רק האבק ליווה אותי / תמר רפאל
שְאִיבַת הָאָבָק מִתְגַּלָּה כְּחַיִּים לְאָחוֹר
לֹא הִבְטִיחוּ לִי לֶכֶת לִישֹן
בִּנְשִימָה יְתֵרָה לְאָן הוּא נִשְאָב, הָאָבָק,
מָתַי בְּנִי הַבְּכוֹר יִפָּלֵט כְּחַיְזָר יְשִירוֹת מִן
הָאוֹר
וְיָבוֹא בְּצוּרָה טְהוֹרָה
–
שֻתָּפִי מְלַכְלֵךְ
קָו הָאֵשׁ מְעַרְבֹּלֶת שֵׂעָר
וְטֶקְסְטִיל
שֶנִּמְצָא בְּחֶדְרִי
וְתָמִיד
מִסָּבִיב וְתָמִיד מְיֻגָּע אֶל הַחוּץ בְּלִי
הֶסְבֵּר
–
מָתַי הָאָבָק יִשָּאֵר בָּרְחוֹב
וְהָרְחוֹב יִשָּאֵר בְּלֵב עִיר
לֹא יִפֹּל אֵל הַיָּם וְהַיָּם לֹא
יִפְרֹץ
כְּמִעוּט מְעֻנֶּה עִם אָבִיו הַמַּרְעִיב
וְאָבָק לֹא יַחְזֹר כִּלְעֻמַּת
שֶנִשְאַב
כִּלְעֻמַּת שֶנִּשְאַב לֹא יַחְזֹר
מֵחַלּוֹן מִן הַחוּץ מִמְּכוֹנַת
הַכְּבִיסָה
לֹא יַחְזֹר מִן הַגּוּף הַנּוֹשֵר
וְנִקְלָף וְהוֹפֵךְ לְאָבָק וְהוֹפֵךְ לְעִסָּה
–
מָתַי מַשֶּהוּ מִזֶּה יִהְיֶה
מֵאָחוֹר וְנוּכַל לְנַתֵּק גָּרוֹן מִגָּרוֹן וּלְנַקּוֹת הַפַּרְקֵט
שְלֵוִים, לֹא שְלוּבִים, וְיַלְדֵּנוּ
זוֹהֵר לוֹ בָּאוֹר הַזָּהֹב וְשָקֵט.
לפני כמעט שמונים שנה פרסם הסופר הצרפתי והפילוסוף האקזיסטנציאליסטי אלבר קאמי (1960-1913) את ספרו "המיתוס של סיזיפוס" (1942), שבו עסק בשאלה מה המשמעות לחיים בעולם מודרני של אבסורד, הנעדר ערכים מוחלטים. האדם בן זמננו, טען קאמי, זה שחווה את האבסורד, ידחה את ההתאבדות, כלומר את הייאוש, ויחיה חיי מרד. קאמי השווה אותו לסיזיפוס, גיבור במיתולוגיה היוונית, שהאלים גזרו עליו לגלגל אבן אל ראש ההר וכשהיא נופלת מהפסגה בחזרה אל התחתית לשוב ולעשות כן.
קאמי בחר להשאיר את סיזיפוס לרגלי ההר דווקא מתוך תחושת תקווה: "סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האֵלים ומרימה סלעים" ("המיתוס של סיזיפוס", 2007, הוצאת עם עובד, תירגם מצרפתית צבי ארד, עמ' 126). "עצם המאבק על הפסגות", פסק קאמי באופטימיות מרהיבה, "די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר" (שם).
כשמונים שנה לאחר פרסום היצירה הזו כותבת המשוררת הצעירה תמר רפאל (ילידת 1989, נולדה בתל אביב ומתגוררת בה) על המיתוס של דייסון בשיר מתוך ספר השירים הראשון והמרשים שלה, "שירי נסיגה" (2021, הוצאת הבה לאור, עורכים: עודד כרמלי ורעואל שועלי, עמ' 49).
דייסון הוא לא גיבור במיתולוגיה היוונית, אלא שואב אבק חדשני אלחוטי שכוכבו דרך בשנים האחרונות. באתר של דייסון ישראל נכתב כי הוא "עוזר לשמור על בית נקי ובריא יותר. לוכד עד 99.97% מהחלקיקים הזעירים באוויר עד לגודל של 0.3. מיקרון, כולל בקטריות ואלרגנים". באתר נראית אישה המדגימה את פעולת השאיבה (ולא גבר!).
תמר רפאל משתמשת בכלי היומיומי הזה, היוקרתי יחסית, יש לומר, כדי לתאר באמצעותו את המאבק היומיומי לשחרור מהאבק באופן ליטרלי וגם באופן מטפורי, האבק של הנפש, זה המקשה על תחושת החופש או השלווה. היא מתארת את הדברים במונחים של זירת קרב ("קו האש… שנמצא בחדרי") ומאירה בזרקור מקומות חשוכים בחיי היומיום שלנו, הסיזיפיים.
• תודתי לידידתי, הגב' נעמה מוזס, על שהאירה את עיני בכל הנוגע לתפקודו של שואב האבק דייסון וסגולותיו הן על ספה והן על רצפת פרקט.
"זוֹהֵר לוֹ בָּאוֹר הַזָּהֹב וְשָקֵט". לא הבטיחו לנו גן וורדים ולא אוויר נקי. כולנו נפגעי אבק המלווה אותנו נון-סטופ בחיינו. שיר לא שגרתי מנק' מבט מעניינת. תודה, אילן, על הפרשנות היפה. תודה ובהצלחה לתמר.