אי שם, ביבשת אחת מיני רבות, על פני כוכב לכת אחד מרבים, בין אוקיינוסים אדירים ומדבריות צחיחים, ובמבט-על טלסקופי, מבט מרחיק ראות וחד להפליא, של עיני זוג עיטים המשייט קרוב לעננים… מבחינים במבנה פרפרי מהונדס ומעוצב למשעי: רכס הרים עצום וזקור במאונך שגובהו קרוב לעשרה קילומטרים המשתרע מאופק לאופק, בשכבות צבע עולות מחום דרך ירוק בהיר לכהה ועד ללבן שלגי מסנוור, ומשני צדדיו (כמו זוג כנפי פרפר), עמקים שטוחים מנומרים בכתמים צבעוניים של שדות מעובדים שנחלי מים חוצים אותם שתי וערב. בשום מקום ניתן לראות מעברים החוצים את הגוש ההררי הזה כאילו הוא חומה סינית בלי פתחים.
במבט עיטי מצמצם וממוקד נצפים שני כפרים גדולים במרכז שני העמקים משני צידי המצוק. באותה זווית צפייה, הכפרים דומים זה לזה: בתים, אסמים, רחובות, שדות, מבני ציבור וחרושת, בעלי חיים ורכבים, ועוד. יש שם אנשים מתרוצצים אך קשה להבחין בהם ובמעשיהם. העיטים יודעים (במבט סקירה מרחיב) שמדובר בשתי מדינות שונות עם ערי בירה נפרדות ורחוקות, דגלים וסמלים שונים, היסטוריה ותרבות נפרדות, אבל ליבשת יש שליט אחד עליון, שיושב באולימפוס של מעלה בקצה האחד של הרכס, בראש הפרפר, ולו מניפת מחושים המרחפת 24/7/365 מעל ממלכתו-יבשתו. הכול נראה שליו, רגוע ומנומנם כמו פרבר בורגני של עיר זרה. השליט מקפיד על הפרדה וניכור מוחלט בין המדינות, שיטה שפעם קראו לה “הפרד ומשול”.
יום אחד, באמצעו של לילה סוער, רוחות, גשמים, שלג וברד, ברקים ורעמים ועבים שחורים דמויי מפלצות נוהמות – מתרסק לרסיסים מטוס ענק על השפיץ של פסגת הרכס, בדיוק מעל שני הכפרים הזרים זה לזה כאילו בשני פלנטות עסקינן ללא קשר אפילו אלחוטי או אלחושי או אחר. צוות המטוס לא שרד ולא הספיק לשלוח אותות מצוקה, המטוס פשוט נעלם לתוך חור שחור כאילו מראש לא נולד. בכפרים למטה לא יכלו לשים לב לאירוע עקב המרחק, החושך, הסערה ומסך השינה המתוקה.
המטוס הכיל מטען יקר, סודי ועלום שם: אריזות ענק, מכולות של בקבוקי ארלנמייר, מכלי זכוכית אטומים, צלחות פטרי גדולות וחביות שונות ומשונות. הכול היה ארוז ומהודק באמצעים הכי מאובטחים: חבלים, חוטי מתכת, פלסטיק וחומרים בולמי זעזועים למיניהם, וכל זה למה? הם אחסנו בקרבם נגיף ידוע שהונדס מחדש, הגורם לדלקת מוחית קשה והוא עמיד בפני חלק ניכר מהתרופות הידועות ועדיין לא הסתיים פיתוח חיסון כנגדו. למה יצרו אותו? לאן אמור היה המטען להגיע, אם בכלל? ולמה לא הוזהרו אזרחי הכפרים? ועוד שאלות רבות שלא נשאלו, והתשובות העלומות, כולן הוצפנו באולימפוס אצל השליט העליון וצוותו. האמצעים המאבטחים לא עמדו בעוצמת ההתרסקות והמטען התפצפץ לכל עבר על פני סלעי הבזלת. הנוזלים שהכילו את הנגיף זלגו וגלשו לאיטם כמו מי הפשרת שלגים במדרונות החלקלקים והמחוספסים של המצוקים אל עבר הכפרים שבעמקים ותוך ימים נספגו באדמות, בבארות ובנחלים. לא היה מקום לניחושים כי הם היו חסרי צבע, טעם, או ריח, בבחינת בלתי נראים ומורגשים. ובכפרים החיים נמשכו כהרגלם.
רק כחודש לאחר מכן, ממש עם בוא האביב, המחלה הופיעה טיפין טיפין ובאין מבחין. חלפו כמה שבועות נוספים לפני שהקהילה הרפואית המקומית הבינה שמדובר בתסמונת מדבקת שעוברת בין האנשים בדרך מסתורית, ולמעשה במגפה עסקינן. תסמיני וסימני המחלה היו מוזרים ותמיד התפתחו בהדרגה לאורך כמה וכמה ימים. כמעט תמיד היה חום לא גבוה, כאבי ראש, סחרחורות ובחילות ותחושה של ראש כבד שרוצה כאילו לצנוח עם כוח הכבידה, חוסר תיאבון, אפתיה ורצון לישון. בדיקות נוירולוגיות פיזיקליות פשוטות של רופאי המשפחה גילו שלל סימנים לא מחוברים לאנטומיה המוחית התפקודית הידועה, כולל שינויים בהתנהגות ומועקות נפשיות בלתי מוסברות. מנוחה ותרופות סימפטומטיות עזרו והקלו, ובחלק מהמקרים המחלה חלפה כעבור שניים עד שלושה שבועות (לא כמו שפעת קלה, אנגינה או הצטננות שחולפות תוך ימים). בחלק אחר מהחולים היא החמירה, היה צורך באשפוזים דחופים בבתי החולים האזוריים, והיו גם מקרי מוות לא מועטים. צורת ההדבקה וההתפשטות של המחלה לא הייתה ברורה, וחלף עוד זמן עד שהנגיף זוהה בבתי החולים האזוריים, לאחר שדגימות דם נשלחו למעבדות בעיר הבירה. התבהלה והחרדה בציבור הלכו ותכפו, ובחלוף זמן נוסף הסתבר שלנגיף יש אהבות ונטיות ברורות: הוא אהב מוחות בתחילת דרכם ובסוף דרכם, רוצה לומר, ילדים, תינוקות, וקשישים. הצעירים החלימו לרוב אבל שליש מהזקנים לא שרדו.
לא נכביר מילים על תולדות ההתמודדות של הכפרים וערי המחוז משני צידי הרכס, כי בחלוף שישה חודשים הזדקרה לעין-כל תמונת מצב יוצאת דופן, אפילו לעיני זוג העיטים שקיננו באותו הרכס ושייטו מעליו מאז ומתמיד: בעמק אחד הכפר, האנשים, בעלי החיים, ואף הצומח, החלימו, השתקמו וחזרו בהדרגה לעצמם, הכלכלה והעסקים והשדות חזרו לפרוח, המגפה כמעט הוכחדה. פה ושם הותירה נכים מטופלים, בבתי הקברות נוספו קברים במספר מעט מעל הממוצע הקבוע שלפני המגפה, וכמובן הוקם גלעד לזכר הקורבנות ולידו אנדרטה לתפארת ההתמודדות המוצלחת; ובעמק השני, חורבן, שממה, עזובה, עוני, ורוח נכאים. התושבים מהלכים כרוחות רפאים ואין שיקום לגוף ולנפש. ממשלת המחוז מזרימה סיוע כלכלי וחברתי ומנסה בכל כוחה להחזיר את החיים למסלולם הקודם… וזה לא ממש הולך.
במהלך המגפה שמרה ממשלת היבשת על שתיקה מוחלטת, ועסקה בהתבוננות מעמיקה וסבילה בהתנהלות ההנהגות של שתי המדינות וקהילות הכפרים. נראה היה שמשני צידי הרכס כולם נהגו באותה הצורה למרות חוסר הקשר ביניהן. התוצאה הסופית גרמה לתדהמה אצל השליט העליון באולימפוס שלו, והוא שלח משלחת חקר של טובי המומחים כדי ללמוד את האירוע “המוחי” דנן. נושא המטוס והנגיף לא עלו על הפרק, שהרי מדובר היה בסוד אימפריאלי, בחור שחור שאין שואלים בו… השליט ויועציו הקרובים אותגרו כי שני הכפרים ושתי המדינות היו זהות בכמעט כל מרכיב שהם העלו על הדעת: מבנה המשטרים, מצב סוציו-אקונומי, דמוגרפיה, גזע, דת, דרכי התמודדות (לפחות מה שנצפה על פני השטח), אקלים, ועוד כהנה וכהנה. והנגיף והמחלה זהים בכמות ובאיכות משני צידי המצוק. ובכל זאת, איך זה שבצד אחד שיקום, ובצד השני חורבן? גם זוג העיטים היה מבולבל, ולא הבין מדוע בצד אחד חזרו הארנבים והחוגלות (מזונם המועדף של העיטים) לשרוץ, ובצד השני אין מה לטרוף. צריך לזכור שזוג העיטים היה נייטרלי ולא היה מוטה לטובת אף צד כי עבורם ההר לא היווה מחסום.
בחלוף שלושה חודשים מתישים של תחקור ונבירה הניחה המשלחת דו”ח מסכם על שולחנו של השליט עם העתקים בתפוצת “נאט”ו”, כולל לתקשורת (וגם לעיטים), כמובן, באישורו של השליט העליון. או, אז התפוצצה הבועה והפרשה, והתגלה השלד שבארון. שלד שכולם שיערו את קיומו אך העדיפו להתעלם, כי הרי היו כאן עשורים מזהירים של רווחה עבור שני הכפרים.
הדו”ח היה בהיר, חד משמעי, ופה אחד: מתחת לפני השטח נוצר במשך שנים רבות פער עצום בחוסן של שני הכפרים מבחינת איכות ההנהגות הנבחרות ויכולתן להתמודד עם המגפה ותוצאותיה. לא המגפה ולא הנגיף היו סיבת ההבדל התהומי… הנגיף רק גילה והעלה אל פני השטח את הריקבון שפשה בהנהגות ובתשתיות. בצד האחד נבחרו בעשור שלפני האירוע הנהגות אחראיות, ישרות, מסורות, כאלה שטיפחו ערבות הדדית, סולידריות, אחדות, וערכים של “ואהבת לרעך כמוך”, השקיעו את כספי המיסים ברווחה, בחינוך, בבריאות, ובתרבות, חסכו כסף לעת צרה, והכינו תשתיות להתמודדות עם אסונות עתידיים, כולל מגפות וכדומה. ובעיקר חינכו את הציבור לתחלופה מסודרת של מנהלים, לעבודת מטה למופת, ונלחמו בעוז נגד אי-שוויון ובעד חלוקת נטל צודקת. אלה היו פעילים לרווחת הציבור והם לא עשו לביתם. ומאידך, בצד השני, מה שנראה על פני השטח היה שטיח כוזב שכיסה על ריקבון הנהגתי נוראי. ההנהגה שנבחרה סרבה להתחלף, שלטה ביד רמה, ועשתה את ההפך המוחלט מההנהגה שבצד השני. מה הפלא שההתמודדות עם המגפה הפכה לכישלון ידוע מראש. בבירת המדינה חשו בסכנה, אך לא התערבו כי הכול נעשה באופן דמוקרטי וחוקי לכאורה. קשה היה להוכיח שוחד, הפרת אמונים, והתנהלות פלילית. כולם חיכו למשיח, למות הכלב או הפריץ, ואולי למחאה המונית שלא פרצה.
במסקנה הסופית ובשורה התחתונה נכתב באותיות של קידוש לבנה:
אסון טבע או קדחת,
מגפה כזו או אחרת.
תוצאות המערכה
נקבעות מראש על פי
דרגת הריקבון של
ההנהגה ומעשיה
הרבה לפני בוא המארה!
נ.ב. העיטים לא יכלו לקרוא את המסמך אך חשו אותו על בשרם והבינו היטב. יותר מכל אדם.
