטוט הלקוח משיר שכתב יורם טהרלב, משרטט ירון אביטוב ברגישות וללא פשרות את דרך החתחתים של אדם צעיר שעומד להתגייס לצה”ל: הגיבור-החייל, כמובן, נכון להתגיס ולתרום, אבל רוצה לתרום בדרכו הייחודית, באמצעות כישרון הכתיבה שלו. לשם כך הוא מקדים להיפגש עם יורם טהרלב, עורך של כתב העת במחנה נח”ל, וזוכה לקבל ממנו המלצה להתגייס ככתב בכתב עת זה. אלא שכמו בכל ארגון גדול גם בצבא אין תיאום בין היחידות השונות, ובמקום לרתום את כישרון כתיבתו לתועלת הצבא, הצבא מתעלם מרצונו ומשתמש בו לפי צרכיו שלו. הקונפליקט בו נתון הטירון כואב, חריף ודורש ממנו תעצומות נפש. למרות שהכישלון צפוי, הטירון נאבק בהחלטה השרירותית ובהרגשת העוול בכל מאודו ומנסה לחתור ולממש את ייעודו. וכמו כל אמן אמיתי, במרחק הזמן, ירון אביטוב יודע להפיק את המרב ואת המיטב גם ממצב בלתי אפשרי ולכתוב סיפור כן, מטלטל, נוגע ללב, מעניין ואנושי.

  2. סיפור נהדר שכתוב מושלם ! משעשע ונוגע כאחד, כפי שכל כך מאפיין את הכתיבה הירון אביטובית. הלשון התיאורית כל כך מדוייקת וחיה, שהרגשתי שליוויתי את המחבר בכל קורותיו, חשתי בעצמי את תחושותיו והזדהיתי עמו.
    כל אחד מאתנו “פגש” את יורם טהרלב בדרך האזנה לשירים שכתב והושרו בפי אחרים, האזנה לקולו שלו בקטעי ה”פואטרי סלאם” שנונים ומדוייקים שעשה בשנים האחרונות, בראיונות שהעניק בתקשורת וכמובן מקריאת ספריו. אשרהו של אביטוב שזכה להיות אחד מאלה שממש פגשו את טהרלב – באופן בלתי אמצעי – וחוו את תבונתו ורצונו להשפיע לטובה, גם אם במקרה הפרטי שלו, כוונותיו הטובות של טהרלב סוכלו על-ידי מלאך חבלה בדמות סרן גלית המצודדת.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eight − four =