אריסטו טען שמה שמבדיל את האדם משאר החיות הוא השימוש שלו בתבונה. אבל מה שמאפיין חברות אנושיות יותר מכל הוא לאו דווקא השימוש ברציונל, כי אם בראש ובראשונה יכולתו הנפלאה (והמשונה) של כל אדם לדמיין לעצמו מיני סיפורים שונים ומשונים, ולאחר מכן לקבוע נחרצות שסיפור זה או אחר הוא הוא המציאות שאין בלתה. במשך אלפי השנים של ההיסטוריה זה היה הסיפור של האלים והדתות: היווני היה מוקף מכל עבריו באלים, אלות, נימפות, קנטאורים, גיבורים, ומפלצות; בכל אשר הלך, ביערות, באגמים, בהרים, בים, הוא ראה והרגיש וחש בכל אותם יצירי סיפוריו; ואילו בני הדתות האברהמיות צמצמו את השפע היווני לנוכחותו הנעדרת של אל טרנסצנדנטי אחד, שבשם הסיפורים שהקיפו אותו הם נלחמו, עבדו, בנו, שעבדו, התפללו, התחתנו, עינו, הולידו וכבשו. אדם בימה”ב – לא משנה עד כמה משכיל ומלומד היה – כלל לא היה יכול להעלות על דעתו עולם שאין בו אלוהים. זו היתה עובדה ברורה כשם שברור הוא צבע השמיים או קיומו של כוח המשיכה על האדמה. הויכוחים היו על טבעו של האל, על רצונותיו, על פרשנות כתבי הקודש, על העולם הבא, אך שום ויכוח תיאולוגי לא העז לטעון שאלוהים אינו קיים.
המהפכה המדעית של 500 השנים האחרונות שינתה משהו מהסיפור הזה. אט אט החלו להיפרם הקשרים העבותים הישנים, ויותר ויותר אנשים התחילו לפקפק בסיפורים הישנים. את הריק שנוצר מגסיסתן של הדתות, סיפור-העל ששלט לכל אורך ההיסטוריה, החליף לאטו סיפור-על אחר, זה של המדע והקדמה כבעלי הסמכות המרכזית לספר לנו מהו טבעה של המציאות, וכיצד יש לחיות אותה. בהתאם לכך, שונו גם מוקדי הכוח, ושורטטו מחדש הגבולות של השיח: השפה הנכונה, מי שראוי לדבר, וגם מי שדיבורו אינו לגיטימי ולכן הוא מודר א-פריורית מכל דיאלוג בין בני תבונה.
המדע הפך לדת האוניברסלית של עידננו, זו שמצליחה לאגד סביבה מאמינים קנאים מכל תרבות וסביבה, שונות ורחוקות ככל שיהיו האחת מן השניה, ביניהם כמובן גם מרבית הדתיים בני הדתות השונות. הרבנים, הכמרים, והאימאמים החליפו את גלימותיהם בחלוקים לבנים, וזכות הדיבור על טבע המציאות נלקחה משליחי האל הישן ונמסרה במלוא הדרה לשליחיה של דת חדשה, המדענים והרופאים.
קדושת המדע, זהו סיפור-העל של ימינו: בימינו, כל מוצר שרוצה להימכר, בין אם מדובר בטיפול רפואי, משחת שיניים, מזון, כסא למחשב, מיטה, טלפון, פעילות ספורטיבית, רכב, מדיטציה, נופש ואפילו רוחניות, כדאי לו שיפרסם את עצמו בצמוד לחותמת מדעית. “נבדק על ידי רופאים”/ “מחקרים מצאו”/ “מדענים הוכיחו”/”עכשיו זה מדעי!”. החותמת המדעית היא, במובן עמוק, תעודת הכשרות של האדם המודרני. בשל כך גם כל סוג של פרקטיקה או אורח חיים שהוכיחו את יעילותם במשך דורות על גבי דורות על אינספור בני-אדם, נדרשים כעת ראשית לספק חותמת מדעית בכדי להיכנס כחברים אל השיח התבוני. בלעדיה, הם מודרים ממסגרת האפשרויות, ולא משנה עד כמה המציאות גופה מוכיחה אחרת.
הבעיה אינה בזה שאנו סומכים על המדע. בשאלות מדעיות מוטב שנסמוך על המדע. הבעיה היא, ראשית, שאנחנו סומכים עליו יותר מדי. ידוע שמה שנחשב כאמת כיום יתכן שיהפוך שגוי בעוד כמה שנים או חודשים. בנוסף, ברור גם שכמעט ואין מחקר מדעי חף מאינטרסים – כלכליים, חברתיים, או פוליטיים – בודאי כאשר מושא המחקר קשור בהרבה כסף ועוצמה פוליטית. זה כמובן אינו אומר שעלינו לפסול את המחקר רק בשל כך. אין דבר פסול מהותית באינטרסים. זה רק אומר שעלינו, כאנשים המתיימרים להיות מודעים לגורמי הכוח הרבים, להשתהות ולהסס לרגע לפני שנרוץ לחבק בזרועות פתוחות ובעיניים עצומות כל מסקנה של מחקר שיצא תמול-שלשום.
כוחו הגדול של המדע, מה שמלכתחילה אפשר בכלל את ההתפתחות המדעית, מצוי דווקא בספקנות ובביקורתיות כלפי התגליות שלו עצמו, ובענווה כלפי יכולתו לחשוף את “האמת”. אפשר, אם כן, לתמוה כיצד, למשל, התקבל פתרון החיסון לנגיף הקורונה בכזו התלהבות וקנאות דתית נטולת ספקות ונעדרת שיח ביקורתי, ושווק מייד כדאוס אקס מכינה, האל המגיח מתוך המכונה המדעית ומציל את האנושות, הפתרון בר-הקיימא היחיד. וכיצד, בו בזמן, הושמטה, הודחקה, והודרה מהשיח כל אפשרות אחרת של התמודדות עם הנגיף, והדרתה מלווה בקיתונות של בוז והתעלמות אדישה מצד כל גופי התקשורת. מי שהעז להעלותה סומן מיד כאוייב העם וככופר, “מכחיש קורונה”, או “סרבן חיסון” (המונח “סרבן” בהקשר של החברה הישראלית כמובן אינו נייטרלי, ומעלה מיד קונוטציות שליליות בדומה ל”סרבן גיוס” – אוייב העם בחברה המיליטנטית שלנו). אותה טרמינולוגיה שלפני כמה מאות שנים שימשה בידי הממסד הדתי לסימון הכופרים שהעזו להכחיש את קיום האלוהים, ונודו מן החברה במקרה הטוב, או, במקרה קצת פחות טוב, הועלו על המוקד שבכיכר העיר לקול צהלות הצופים. גם היום הכופרים מועלים על המוקד. ההבדל היחיד הוא שפעם כיכר העיר שכנה בעולם הפיזי, והיום היא ממוקמת באינטרנט וברשתות החברתיות.
ברצוני להדגיש: החיסון עצמו אינו עניינו של מאמר זה. איני מבין דבר במדע הוירולוגיה, ולכן אין זו מסמכותי לומר לאף אדם דבר מה, חיובי או שלילי, לגבי החיסון. מעט יותר אני מבין בהיסטוריה ובפסיכולוגיה. במבט היסטורי, הניסיון מלמד אותנו שבכל פעם שקבוצה כלשהי החליטה שיש אך ורק פתרון אחד קביל לבעיה או אתגר שהמציאות הציבה בפני האדם, ושאת הפתרון הזה יש ליישם דרך תעמולה שיטתית, ואף בכפיה, על כולם – זה נגמר לא בכי טוב. מבחינה פסיכולוגית, אין כמו הכנסת בני אדם לתודעה של מצב חירום בכדי לגרום לכל מחשבה אוטונומית וביקורתית להיעלם. ארחיב על כך עוד בהמשך. לעת עתה אומר שהשתמשתי בדוגמה של החיסון משום שהיא ממחישה באופן עמוק ואקטואלי את השאלה שבה המאמר הקצר הזה מבקש לדון. לא רק שאיני מתנגד לחיסונים, אלא שאני מברך ומעודד כל ניסיון רפואי רציני למצוא פתרון לבעיה של הקורונה, בין אם מדובר בחיסון, תרופה, או שימוש בטכנולוגיות אחרות. לרפואה המודרנית יש אינספור הישגים בשיפור איכות חייו ובריאותו של האדם, וודאי שצריך להמשיך להשתמש בכלים המדעיים-רפואיים בכדי למצוא מזור והקלה למחלות ולסבל. הבעיה, כמובן, אינה המדע כשלעצמו, אלא קומות הפרשנות שנבנות עליו, והשימוש שנעשה בשמו – הסגידה למדע והסמכות הבלתי מעורערת שניתנה לבאי כוחו להורות לנו כיצד עלינו לחיות ולהתנהג.
המדע כמובן אינו יכול לעשות זאת. לא בשל שאלות של אמינות, של העדר מספיק ידע, ואף לא בשל צמצום תחום הלגיטימציה של מי שראוי לדבר על האמת, תוך פסילת פרקטיקות אלטרנטיביות אלו או אחרות. הוא אינו יכול לעשות זאת פשוט משום שזה כשל לוגי לגזור ראוי ממצוי, היינו, לגזור דרך חיים ואתיקה מתוך עובדות יבשות. הרופאים המומחים יכולים להצביע על הסכנות של הקורונה, כמו שהם יכולים להצביע על נזקיו של מזון עתיר שומן טראנס ועל נזקיו של העישון. את הנתונים אנחנו צריכים לקחת בחשבון. אולם ההחלטה כיצד יש להתמודד עם הסכנות האלו היא החלטה שאינה קשורה בנתונים שהמדע יכול לספק לנו, אלא בבחירה בדרך חיים, שיש לה השלכות עמוקות על שלל האספקטים שמרכיבים את מכלול חיינו, היינו, על גופנו, נפשנו, כלכלתנו, אמונותינו, סביבתנו, והאופן בו אנו רוצים לחיות את חיינו. בהתאם לזאת, גם לוירולוג המומחה ביותר אין סמכות גדולה משל כל אדם אחר מן הישוב לעסוק בשאלה מהן ההשלכות הנפשיות והרגשיות (והגופניות) של מסיכות שמסתירות את הבעות הפנים, של ריחוק חברתי, של העדר מגע, של חיים בהפחדה מתמדת, של בחירה שהופכת ללא-לגיטימית. או מה האפקט הכלכלי של סגרים והגבלות תנועה, או מהן ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של חברה מקוטבת, שבה שני מחנות משוסים למלחמת חורמה מלאת הסתה ושטנה.
אם אלוהים הוא המדע, אז הסטטיסטיקה היא כתבי הקודש, או בהקשר שלנו: המדע הוא התורה, הסטטיסטיקה היא המשנה, והתיעוד האובססיבי הוא התלמוד. יום ביומו היא מטיפה לנו בגרפים וטבלאות מרשימים את נתוני המוות. האדם המודרני אמנם נהנה להתבשם באשליה שהוא יצור רציונלי שפועל באופן רציונלי ומחושב ושולט במציאות, אבל חלק עצום מהסיפור שלנו את המציאות נבנה על מנגנונים רגשיים והישרדותיים פרימיטיבים, וכמובן מתוך הדמיון שלנו. שום סטטיסטיקה או גרף אינם יכולים להתחיל לאמוד כלל את עוצמת ההשפעה הרגשית שיש לשנה וחצי של הפצצה אובססיבית בנתונים מבהילים על מוות וחולים ונדבקים, וכיצד עם הזמן מושפעת תפיסת המציאות שלנו ומשתנה. המעניין הוא שדווקא הצורך האובססיבי של האדם המודרני בשליטה במציאות, יוצר בתורו קומה נוספת של מציאות שיוצאת מכל שליטה, משום שאף סטטיסטיקה לא מסוגלת לאמוד את מנעד ההשפעות העצום עלינו שיש לנבירה האינסופית הזו במוות, בתיעודו, ובנסיון הסיזיפי לשלוט בו.
הקורונה היא סיפור, ככל סיפור אחר. זה לא אומר שאין קורונה כמובן. זה גם לא אומר שלא צריך להתחסן ולא צריך להישמר. אבל בין הקיום העובדתי של הנגיף לבין הסיפור שבחרנו לספר עליו ישנו פער גדול. אפשר לספר סיפור של סגרים, מסיכות, ריחוק חברתי, ותווים ירוקים וסגולים, ואפשר לספר גם סיפור אחר, כמו זה שסופר במדינות כמו שבדיה, פלורידה, ועוד, שבחרו לחיות לצד הקורונה ולא להיכנס להיסטריה לאומית. ישראל – מעצמה מדעית ומדינה היסטרית שבנויה על תקנות ומצבי חירום, ומתפרנסת מאז ומתמיד משלל איומיה הקיומיים הבלתי נגמרים – בחרה כמובן ביצירה של פאניקה ציבורית שיטתית, בחסות המדע. “דוקטרינת ההלם” הזו, ששפתה מורכבת משלל דימויים אפוקליפטיים-קטסטרופליים-פורנוגרפיים, היא כלי יעיל ביותר בכדי ללכד את ההמונים סביב אג’נדה מסויימת, שהאזרחים הופכים לסוכניה ומפיציה כאשר ניטעת בהם התחושה של “מלחמת אין ברירה”, מלחמת חירום לחיים ולמוות, שמחייבת השתקה של כל מחשבה ביקורתית. כל מי שאינו “נשכב על הגדר” למען קידום האידאולוגיה מסומן כבוגד, שמסתובב ברחובות עם תת-מקלע, ומרסס אזרחים הגונים בוירוסים.
“כאשר התותחים רועמים, המוזות שותקות” – אימרה מוכרת ביחס לשמאל הציוני בעתות של מלחמה בעזה. שקט. לא כעת. כעת מצב חירום. כעת יורים. גם הפעם המוזות שותקות, ורק האדרת של הגברת הוחלפה: לא הערבי/פלסטיני/חיזבלאי/איראני הוא זה שיורה עלינו, אלא הלא-מחוסן. וראו איזה פלא: לפתע רובו המוחלט של השמאל הליברלי, הביקורתי, החשדן כלפי הממסד ובעלי הכוח, לא רק שנדם קולו ביחס לערכים כגון סובלנות, פלורליזם, דיאלוג, אלא שהוא הופך לשופר ולתעמולתן נלהב של אמת אחת ויחידה שמשווקת לנו מבוקר עד ערב, בו בזמן שהוא מבטל באדנות קולות אחרים, ואף קורא לחסן בכפיה אזרחים, בשם הסולידריות, בשם מצב החירום, ובשם האמונה הדתית-קנאית בסמכותו של המדע.
אבל אפשר גם אחרת. השאלה היא, כמו בכל בחירה, שאלה של רווח והפסד בראיה הכוללת של סך המרכיבים של המציאות: מה אנחנו מפסידים בניסיון הבלתי מתפשר שלנו לשלוט במוות, בשיח הקיצוני שלנו, ששום סטטיסטיקה לא תוכל לספר לנו. האם, בנסיוננו האובססיבי לנהל את המוות שכחנו שאלו קודם כל החיים (ואיכותם) שאנו מחוייבים אליהם. והאם זה הסיפור שאנחנו רוצים שיהפוך למציאות שלנו.
והערה אחרונה לסיום: האמירה שהפכה נפוצה בימינו, לפיה אוכלוסיית הלא-מתחסנים מורכבת מטיפוסים אינטרסנטים, חסרי אחריות, חסרי כל סולידריות חברתית או מצפון מוסרי, היא, מעבר להיותה חלק משיח אלים וקיצוני, פעלול דמגוגי ושטות גמורה. מן הסתם ישנם אנשים מוסריים יותר ופחות בין המסרבים לחיסון, בדיוק כמו שישנם בתומכים בו. ההבדל היחיד בין שתי הקבוצות היא באמונה של אחת בתועלת הגדולה יותר של החיסון והאמונה של השניה בנזק שלו, שעולה על התועלת. ברור ללא צל של ספק שאם התומכים בחיסון היו סבורים שהחיסון יזיק לגופם, אף אחד מהם לא היה ממהר להישכב על הגדר בשם הסולידריות – אידיאל שנראה נהדר במבט ראשון, אולם פעמים רבות מסתיר מתחתיו תביעה בלתי מתפשרת לקבלה והטמעה של האידאולוגיה השלטת של הרוב, תוך כדי מחיצה של כל דעת מיעוט מנוגדת לו.