ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
הספר ״אומללות שאינה מבקשת דבר״ של פטר הנדקה
אני מאוד אוהב סופרים שכותבים על אמא שלהם, ועוד יותר סופרים דגולים, כמו רומן גארי למשל בספרו "הבטחה עם שחר", והכי אני אוהב סופרים שזכו בפרס נובל כמו הסופר פטר הנדקה, סופר, מחזאי, תסריטאי, שזכה בפרס הנכסף בשנת 2019. אני כמובן מדבר על הספר "אומללות שאינה מבקשת דבר" (הוצאת "ספרית פועלים"), שיצא בתרגום מחדש של אילנה המרמן הנפלאה שכבר תרגמה אותו בשנת 1980, וכותבת אחרית דבר מרתקת על תרגום מחודש של אותו ספר ועל לבטים בתרגום ובכלל.
זהו ספר, אם אפשר לקרוא לזה ספר, יותר פרגמנטים של 80 עמודים, כמעט נטול עלילה – והסופר מודע לזה באומרו "פעם אכתוב על כל זה דברים יותר מדויקים" – "יבש" בכתיבתו, אבל מרגש ברמות הכי גבוהות. זהו ספר שמציע התבוננות על נפש קרובה שהיא אומללה, אבל חזקה בדרכה שלה. נפש שהיו לה רגעי עליצות וגם רגעי עוצמה חזקים מאוד. לכן הקריאה בו הופכת לאיזה מסע של דיסוננס קוגניטיבי של ספרות מופת. זהו ספר דחוס, אכזרי, וקשה, אבל אי אפשר להפסיק לקרוא אותו. אתה כל הזמן עושה מהלכים פנימה והחוצה למשפחה שלך, להורים שלך, ובעיקר לדמות הכי חשובה בחיי לפחות- אמא שלך.
אבל רגע, מה מסופר פה? אז ככה – בעיתון מקומי מתפרסמת ידיעה לקונית על עקרת בית בת חמישים ואחת ששמה קץ לחייה. האישה הזאת היא אמו של פטר הנדקה, שהיה בן 29 במותה. בעקבות מותה הוא כותב את סיפור חייה. המספר מבקש להתקרב אל דמותה של אמו, ובזמן שהוא מקלף את שכבות חייה, נחשף סיפור חיים רווי אכזבות של אישה שלומדת לא לבקש לעצמה דבר (מכאן שם הספר).
הדלות וצרות האופקים של משפחתה, מעמדה כאישה, והמוסכמות החברתיות שהיא כבולה אליהן, גוזרים עליה להנמיך כל שמחת חיים ורצון ספונטני שקיימים בה. יוצא אפוא שזה איננו סיפור שהוא רק שלה, אלא גם סיפורה של חברה ותרבותה – החברה הענייה והקרתנית באוסטריה בשנים שלפני סיפוחה לגרמניה הנאצית, תחת השלטון הנאצי, ואחרי נפילתו. עם זאת, מצד הבן כתיבת הסיפור היא בראש וראשונה ניסיון אישי מאוד להתקרב אל אומללותה של האם, להעניק לה כוח ספרותי, ואולי אפילו להעניק סוג של ניצחון לאישה האלמונית הזאת שהחיים הביסו אותה. ניצחון שהוא כתיבת הספר על חייה.
אבל האם הכוח הספרותי הזה נתן לסופר מזור? לא בטוח. הנדקה כותב "זה לא נכון שהכתיבה הועילה לי. בשבועות שבהם עסקתי בסיפור לא חדל גם הסיפור להעסיק אותי. הכתיבה לא הייתה כפי שבתחילה עוד שיערתי, העלאת זיכרונות מתקופה בחיי שהסתיימה, כי אם הצטעצעות מתמדת בהעלאת זיכרונות בצורת משפטים שרק העמידו פנים רחוקים. גם עכשיו עודני מתעורר מתוך השינה בדחיפה קלה מאוד מבפנים, ואני מרגיש איך משנייה לשנייה, בנשימה עצורה מרוב אימה אני נמק פשוטו כמשמעו".
בקיצורו של עניין – לכו לקרוא.
אלי אשד, העורך הראשי של יקום תרבות, ממליץ
על הסרט ״חולית״
צפיתי השבוע בסינמטק, ביום שהוקדש בחלקו לספר המדע הבדיוני המפורסם "חולית", גם בסרט תיעודי על גירסה קולנועית שלא יצאה לפועל שלו, וגם בגירסה הקולנועית החדשה שלו.
הסינמטק הקרין יום קודם לכן את הגירסה הקולנועית הקודמת, ושקלתי לצפות גם בה, אבל צפיה בתוך יומיים בשתי גירסאות שונות של הסיפור זה כבר יותר מדי בשבילי. אם כי פגשתי בהקרנה מישהו שעשה זאת.
אפשר לסכם שהגירסה החדשה, שהסריטה רק את החלק הראשון של הסיפור, עשתה זאת בנאמנות גדולה, בוודאי ובוודאי בהשוואה לגירסת "המוסד" על פי אסימוב המוקרנת כעת באפל-טיוי. סרט "חולית" החדש שמר על כל האלמנטים החשובים של הספר, ואפילו על אלמנט מסויים של מתח, גם למי שמכיר כבר את הסיפור.
שווה בהחלט לצפות.
ראו את המקדימון (גם בהתחלת ההמלצה), ואת הביקורת של אורון שמיר ב"הארץ".
