על המופע “פקרוני” מתוך התכניה:
תרגום לעברית: מרזוק אלחלבי // כתיבה ועריכת תוכן: דפנה בן יוסף ואורלי פורטל // ניהול הצגה: קרין לדרמן // הפקה: טלי קוניגסברג
רקדנים: אנדרסון בראז, ארתור אסטמן, ארז זוהר
היצירה נתמכת ע”י רזידנסי במרכז סוזן דלל, מפעל הפיס, קרן רבינוביץ, מנהל תרבות עמותת הכוריאוגרפים
פקרוני הוא מחול תשוקה סוחף, ריקוד פולחן סוער, החושף מנקודת מבט מאוד אישית את הקשר בין הגוף הזמני לאהבה הנצחית על רקע פסקול שירתה של אֻםּ כֻּלְת’וּם בהקלטה מהופעה חיה, “קולה של אומה”. את היצירה, שבה בוחרת אורלי פורטל, לראשונה, לרקוד עם גברים, מלווה קולה של “הגבירה”, אשר פילסה לעצמה דרך בעולם גברי פטריארכלי והיתה לסמל תרבות, למקור השראה לחופש, ולביטוי נשי גאה שאינו נכנע לתכתיב הגברי. הנשים משמיעות קולן, המחוללת ו”כוכבת המזרח” חוברות לדואט שאינו תלוי בזמן, בהקלטה מימים עברו ועל הבמה בזמן אמת, מלוות את הגברים אשר אימצו אל לבם את שפת המחול הייחודית של פורטל. תרבות תנועת האגן כתנועה חברתית המחבקת מסורת ופולקלור שכל אחד ואחת מביאים עמם, קיבוץ גלויות אסלי – נאמן למקור ומעודכן. גבולות המגדר מיטשטשים כאשר משחקי כוח עתיקים נבחנים לעומק, ומתגבשת הגדרה חדשה של גבריות סמכותית ונשיות פורצת דרך.
“פקרוני” הוא שיר של אהבה וגעגוע, שמשמעותו “הזכירי לי”, והוא שיר ארוך מאד של אום כולתום. באמצעותו חוזרת פורטל לשורשים האישיים שלה, לשורשי האהבה והתשוקה, הנשיות, הריקוד, והפולחן. הפעם בחרה אורלי פורטל ליצור עבודה באמצעות שלושה רקדנים גברים, בניגוד לכל היצירות הקודמות שלה שהיו על טהרת הנשיות, עם הלהקה שלה, המורכבת מנשים בלבד. סרט שמתעד הופעה של אום כולתום פותח וסוגר את המופע. שלושת הרקדנים הנהדרים, ארתור אסטמן, אנדרסון בראס, וארז זוהר, פותחים את היצירה בתנועות מעגליות והרמוניות, בזרימה אינסופית המבטאת את האישי אבל גם את הקמאי. כל אחד מהם הוא גבר שבגברים, שרירי ובנוי לתלפיות, ועם זאת מצליח לבטא את הרוך, התשוקה, המעגליות, הזרימה, שהן מעבר להגדרות. את התנועה הבלתי פוסקת שאין לה גבולות של גוף או מגדר. תנועות אגן חושניות, כפות ידיים, ראש, בשילוב מהפנט שנמצא גם הוא בתנועה על פני הספקטרום של מחול מודרני, מחול מזרחי, גאגא, וקונטקט אימפרוביזציה. זהו פולחנו של הגוף הרוקד, יצר החיים, התשוקה והאהבה.
בהמשך מצטרפת אורלי פורטל בקול, בשירה, ובתנועה. משוחררת לגמרי להיות מה שהיא רוצה, ומי שהיא רוצה, והטבעיות הזו מהפנטת וכובשת את הלב. הארבעה הופכים לגוף אחד, שנע בהרמוניה ובאקסטזה אינסופית, וסוחף עימו את הקהל, שבסוף המופע קם על רגליו ומריע זמן ממושך.
אני מכירה את אורלי פורטל שנים רבות, מאז שרקדנו יחד בלהקתו של משה אפרתי, “קול ודממה”, בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, וצופה בהערכה בדרך הארוכה והמעניינת שעשתה. מבחורה צעירה שחינכה את גופה בהתמסרות לחוקי הבלט הקלסי, המחול המודרני, ומשם הפליגה אל האימפרוביזציה והקונטקט, ועד למחקר המעמיק שלה של המחול המזרחי, ושל השורשים המרוקאיים שלה, דרך המחול. בכל הדרך הזו, ומהרגע הראשון, מה שבלט אצל אורלי זו עוצמת הביטוי, ההבעה. היא כולה המחול. ועכשיו אורלי אישה בשלה, אשר הגיעה לביטוי הטבעי והעוצמתי ביותר שלה, למקומה האמיתי והטבעי, ועל כן המופע סוחף כל כך.
