על הרומן של שפרה הורן "החדר שמול החומות", כנרת-זמורה, 2021, 445 עמ'
תקציר הספר:
ראשית נצבעו הזיכרונות בגוונים חומים דהים, והם לא היו שלי.
כך מתחילה אלכסנדרה, שריד אחרון לשושלת נשית, לגולל את קורות משפחתה, ושוזרת אותן בחייה שלה.
תמונת ילדה קטנה, המגישה צרור פרחי שדה לגבר הדור הגוחן מעליה, מוליכה אותה למסע ששורשיו נטועים בתקופה העות'מאנית, וצמרתו נישאת עד לחתימת הסכם אוסלו ורצח רבין.
אלכסנדרה כותבת את הספר בבית ההארחה לסופרים ולאומנים שבמשכנות שאננים בירושלים, במקום שבו התגוררה משפחתה מימים ימימה. בחדר הכתיבה, שממנו נשקף הנוף שבו צפו אבותיה, היא מתחקה אחר הכוחות הגורליים שקבעו את קורות משפחתה, ורוקמת את סיפורי האהבה של הנשים המאכלסות את דפי הספר, השופכים אור חדש על חייה ומפענחים לה את סודות קיומה.
שושנה היתומה, הנישאת להרפתקן־משורר; פרי אהבתם, ויקטוריה הפראית והיפהפייה, ויחסיה עם נסיך הכתר הבריטי; אדוארדה, הבת הלא חוקית, שנישאה לצייד קטוע יד; אביגיל, יחידתה, המפנה עורף לגברים כולם, ולבסוף אלכסנדרה המספרת, שגורל אביה לא נודע.
את מסעה מלוות דמויות אמיתיות והזויות, מתות וחיות, כמו גם חמור לבן שהכול מאמינים שעל גבו יבוא המשיח, קונסולים אנגלים, פשה טורקי, חתול בשם ג'ורג' החוזר ומתגלה משך כל הדורות, ועז זעופה אחת בשם ושתי, שבשלה הנהיגו במשפחה מסורת צמחונית.
בתוך כך קמה לתחייה ירושלים המצפה לגאולה, וממנה מתהלכת העלילה ברחובות לונדון הוויקטוריאנית והשמרנית, שיצרים אפלים מבעבעים בה.
"החדר שמול החומות" הוא סאגה היסטורית־משפחתית ססגונית, רחבת יריעה, רוויית תשוקה, המציירת מחדש את אחד הפרקים המרתקים בתולדות הארץ, ומתיכה למקשה אחת עובדות היסטוריות ובדיון, אך מעל לכול, זה סיפור המפגיש אותנו עם העבר שלנו.
שפרה הורן היא בת למשפחה ירושלמית שחיה בעיר דורות רבים. כל ספריה היו לרבי־מכר, תורגמו לשלל שפות, וזכו בפרסים רבים בארץ ובעולם, ובהם פרס ראש הממשלה, פרס ברנר, פרס היצירה, ועוד.
עלילת הרומן החדש הזה של שפרה הורן מעוגנת באירועים היסטוריים אמיתיים, וגם חלק נכבד מגיבוריה הם דמויות אמיתיות, שיש עליהן תיעוד היסטורי. האירועים בספר נמשכים ממלחמת קרים (1856-1853) ועד הסכמי אוסלו, כלומר, עד שנות התשעים של המאה שעברה. בין גיבורי הספר אנו מוצאים את ג'יימס פין, קונסול בריטניה בירושלים העות'מאנית, ואת רעייתו אליזבת-אן פין, זוג אוהד יהודים שגם הקימו חווה מחוץ לחומות ירושלים בשם "כרם אברהם", בה הועסקו יהודים בחקלאות. שניהם פרסמו את זיכרונותיהם בחיבורים המוזכרים בספר. מוזכר כאן גם בנה של המלכה ויקטוריה, הנסיך ויורש העצר אלברט-אדוארד (ברטי – לימים המלך אדוארד השביעי), אשר ביקר בירושלים ב-1862, כפי שמתואר בספרנו באריכות. הוא היה ידוע כרודף נשים, והתרועע עם פילגשים רבות, ביניהן נלי קליפדן (המוזכרת בספר), ג'ני צ'רצ'יל (הנשואה!), שרה ברנאר, ועוד רבות אחרות. אשתו, אלכסנדרה הדנית, הסכינה עם נאפופיו, ואף הייתה חברה של כמה מפילגשיו. על כן, הרפתקת האהבים המוזכרת בספר בין הנסיך ובין צעירה מירושלים בשם ויקטוריה, יכלה בהחלט להתקבל על הדעת ולהיחשב כאמת היסטורית, כמו אירועים רבים אחרים בספר. יש בספר עוד דמויות היסטוריות, כגון יוסף ריבלין, שבנה שכונות מחוץ לחומות, איתמר בן אב"י, וכו'. המחברת מזכירה ספרים ידועים מאוד בתקופה הזאת, כגון אלה של צ'רלס דיקנס ("בית קדרות", "אוליבר טוויסט"), ג'ורג' אליוט ("דניאל דירונדה"), פרסי ביש שלי ("המלכה מב"), צ'רלס דרווין ("מוצא המינים"), ועוד. בספר מוזכרים גם אירועים "עכשוויים", כלומר, אלה שהתרחשו בימי חייה של הדוברת אשר הטילה על עצמה את המשימה לכתוב על עבר משפחתה – אירועים כגון צעידת האדם הראשון על הירח, כשהדוברת הייתה בת 21, סאדאת שהגיע לביקור של שלום בישראל, הסכמי אוסלו, וכד'.
הבאתי כאן רק רמז להשקעה הענקית בתחקיר שהיה המצע לרומן מרתק זה.
כל האמור לעיל משאיר רושם על הקורא שהספר מתאר קושט דברי אמת, אבל הרושם הזה נסדק במכוון על ידי הסופרת, כשמדי פעם מפסיקה הדוברת בגוף ראשון את התקדמות העלילה, וחוזרת אל דירה מספר 9 במשכנות שאננים, לשם הגיעה על מנת להתפנות לכתיבה. בקטעי סיפורת אלה, הרוויים פחדים מפני האתגר הספרותי הגדול שהדוברת הטילה על עצמה, פחדים הגורמים לה לחרדות ולוורטיגו, ובכן, בקטעים אלה מופיעות שיחות עם אביגיל אימה, ובזיכרון – גם עם סבתה אדוארדה. שיחות אלו גורמות לה להטיל ספק באשר לאמיתות הפרטים הביוגראפיים שמופיעים בספר המתגבש, בהם פרטים אינטימיים על סבתא רבתה שלה, ויקטוריה, ועל אימה של סבתא רבתה זאת, הלא היא שושנה. וכך לומד הקורא שלצד העובדות היסטוריות – יש גם הרבה דמיון. והרי הדמיון הוא אבן היסוד של היוצרות והיוצרים, כי הרי האמנות מתבססת על בדיה שבעדה מסתננת האמת, כדברי פבלו פיקסו.
בקטעי "ההווה" האלה אנו מתוודעים לפרטים על חייה של אלכסנדרה, היא הדוברת בספר בגוף ראשון: למרות שנדרה נדר לא להתחתן ולא ללדת ילדים, כדי שלא יסבלו כפי שהיא סבלה מאימה, הרופאה הגינקולוגית הקשוחה, היא הפרה את הנדר הזה כשהתאהבה בבועז, מרצה להיסטוריה באוניברסיטה, בן 45 (היא בת 29), גרוש ללא ילדים. מהפגישה הראשונה עמו, היא יודעת שהוא גבר חלומותיה, ובאותה פגישה הם מתעלסים בביתו (אגב, תיאור ההתעלסות הוא מלאכת מחשבת – עמ' 97-95; ראו תיאורים נפלאים של התעלסויות בעמ' 89, 113). היא מתאהבת בו עד כלות, ורוצה בו כבן זוג וכבעל, אבל היא מודיעה לו בהגינות שהיא בלגניסטית, אינה יודעת לבשל, צמחונית, ולא רוצה ללדת ילדים. בועז, גבר מסודר בצורה יוצאת דופן – מסכים לכול, מפגין כלפיה אהבה רומנטית מכמירת לב, מעודד אותה לכתוב, דואג לה לארוחות, מביא לה פרחים ויין, והרבה רחשי לב. התנהגותו של בועז היא הפוכה לחלוטין מזאת של אימה, ד"ר אביגיל דוידוביץ', שטוענת כי כדי ליהנות מסקס, אין צורך בבעל, וכי אישה זקוקה לגבר, כמו שדג זקוק לאופניים. "הברקה" פמיניסטית זאת נחרטה בשנת 1970 בתאי השירותים בסידני שבאוסטרליה על ידי אירנה דאן, והפכה לסיסמה. משום מה שפרה הורן, הדייקנית מאוד, מייחסת את האמרה לאימה שלה, הגם שהיא (מובן מאליו!) יודעת למי הזכויות על "ההברקה" (ראו עמ' 44). בסוגריים אציין כי שנאה בכלל, ושנאת גברים בפרט, איננה יועצת טובה, כי אם אירנה דאן משווה את האישה לדג, שהוא בעל חיים אילם, ולא ממש מפותח, ואילו הגברים מדומים לאופניים, שהם כלי תחבורה די מוצלח, הרי היא ירתה לעצמה ברגל. בחכמה שמה הסופרת דברים אלה בפיה של אביגיל, שבוודאי איננה דמות של אישה ואם אידיאלית, מה עוד שבתור לסבית, אין לה ממש יכולת לדבר בשם כל הנשים הסטרייטיות, שכביכול אין להן צורך בגברים.
בקווים מאוד כלליים, אביא פרטים על עלילת הספר: גרשון, גרישה, שגויס בצבא הצאר למלחמת קרים, מלחמה חסרת היגיון ותוחלת, מצליח לערוק, ליפול פצוע אל מחנה הבריטים, להתאשפז בבית חולים בקושטא, כשהוא מציג עצמו כאילם ונטול זיכרון בעקבות טראומת הקרבות. עם שחרורו מבית החולים ומהצבא הבריטי, הוא מגיע לירושלים, ומצליח לזכות בחסותו של הקונסול הבריטי, שהוזכר לעיל, ומשמש אצלו כמתורגמן. גרשון מבקש לשאת נערה ספרדייה. קודם מסרבים לו (לא מערבבים דם אשכנזי בדם ספרדי!), אבל לאחר תרומה, הוא נענה ונושא לאישה את שושנה אהרונוב, שהתייתמה מהוריה, אנוסי משהד, שנרצחו על ידי שודדים בדרך לארץ ישראל.
גרשון מתעב שלטון מלכים, מלחמות, ודת – כל מה שפוגע בחופש האדם – אבל מאמין בביאת המשיח, וכדי לקדם את פניו כשיבוא במהרה, הוא מאמץ עייר לבקן, ששושנה, אשר בינתיים ילדה את תמר-ויקטוריה, אפילו מיניקה משדיה.. כשיורש העצר האנגלי, שהוזכר לעיל, מגיע לביקור בירושלים, ויקטוריה בת הארבע מתכבדת להגיש לו זר פרחים, ובין שאר הבושות שהיא עושה, היא משתינה על מגפיו. הקונסול, שהעטיר על גרשון טובות אינספור (כולל נתינות בריטית, בניגוד לתקנות), נאלץ ממש להתחנן בפניו שיאפשר להראות את חמור המשיח ליורש העצר. ג'יימס פין מפוטר ממשרתו כקונסול, עובר תקופה קשה, שבה הוא נאלץ לקבל עצי הסקה ואוכל מאלה שהוא היטיב עמם, ונאלץ לחזור לאנגליה. הקונסול החדש מפטר את גרשון מתפקידו כמתרגם של הקונסוליה, וכאשר גרשון נאסר ומואשם ברצח חייל טורקי (מסתבר לקורא שדווקא שושנה אשתו, שנבהלה מהחייל, היא שריסקה את גולגולתו בנבוט), הקונסול מנער את חוצנו ממנו, ואינו מגיש לו סיוע משפטי כראוי לנתין בריטי. לאחר עינויים נוראים, גרשון נשפט למוות בתלייה, אבל משום מה הומתק דינו להיות משולח למדבר כמו שעיר לעזאזל.
תמר-ויקטוריה נאלצת לשהות זמן מה במנזר תחת מרותה של נזירה אכזרית בשם אנג'ליקה, ואחר כך לומדת בבית ספר לבנות על שם אוולינה דה רוטשילד. אז מגיעה הבשורה הטובה: אליזבת פין, אלמנתו של הקונסול, מזמינה אותה לביתה בלונדון כדי שתשמש לה בת לוויה. אליזבת מעטירה עליה כל טוב, כולל מורים לאנגלית, ציור, פסנתר, וזמרה. ויקטוריה עולה כפורחת, והיא מקובלת בחברה הגבוהה של לונדון כ"נסיכה מירושלים". אליזבת ובת הלוויה שלה מוזמנות לארמון, ומכאן ואילך, הופך הנסיך אלברט-אדוארד את ויקטוריה לפילגשו. אליזבת מבהירה לוויקטוריה שהנסיך נשוי, ואב לשישה ילדים, וכי ויקטוריה היא עבורו שעשוע בדיוק כמו שאר פילגשיו.
כשוויקטוריה נכנסת להריון, הנסיך מתכחש לה, ואף דואג שהארמון ישלח אותה רחוק – לאוסטרליה. לפני ההיריון הייתה ויקטוריה דמות מבוקשת, שהכול היללוה על יופייה ואישיותה, ועכשיו היא מתויגת כזונה. אחרי שויקטוריה יולדת את אדוארדה (על שם הנסיך), אליזבת שולחת מברק לשושנה שכביכול בעלה של ויקטוריה (שמעולם לא היה לה) נפטר, והיא תחזור עם בתה לירושלים. אנג'ליקה הנזירה נרצחת, ויש רמזים שזאת הייתה נקמתה הקרה של ויקטוריה על סבלה בימי נעוריה במנזר.
אליזבת ממשיכה להעניק חסות למשפחה, ומזמינה את אדוארדה ללונדון ללמוד סיעוד, כדי שתהיה אחות רחמנייה כמו פלורנס נייטינגייל. אדוארדה משתתפת בקרבות של מלחמת העולם הראשונה בצרפת, ומגיעה בסופו של דבר למצרים, ומשם עם צבאו של אלנבי – לבאר-שבע ולירושלים. היא רצתה להקדיש את חייה כאחות רחמנייה, ולכן החליטה שלא תתחתן, כמו פלורנס נייטינגייל, אבל היא מתאהבת במאושפז בשם אלכסנדר דוידוביץ', קצין פרשים בן לפליטי פרעות ברוסיה שברחו לניו-זילנד. אלכסנדר נפצע, ונאלצו לכרות את זרועו. היא יולדת לו בגיל ארבעים את הבת אביגיל, היא אימה של המספרת, לימים – הרופאה ד"ר אביגיל דוידוביץ'. אלכסנדר מתפרנס מפחלוץ בעלי חיים, ויום אחד הוא נעלם במדבר, וגופתו לא נמצאה. אדוארדה אינה מתאבלת על בעלה, אדרבה, היא חשה שזכתה בשחרור.
שושנה חיכתה כל חייה שגרשון יחזור, וכדי שלא יצטרך לחפשה, היא נשארה לגור במשכנות שאננים. ובאמת בזקנתה המופלגת מגיע גרשון, שהיה בצעירותו גבר גבוה ונאה, ועתה הפך לחורבת אדם, לבוש כמו בדווי, מזוהם, וראשו שורץ כינים. הקורא נרמז שבהיותו נרדף על ידי השלטון, התחבר לשבט בדווי, נשא שם אישה, ואולי נולד לו שם ילד. למרות שפחד לחזור לירושלים, הוא דאג לשושנה מרחוק, והביא לה מדי יום על סף ביתה גביש מלח, אותו היא טחנה, וכך התפרנסה בשנים הקשות של מלחמת העולם. בתקופה קשה זאת נאלצת ויקטוריה למכור את גופה כדי שתוכל לשרוד.
במעברים הרבים מהסיפור אל קורותיה של הסופרת, בדירה 9 במשכנות שאננים, אימה, אביגיל, מנסה לנפץ את כל ההזיות ששמעה על סבתה ועל סבתא רבתא שלה. אבל מסתבר שאימה בעצמה בדתה סיפור על לידתה של הדוברת: היא מספרת שכאילו התעלסה עם גבר על חוף הכינרת, ובבוקר הוא נעלם בתוך הים. לימים נודע לדוברת שאימה שיקרה לה – היא הייתה חברה בלח"י, ופיתתה קצין בריטי לקשור איתה קשרים רומנטיים. היא הובילה אותו אל מלכודת של אנשי המחתרת, ואלה הרגו אותו באקדח שלו. מות הקצין הוצג כתוצאה של התאבדות על כך שארוסתו באנגליה נטשה אותו והתארסה לאחר.
הדוברת מתחלחלת לנוכח הגילוי שאימה הרגה את אביה, והיחסים בין השתיים, שהיו מעורערים בלאו הכי, מגיעים לנתק מוחלט. הן מתפייסות רק לאחר שהדוברת, אלכסנדרה (בבדיון היא נקראת על שם סבא אלכסנדר דוידוביץ', ובחיים – על שם הסבתא אלכסנדרה שנרצחה בשואה), יולדת בת בשם נועה, לה היא מבטיחה את כל האהבה שבעולם.
לאורך כל היצירה הנשים מסתייגות מגברים. הזכרתי את דבריה של האם אביגיל באשר לתועלת שיש מגברים. תמי, חברתה הטובה של הדוברת, אומרת שאין מה לצפות מגברים (עמ' 401). יעל, אימה של תמי, טוענת בהתרסה שנשים נועדו לחכות לגברים שיחזרו מציד, מהעבודה, מהפאב לאחר שהשתכרו, מהמלחמה, ממיטת זונה. היא עצמה מחליטה לנטוש את בעלה שנאף עם שכנה במיטתם הזוגית (עמ' 366). והנה, בניגוד להיגדים הללו, לפחות שני גברים מתוארים בקווים חיוביים ביותר: גרשון ובועז. ובניגוד לדברי יעל, חוץ משושנה, אף גיבורה בספר אינה מחכה לגבר. תופעת סולווייג, המחכה לגבר שלה עד זקנה ושיבה, איננה תקפה אצל אף גיבורה אחרת. אין ספק שיש כאן תחכום ספרותי מרתק.
מעניין שהדוברת מודה שהגיבורים שלה משפיעים עליה: כשהיא כותבת על התעלסות, היא חשה צורך לענג את עצמה; כשהיא מתארת ארוחה, היא בעצמה נעשית רעבה. וכן הגיבורה הראשית, ויקטוריה, היא צמחונית כמוה. ויקטוריה "אוכלת" באהבתה את גופה של בתה, כמו שהדוברת "אוכלת" את גופו של אהובה בועז, הנאלץ להסתיר את הסימנים הכחולים בצווארון מורם ובשרוולים ארוכים בקיץ..
התיאורים בספר הם ממש מלאכת מחשבת – ספרתי בספר עשרות תיאורים של התנהגות חתולים, שלרובם השם ג'ורג' (פעם אחת שמו של גור חתולים הוא בסתת, כשם אלילה מצרית בעלת אוזניים ארוכות). הקורא רואה לנגד עיניו כיצד מתמתח החתול, כיצד הוא נעלב, והקורא המסור של שפרה הורן בוודאי נזכר בספר המרנין שלה "חתולים – סיפור אהבה" (1998); את תיאורי ההתעלסויות הזכרתי קודם; תיאור הנחליאלי המבקר בימין משה בימי שושנה ובימי הדוברת; תיאור נפלא של גלי הים המתנפצים אל החוף (עמ' 274); תיאור השכונה היהודית הענייה וייטצ'פאל בלונדון; תיאור הלידה של אדוארדה (עמ' 343); תיאור ההתנוונות אל הזקנה של ויקטוריה ושל אדוארדה.
אני קראתי את הרומנים הקודמים של שפרה הורן, והתפעלתי מהכישרון האדיר שלה, והנה, ברומן הזה היא מתעלה אפילו על עצמה – "החדר שמול החומות" הוא רומן חכם, מרגש עד דמעות, ומרתק את הקורא לכל אורכו.
קיראו עוד על שפרה הורן
שפרה הורן בלקסיקון הסופרים
אין ספק שהרומן הוא תוצר של עבודה רחבת היקף, עלילותיו נמשכות על פני מאות שנים והדמויות הססגוניות הן בהחלט יוצאות דופן לתקופתן. בנוסף, כל דמות מאופיינת כאן בדרך ייחודית עד לקבלת פאזל מרהיב, אך גם מורכב מאוד. מורכב מדי.
למה? כי גם קורא מיומן יתקשה לזכור את פיתולי העלילה, בפרט כשנוסף לדמויות הפועלות, נמצאת המספרת. דמותה אמנם משכנעת ואפילו כוונותיה נראות טהורות ומוצדקות, בבחינת עֵדה החוקרת את השושלת הנשית שבמשפחתה מתוך רצון לזהות את שורשיה שלה עצמה. נשאלת השאלה אם ריבוי הדמויות אינו מעיק על על מבנה הרומן, ואם לא היה עדיף לצמצם את מספר התרחישים כדי להבליט את מערכות היחסים.
שם הספר אכן מגלה טפח מההתרחשויות, והוא מסקרן כשלעצמו, אך נראה לי שהקורא הולך קצת לאיבוד במעבה ההיסטוריה הבדיונית או הבדיון ההיסטורי. נכון, יש כאן פולקלור מעניין כשלעצמו, לעתים אפילו מרתק, על מגוון המיתוסים שבו, דוגמת העיִר הלבן, מעין חמורו של משיח, אך לעניות דעתי, העודפות פוגמת בכוונת המספרת, זו המופיעה בספר, וכתוצאה המתח שבינה לבין המסופר, מתקשה להחזיק מעמד.
למרוות הנאמר, בחרתי ברומן לחוג הספרותי שאני מנחה, שכן מעלותיו רבות מחסרונותיו. חלקי הפאזל מגוונים מאוד, ואם הקורא יידע לחברם לתצרף אחד, יצא הפסדו בשכרו והוא עשוי ליהנות מהצפייה במראות המתחלפים מול עיניו כמו בסיפור אגדה, שהמספרת מקנה לו תוקף אותנטי ויוצא דופן.