על “ימי הקורונה” – מסה, שירה וסיפורת

עורך ראשי: יאיר בן־חיים

 ציור ועיצוב עטיפה: יאיר־בן חיים

צילום ציור העטיפה: רן ארדה

הוצאת  “חדרים”, 2021, 170 עמ’

כריכת ״ימי הקורונה״

הופעת האנתולוגיה הזו היא אירוע משמעותי ורב ערך, יוזמה ברוכה, ובזמן ראוי. שהרי האמת היא שממש התבקש שתופיע אנתולוגיה, שתרכז את המבע הספרותי לחוויות הקיומיות העזות ויוצאות הדופן שחווינו בשנה ומחצה האחרונה, זמן הקורונה, ללא כל הכנה וללא יכולת להבין ולהתגונן. כפי שכולם התנסחו “מאין כל זה נפל עלינו, ואיך מתמודדים עם הנגיף המסתורי והמאיים?”

מתברר, כי המבע אכן התפרץ, ובעוצמה ניכרת, ורק צריך היה ליזום פעולה של איסוף, ריכוז, ובחירה. לכאורה ניתן היה אולי לצפות שלא יהא הביטוי הספרותי ברמה ספרותית מורכבת, שהרי העולם ניצב בפנינו עתה כמו במראה מוזרה ולא ברורה, ואילו המבע היה מיידי. אולם עיון באנתולוגיה מפריך חשש זה כליל, ומתברר כי בתקופה מורכבת זו, במשך של כמעט שנתיים, התפרץ מבע ספרותי רב עניין, המבקש בעוצמה לתת ביטוי ולהעניק משמעות לחוויות הקיומיות הללו. שהרי מה ייטיב לבטא את שחווינו?

או, כמו שאומר לנו היוזם, העורך, המכנס, והמוציא לאור את האנתולוגיה המרגשת הזו, המשורר יאיר בן־חיים, בפתח דבר “פתאום החיים קיבלו משמעות שונה, הקיום שלנו נמצא תחת איום ממשי, המוות משחר לטרף ומטיל אימה, וגובה בכל יום קורבנות חדשים. העולם שלנו חווה בעבר מהפכות, מלחמות עולם, ושלל מגפות שגבו מיליוני קורבנות. ידענו את המחיר ששילמו בני הדורות שקדמו לנו. ובכל זאת, לא היינו מעלים בדעתנו שאנחנו, בני דור המאה העשרים ואחת, דור ההייטק, עם הטכנולוגיה המתקדמת, שימים נוראים כאלה יתפסו אותנו בהפתעה”.

ואכן, אובדן ההיגיון שבקיום, התדהמה, הָאֵבֶל על הקורבנות, החשש התמידי, המיגבלות, וההוראות שמעולם לא שמענו כמוהן, ואפילו המסיכות שמעיזות להיקרא בשם השמח של מסיכות פורים, כל אלה מחפשים את מבעם. הכיצד? באחת מדרכי הפורקן שבביטוי האמנותי, במקרה זה הספרותי (שאם לא כן, באלימות).

יותר מזה, כל אלה מביאים לחיפוש איזו משמעות, איזה היגיון בטירוף. אז מה הפלא שבשיריו של העורך עצמו, המובאים בראש מדור השירים כהמשך לפתח הדבר. הוא כותב על מה שנגזל ממנו בחיים האנושיים השגרתיים, ואלה דווקא הדברים היומיומיים, כפי שהוא אומר בבית הראשון:

“מִתְגַּעְגֵּעַ לִצְעִידַת הַבֹּקֶר עַד תַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס / עִם  שִׁירַת הַמַּנְטְרָה הַיּוֹמִית  ‘זָקוּף זָקוּף זָקוּף זָקוּף’ / מִתְגַּעְגֵּעַ  לִימֵי הַשִּׁגְרָה בִּרְחוֹב אִבְּן גַּבִּירוֹל / וּלְשִׂמְחַת הָרוּחַ  שֶׁנָּשְׁבָה בְּכָל יוֹם בִּמְחוֹזוֹתַי / בִּרְחוֹבוֹת תֵּל- אָבִיב הָעִיר הַמּוּאָרָה…”

בשיר אחר, שבו הוא עונה כנראה למשורר שביקש תשובה, הוא מתנצל על שלא ענה, אבל מסביר שרק מרוב פניות אליו:

יאיר בן־חיים – כהוא זה

אף על פי כן אין בו כעס על הפונה, שכנראה פנה בנוסח בוטה, אפילו “כהוא זה” – כשמו של השיר, ודאי משום שהוא מבין ללב הפונה, שאף ימיו נטרפו.

לאור זאת, ייתכן כי  זאת הסיבה שכאשר אתה לוקח לידך את האנתולוגיה היפה יש הרגשה שהיא מקרינה נעימות, החל ביופיה של העטיפה הקדמית המעוטרת בציורו של העורך והמשורר יאיר בן־חיים, ציור המשלב חידודי עפרונות בשלל צבעים עם צבעי שמן על קנבס, כשברקע שולט הצבע הכחול, המשרה אווירה של מבט חיצוני על כדור הארץ.

מתוך עיון בתוכן האנתולוגיה בולטת תופעה מעניינת, אולי צפוייה, והיא  ריבוי השירים, עד כדי כך שהם מהווים את עיקרה של האנתולוגיה. במיוחד בולט מיעוטם של הסיפורים, שניים בלבד, ואף מיעוט יחסי של מסות ורשימות על הקורונה. רק מסה  אחת היא רחבת מימדים, ואילו השאר – חמש במספר – קצרות, וכעין הבזקים על היבט מרכזי בעל ערך לדעת הכותב, במגפה. השירה הפכה, אם כן, לדרך הביטוי המרכזית.

האם זה מקרי? החלטה של העורך? להבנתי, זו עוד הוכחה בהירה ורבת משמעות לכוחה של השירה לתת מבע, ויהא מגומגם, תוהה, או מתפרץ, אך גם עז, מרשים, ועמוק, לחוויות עזות שהנפש מבקשת את ביטויין. בשירה המפורסמת באנתולוגיה יש מבע ספרותי עז המבטא חוויות קיומיות, לא כל שכן שעה שהמציאות עצמה היא מאיימת, מוזרה, לא מוכרת, לא ומובנת, מעמידה אותנו על אפסותנו, מעוררת תהיות ואימה. סיפורת הלוא נתבעת לבנות עולם, עלילה בעלת קו מקשר ודמויות.

נדמה לי שזו הסיבה גם לכך ששני הסיפורים הקצרים נאחזים בהווייה האנושית הרגילה, כביכול בשיגרה, וברגע שבו מתרחשת בה הפרעה ששוברת אותה או מערערת את הקיום. אם כי בסיפור הראשון זו הפרעה אך לא ערעור ממש. מעניין גם שעיקר הדברים קשור דווקא בזוגיות. היוצר שלומי טל כותב בסיפורו הקצר על גבר ואישה שבאהבתם רבת השנים זה לזו הם בוגדים בבני זוגם בימים ובמקומות של שיגרה. והנה הקורונה פוגעת בשיגרה זו. אבל אין זו פגיעה קיומית, ואפילו לא בבסיס  היחסים שבין השניים. ואילו אסתר דגן-קניאל, הזכורה לנו מסיפרה הנהדר ‘קוראים אותי אסתר’ על התרבות היהודית בתוניס, כותבת  על מתחים ומריבות בזוגיות בצל הקורונה, עד כדי עזיבת הבית, וסיפורון נוסף על עזיבה תוך תיאור רחוב בפתח תקווה.

ומה יש במסות? כאן כבר עליי לגלות “גילוי נאות”, ולומר מראש, כי המסה הפותחת היא מאמר שלי, שהתפרסם לראשונה בעיתונו האינטרנטי של אהוד בן עזר, הקרוי “חדשות בן עזר”. ומהו נושאה? אני עורכת בה מחקר קטן על שירי זמר שנכתבו ובוצעו לפני שנים, מעטות או רבות יותר, ואשר ניבאו שתבוא מגפה נוראה ואפילו סוף העולם. ולכן כך קרוי המאמר: “הם ניבאו בשיריהם את בואה של המגפה ואת סוף העולם”. במאמר אני דנה, בין היתר, בשיריהם של אביב גפן, אמיר פיי גוטמן, נתן זך, אילן וירצברג, “היהודים”, ועוד, שירים שעיקרם זעקה “כי האלוהים לא היה כאן”, שירים חזקים ורבי משמעות, אף שהקורונה כלל לא היתה באופק. ומכאן התדהמה והעניין למצוא את הגורם לסוף העולם ואת טיבו ומהותו על פי כל שיר, כי השירים מרשימים ושונים מאד זה מזה.

ארבע הרשימות האחרות, הן קצרות, מחודדות, יפות, מעלות היבט אחד ומעמיקות בו. ד”ר לימור שריר, שהיא רופאה וגם סופרת, מתמקדת, באופן ההולם את השילוב הזה, בספרו של אלבר קאמי “הדבר”, שלהיבט הרפואי יש בו משמעות, בנוסף לזה המוסרי.

הסופר והמשורר מיכאל רייך מצליח להפתיע בכותרת רשימתו הקצרה “אוי, קורונה שלי, ההיית או חלמתי חלום”, ולסיום רשמיו הוא מודה שאין לו תשובה לשאלה “אם יש יד מכוונת למעלה” או לא. ולו יכולנו היינו אומרים לו בפשטות את מה שהוא יודע, כמובן, שאין איש בעולם היכול להשיב לו (לבד מהמאמינים שאלוהים פותר את קושיותיהם), והלוואי והיה לאנושות שמץ מן השמץ של תשובה ולא היתה כה חסרת אונים.

הדסה מור כבר מדמה את העולם בקורונה לספינה מיטלטלת במים סוערים, ומפתחת ברשימה הקצרה שלה את הדימוי הזה, והיא סבורה שהמגפה תשנה את סדר היום העולמי. נראה.

ומעניין, אסתר דגן-קניאל כותבת כאן “כי את התפילה הזאת אי אפשר לעצור”, ומביאה את ההיבט האמוני, את חוויית התפילות בחצרות ובמגרשי החנייה. בקיצור – רשימות קצרצרות אך מבטאות היטב את הזמן.

שיר של יוסי אלפי מתוך האנתולוגיה ״ימי הקורונה״

עכשיו הגענו לחלק השופע של האנתולוגיה, לעיקר מהותה, למדור השירה. נפגוש בו ממיטב משוררינו בעת הזאת, מה שמהווה עדות לתסיסה יצירתית קיימת, ובה  דורות שונים, משוררים ומשוררות, היבטים שונים, ומבעים לשוניים מגוונים. ועל כן חסרונם של משוררים טובים אחדים הוא מצער, כי הם יכלו לתרום תרומה משמעותית, אבל זה אינו מעיב על ההישג, והשפע הקיים הוא רב עניין ומרשים.

לכן, דווקא בשל השפע, לא נוכל לעיין בשירים באופן שבו נהגתי ברשימות קודמות. אפילו ציון שמות כולם, ובוודאי ציון שמות שיריהם, הוא משימה לא פשוטה, אף כי יש ביניהם משוררים שאף כתבתי על יצירתם והיא קרובה לליבי במיוחד. מאידך, עליי להודות שיש גם משוררים, שאת שמם ויצירתם איני מכירה, אולי משום שהם “חדשים” בעולמה של השירה, ואולי פשוט החמצתי את יצירתם ושמחתי עתה לראותה. מכל מקום, החלטתי לעשות מעשה יוצא דופן ולהביא את שמות כולם, כראוי להם. ויסולח לי, כי זה המעט שאוכל לעשות.

אז מי ומי בכותבים? יוסי אלפי, יאיר בן־חיים, ברכה רוזנפלד, רמי סערי, מתי שמואלוף, אורה עשהאל, רחלי אברהם איתן, נורית צדרבוים, בלפור חקק, הרצל חקק, גד קינר קיסינגר, דליס, שושנה ויג, מיכל דורון, חיים יחזקאל, יובל פז, דויד לויתן, יואל נץ, חגית בת אליעזר, נעמי לבנון-קשת, איילה בורטן, חגי קמרט, מרים לפיד, חנה כהן, איריס כליף, ליאת בן-ישי, יחי לוי, לאה טרן, יפעת גדות, ליאור וינשטיין, מיכל בר-אור, תמה חזק, דיתה שביט, עזרא לוי, רחל סיידוף-מזרחי, תמר מחלין, רחלי ברקת, שושנה קרבסי, חסיה כנעני, שני כסיף, שרה אהרונוביץ-קרפנוס, משה ויג, יעל רן, אסתר דגן-קניאל, חיים ספטי, ירון אביטוב, לארי וייסמן, ויהורם גלילי. עושר אמיתי, לא כך?

אי לכך, החלטתי בכל זאת, על מנת להדגים גם את העושר היצירתי, לסיים בשירים מרשימים אחדים, המדגימים שהקורונה מטעינה בשירה את החיים במשמעות נוספת, חדשה, והעולם והאדם נראים אחרת. שירים רבים בנויים כך, אך בשל קוצר המצע אביא משתי משוררות ושני משוררים שעל יצירתם כתבתי, ותהא בכך הדגמה רבת רושם גם אם אביא אך קטעים משירים ארוכים. צר לי שלא אוכל להביא עוד, כי האנתולוגיה משופעת בשירים רבי רושם.

וכך כותבת אורה עשהאל, המטעינה את החווייה הקיומית שלה בימי קורונה, תחילה בכך שהיא עושה את סליליות הווירוס לסמל הקיום עם מערכת נוספת של סמלים, עוברת למטען הגיל ולסופיות האדם:

השיר של אורה עשהאל מתוך האנתולוגיה ״ימי הקורונה״

רחלי אברהם איתן, לעומת זאת, נועזת לקשר את הקורונה בספירות קבליות של “מלכות” ו”בינה”. וכך היא כותבת: “תַּחַת כֶּתֶר נְגִיף / מְכֻתָּרִים בְּעִגּוּל אֶחָד / שָׁחֹר, צָהֹב, לָבָן / בַּעַל שֵׁם אוֹ עֲלוּם שֵׁם /  עָשִׁיר אוֹ רָשִׁיש”. היא מפתחת רעיון זה בשיר ארוך, ההולך וסוער אל ביטוי עוצמת הרגשות שמעוררת הקורונה ואל משמעותה:  

עִדַּן הַקֶּרַח שָׁב / פּוֹאֵטִיקַת חֲפָצִים עַכְשָׁו / מְשׁוֹרְרִים עִם הַדּוֹמֵם / הָרֹק נֶאֱגָר בְּדָפְנוֹת הַפֶּה / מִלִּים נִנְצָרוֹת בְּמַעֲלֵה הַחֵךְ / נֶאֱטָמוֹת בֵּין סוֹרְגֵי לְבַדִיּוּת. / תַּחַת כֶּתֶר הַנְּגִיף כֻּלָּנוּ אֶחָד. / שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אֲדֹנָי אֶחָד”

בשירו של גד קינר (קיסינגר), “רשימות מבית הקורונה”, מופתע הקורא מהעושר המטאפורי כשהוא הופך את הטבע כולו באופן מרשים לכעין מיטת אישפוז בבית חולים, שעה שהמשורר עצמו נתון במיטת הקורונה, בהנשמה ובאינפוזיה. השיר ייחודי במבעו, שכן הוא כמו הופך את המטאפורה לממש. שיר חזק ומצמרר:

השיר של גד קינר קיסנגר מתוך ״ימי הקורונה״

הייתי רוצה להביא גם משיריהם של בלפור והרצל חקק, ששיריהם שואבים כל אחד לשיטתו מהתרבות היהודית ומהמסורת, ועושים אותם למבע אישי ולהשראה. והייתי מביאה משיריה של לאה טרן, ומשירי שושנה ויג, וברכה רוזנפלד, ועוד ועוד, אבל אני יודעת שזה בלתי אפשרי ומתנצלת על כך כי הפעם צר המצע מלהכיל את כל העושר הזה.

אסיים עם טורים קצרים משיר של העורך, שבכל זאת נרמזת בו כמדומה גם איזו שהיא תקווה:

אַחֲרֵי הַהֶפְקֵר שֶׁל יְמֵי הַקּוֹרוֹנָה / מְשַׁטֶּה בָּאִוְרוּר בִּכְסוּתָהּ שֶׁל הַמַּסֵּכָה / יוֹצֵא אֶל הָרְחוֹב עִם מַקֵּל הַפִּקָּדוֹן / שֶׁמֵּקֵל עַל שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל הַבּוֹגְדָנִי

ולסיכום:

האנתולוגיה ‘יְמֵי הַקּוֹרוֹנָה’ היא ניסיון מעניין לכנס מעט מהמבע הספרותי, השירי בעיקר, לחוויות הקיומיות יוצאות הדופן בעקבות מגפת הקורונה. וכיוון שהחוויות הללו מפחידות, מאיימות, מכאיבות, ומערערות את הקיום השגור, וכיוון שהן לגבינו נטולות משמעות, יוצרי הספרות מחפשים אחר משמעות כלשהי או ביטוי להיעדרה. ומכאן העניין שבאנתולוגיה. המביאה משהו מהתמודדות זו.

קישורים

האתר האישי של עורך האנתולוגיה – יאיר בן־חיים

האתר של האנתולוגיה “ימי הקורונה”

תכירו בבקשה – אנתולוגיית ‘יְמֵי הַקוֹרוֹנָה’

‘יְמֵי הַקּוֹרוֹנָה – אנתולוגיה’ – הסיפור שמאחורי העטיפה

ימים חדשים – יאיר בן־חיים | מתוך: ‘אנתולוגיית – יְמֵי הַקוֹרוֹנָה’

2 תגובות

  1. יפה עשתה ד”ר ארנה גולן ברשימתה החשובה, המעמיקה והמקיפה, למיזם הספרותי וההיסטורי של המו”ל יאיר בן חיים שהפיק ביזמתו ובמסגרת הוצאת ‘חדרים’ את האנתולוגיה על ימי הקורונה. שמחתי להיות שותפה לעשייה המרגשת הזו. המגפה הפאנדמית עדיין בעיצומה והמיזם, ובעקבותיו רשימה זו, אך מחזקים את המאבק שלנו בנגיפים. זו גם הזדמנות להודות לאלי אשד על המפעל של ‘יקום תרבות’ המאפשר חשיפה חשובה זו. קראו את הרשימה ורכשו את האנתולוגיה! מומלץ. אורה עשהאל

  2. יפה עשתה ד”ר ארנה גולן ברשימתה החשובה, המעמיקה והמקיפה, למיזם הספרותי וההיסטורי של המו”ל יאיר בן חיים שהפיק ביזמתו ובמסגרת הוצאת ‘חדרים’ את האנתולוגיה על ימי הקורונה. שמחתי להיות שותפה לעשייה המרגשת הזו. המגפה הפאנדמית עדיין בעיצומה והמיזם, ובעקבותיו רשימה זו, אך מחזקים את המאבק שלנו בנגיפים. זו גם הזדמנות להודות לאלי אשד על המפעל של ‘יקום תרבות’ המאפשר חשיפה חשובה זו. קראו את הרשימה ורכשו את האנתולוגיה! מומלץ.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

18 + 11 =