התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשנתה ה-85, עונת הבכורה של להב שני כמנהל המוזיקלי, שהחליף את זובין מהטה, חוגגת בתוכנית קונצרטים עשירה, ומציעה מגוון רחב של סדרות.
התזמורת מופיעה לרוב בתל אביב, בהיכל התרבות על שם צ’רלס ברונפמן, בשני האולמות: אולם הקונצרטים על שם לואי, ובו מעל אלפיים מקומות ישיבה, ובמתכונת הקאמרית – באולם צוקר האינטימי, בעל 400 המושבים, החדיש והמאובזר. הפילהרמונית מגיעה גם לבניני האומה בירושלים, ולאולם האודיטוריום בחיפה.
בקונצרט פתיחת העונה התזמורת ביצעה שלוש יצירות בניצוחו של להב שני.
הראשונה הייתה “אטמוספרות” – היצירה המהפכנית של ג’רג’ ליגטי, מלחין יהודי הונגרי-אוסטרי, אשר מאז ביצועה הראשון בשנת 1961 שומרת על ייחודה, וזכתה לפרסום רחב כשסטנלי קובריק כלל אותה בפסקול הסרט “2001-אודיסאה בחלל”. בעצם לפי שמה היצירה מתארת את החלל: לכדור הארץ אטמוספרה אחת בלבד, ולכן צורת הריבוי מכוונת לאטמוספרות של גורמי שמים נוספים, דוגמת ירח ומאדים. בחוברת התכנייה של הקונצרט נאמר: ” ‘אטמוספרות’ הפכה על פיהן את כל הקטגוריות המסורתיות במוזיקה הקלאסית המערבית”. לפני הביצוע, להב שני הקדים והסביר שביצירה כל כלי בתזמורת מנגן תו אחר, והדבר דומה לתפרחת צלילים, שמתקבלת מהישענות גופנית על מקלדת הפסנתר ולחיצה על כמה שיותר מקשים בו זמנית.
היצירה השנייה הייתה הקונצ’רטו לוויולה ולתזמורת מאת בלה בארטוק ההונגרי עם הסולן-ויולן פנחס צוקרמן, אשר נולד בארץ, למד ניצוח בבית הספר ג’וליארד הניו יורקי המפורסם, ולאחר מכן הפך לכנר וויולן דגול, בעל קריירה בין לאומית ענפה. נפעמתי לשמוע את נגינתו הווירטואוזית על הבמה החיפאית.
לאחר ההפסקה, התזמורת ביצעה את הסימפוניה מס’ 4 של צ’ייקובסקי. זאת יצירה רומנטית, עזת רגשות, שנכתבה בשנת 1877 הגורלית, בה צ’ייקובסקי, בעל נטיות הומוסקסואליות, התחתן עם תלמידתו לשעבר, שהתאהבה בו. הסימפוניה עוסקת בגורל, “הכוח הפאטאלי העומד בין האדם לבין האושר”, כהגדרתו של המלחין, הבא לידי ביטוי בתרועת הקרנות בדקות הפתיחה. קטע סיום הסימפוניה – הקודה – נוגן במהירות ובעוצמה מרשימים ביותר. להב שני מכיר את הסימפוניה כל כך טוב, שהוא ניצח עליה ללא פרטיטורה. התזמורת ביצעה את היצירה גם באוקטובר 2020 מול אולם ריק במתכונת מקוונת.
הקונצרט השני למנויים היה קונצרט-תיאטרון “רומיאו ויוליה”.
זהו שיתוף פעולה חדש ויחיד מסוגו בין הפילהרמונית הישראלית לבין התיאטרון הלאומי הבימה. המופע משלב בין ההצגה בבימויו של משה קפטן, ובין המוזיקה לבלט של סרגיי פרוקופייב בניצוחו של להב שני. רוב רובה של הבמה היה תפוס ע”י נגני התזמורת. לרשותם של השחקנים עמדה רצועה צרה בקדמת הבמה, והם עשו שימוש גם במעברים בין גושי המושבים באולם. בלטו במשחקם גילה אלמגור אגמון בתפקיד האומנת של יוליה, ועמית רייס בתפקיד המשרת שמדי פעם שיתף את להב שני במשחק: ביקש ממנו לרדת מפודיום המנצח, ותפס את מקומו בדבריו אל הקהל. בזכות הבימוי הסכמטי, המרומז – סצנת המרפסת ללא מרפסת, הסצנה על הקבר ללא קבר – הבנתי עד כמה סוריאליסטית יצירתו זו של שייקספיר, כמה דמיוני שיקוי הפלאים, אותו יוליה שתתה, שכביכול משהה את חייה למשך 48 שעות, לאחריהן היא מתעוררת כמתוך שינה עמוקה, בריאה ושלמה, ועדיין מאוהבת.
בתאריך 10.11.2021 התקיים באולם צוקר, הממוקם בתחתית בניין התרבות בתל אביב, ממש מתחת לכיכר הבימה, רסיטל מיוחד של זמר הבריטון מתיאס גרנה בליווי נגינתו בפסנתר של להב שני. הזמר ביצע שירים בגרמנית וברוסית בהלחנתם של גוסטב מהלר, דמיטרי שוסטקוביץ’, ופרנץ שוברט, בעומדו ליד הפסנתר, בו ניגן להב שני, שנעזר בשירותיו של מדפדף התווים. היה זה מראה בעל ניחוח קלאסי מהמאות הקודמות. בדיעבד, אפשר לראות את הירידה הממושכת, המפותלת אל אולם צוקר, כתנועה במורד המאות. בזכות קולו העשיר, הנעים של מתיאס גרנה, התרשמתי מאוד מקול הבריטון, שמגיע לטונים הגבוהים, של טנור מצד אחד, ויורד עד לעומק הבס הרך.
בהמשך העונה צפוי מגוון רב של קונצרטים, ובפרט, הקרנת הסרט “פנטזיה” של דיסני בקונצרט חי עם התזמורת הפילהרמונית.
חגית היקרה
אהבתי את המאמר על התזמורת הפילהרמונית . בזמנו הלכתי לכמה קונצרטים בניצוחו של
זובין מהטה האגדי. המאמר מתאר יפה את האווירה ששררה באולם, ואת האווירה של היצירה “אטמוספרות” – של ליגטי שהלחין אותה בתקופה בה כבר התחילו לבצע מוסיקה אלקטרונית כך שאולי היתה עליו השפעה גם מהסגנון החדש.
חגית מתארת בדבריה בצורה כזו שאפשר ממש להרגיש את האוויר מבעד המלים, והיא לוקחת אותנו למקומות אחרים לזמן מה. ועל הדרך אנו לומדים דברים חדשים למשל על החיים האישיים של המלחין.
לגבי הקונצרט השני שחגית כותבת עליו, תודה שאת מביאה בפנינו את הפרשנות ואת התיאור של מה שהיה בהבימה, על איך שהשחקנים ממש עומדים בקצה הבמה, למי שלא היה שם, הוא בהחלט יכול לדמיין לפי התיאורים של חגית.