יואב ויכסלפיש ממליץ על
הספר “מסע האב אל הממשי” של אבנר פיינגלרנט
המחבר, דיקאן הפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים ויוצר דוקומנטרי, מנתח שישה סרטים שהמכנה המשותף ביניהם הינו “אודיסאות מודרניות בקולנוע האירופי” (כותרת המשנה של הספר), תוך שימוש בקריאה פילוסופית ובקריאה פסיכואנליטית. הוא מבחין בין סרטי מסע אמריקאיים, אשר מייצגים את הנדודים, ההתגרות בגורל, ומימוש החלום האמריקאי לפריצת גבולות, לעומת מקביליהם האירופאים, אשר עוסקים בחציית גבולות תוך התבוננות במגוון התרבויות ביבשת, וכן גלות או נדודים שהפכו למטרה ולא לאמצעי. סרטי המסע של שנות ה-50 וה-60 הופקו באירופה על רקע טראומת מלחמת העולם השנייה, והמחבר מתמקד בסרטי מסע בעקבות האב (גם הנודד וגם החוזר לביתו), ביחסי הגומלין עם הטקסט של האודיסיאה היוונית, ובהבדלים בין אב “ממשיך” לאב “מורד”.
הניתוח מתבסס על מונחים שטבעו הפילוסוף הצרפתי ג’יל דלז והפסיכואנליטיקאי ז’אק לאקאן, פרשן מוכר של כתבי פרויד, ולכן נדרש ידע מוקדם, או לפחות יכולת למידה בסיסית. ההבדלים בין הגישות טמונים בפרשנויות שונות למונחים כמו זמן, אובדן, טראומה, ונקודות מבט אובייקטיבית וסובייקטיבית. דיון רחב במיוחד מוקדש למשמעות האודיסיאה של הומרוס מבחינת תפיסת הגבריות, הנשיות, הזמן, המוסר, ועוד מונחי יסוד בתרבות המערב שראשיתה ביוון העתיקה. לאחר מכן פונה המחבר לשלושת הסרטים “השיבה” (אנדריי זוויאגינצב, רוסיה 2003), “פריז טקסס” (וים ונדרס, ארה”ב 1984), ו”מסע לקיתרה” (תיאו אנגלופולוס, יוון, 1984), ומנתח אותם במפורט בעזרת המונחים של דלז ולאקאן והפרשנויות לאודיסיאה.
בפרק הבא הדיון עובר לשלושה סרטים אחרים: “מגדל הדבורים” (אנגלופולוס, יוון 1986), “הנוסע” (אנטוניוני,ספרד/צרפת/איטליה 1975), ו”נוסטלגיה” (טרקובסקי, ברית המועצות/איטליה 1983), ומציג בהרחבה את מניעי המסעות, האיוויים (תשוקות) שבבסיסם, את המתח המתמיד בין היחיד למשפחתו ולקהילה, ואת תחושות הכישלון והגעגועים, והחיפוש אחרי נחמה וגאולה.
הוצאת רסלינג, 310 עמודים.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
הסרט “נאום החתונה”
הסרט הוא קומדיה צרפתית בבימויו של לורן טיראר, המבוסס על רומן גרפי באותו שם מאת פבכרו.
בנז’מן לאוורן עושה תפקיד ראשי רב-גוני, ומראה צדדים שונים באישיותו של אדריאן – צעיר כבן 35. סוניה, חברתו של אדריאן הודיעה בפתאומיות על “השהייה”, ארזה את חפציה ועזבה את ביתם המשותף. השהייה אינה פרידה, אלא משהו יותר אופטימי, עם סיכוי טוב לחידוש היחסים. אבל זה מצב של חוסר ודאות: כמה זמן תימשך ההשהיה? מתי ובאיזה אופן היא תבוא אל קיצה? מעניין, מאז הצפייה בסרט אני שומעת על זוגות שלוקחים פסק זמן ביחסיהם, וקוראים לזה “השהייה”. הסרט לא המציא את המושג, הוא שאב אותו מהמנהגים המודרניים, והם תקפים בעולם המערבי לפחות, אם לא בעולם כולו. עברו כבר למעלה מ- 130 ימי השהייה, אדריאן חווה מספר שלבים, המודגמים בקיצור, והוא מחליט לפעול. הוא שולח הודעת טקסט, תוך כדי ארוחת ערב עם 2 זוגות: הוריו, ואחותו ובעלה לעתיד. שני הזוגות מנהלים שיחה ערה על זוטות החיים, ואילו אדריאן נמנע ממעורבות בשיחתם. הוא מדבר ארוכות למצלמה, ודרכה לצופים, על ההמתנה לתגובתה של סוניה למסר שלו.
מסתבר ששיחות ארוחות משפחתיות ארוכות אופייניות לצרפתים. למדתי זאת מביקורת הסרט מאת אבנר שביט, שהתגורר בצרפת, למד בה, וקיבל תואר דוקטור מהסורבון. בכתבה שלו, אבנר שביט גם מדווח על עיקרי השיחה שניהל בזום עם במאי הסרט, לורן טיראר. הארוחות הפטפטניות הן צרפתיות, אך ההומור העצמי, אותו מפגין אדריאן, הוא אמריקני-יהודי – בהשראת וודי אלן בסרטו “הרומן שלי עם אנני”.
הארוס של אחותו מבקש מאדריאן לשאת את הנאום המרכזי בחתונתם. אדריאן מבועת מזה, הוזה תאונות קטלניות שיסירו את איום החתונה, מדמיין גרסאות שונות של הנאום: ממפח נפש גמור, ששולח את האורחים הביתה, ועד להופעת סטנדאפ כריזמטית ביותר. במקביל לתכנון נאום החתונה, אדריאן מראה לצופים אירועים משמעותיים בחיי הזוגיות שלו עם סוניה. ניכר שלשניהם יש משהו משותף באופי, ביחס לסביבה, שיש להם אותו ראש קצת “מופרע”, ולכן חשתי ביטחון-מה שהם יחזרו להיות יחד. דוגמא למשהו “מופרע”: שניהם צפו בילד בפארק שלומד לרכוב על אופניים ורוכב מרחק גדול יחסית לעבר אימו. סוניה הכריזה, שאם הילד ייפול, הזוגיות שלהם תימשך זמן רב. הילד אכן נופל, והשניים קופצים מרוב שמחה, לתדהמתה של האם, ונמלטים מהגן.
לקראת סוף הסרט אדריאן נושא נאום מאוזן מציאותי, בו הוא מדבר גם על הזוגיות שלו עם סוניה, אותה אנחנו שמחים לזהות בין הנוכחים בחתונה. אחרי מתח, טלטלה רגשית, נדנדת כן/לא במהלך הסרט, נכון להעניק לדמויות ולצופים סוף טוב.
