אלי מיימון בסיפור מפרויקט הסיפור התנ”כי המתאר פרשה ידועה מספר בראשית, סיפור יוסף והשר המצרי פוטיפר, מזווית מאוד לא שיגרתית ולא צפויה.

המערכת


פוטיפר (שני משמאל) מפקיד את יוסף על ביתו, ציור ממוזיאון בודה .ויקיפדיה

א וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.  ב וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ; וַיְהִי, בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.  ג וַיַּרְא אֲדֹנָיו, כִּי יְהוָה אִתּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.  ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ, עַל-בֵּיתוֹ, וְכָל-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדוֹ.  ה וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ, וְעַל כָּל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת-בֵּית הַמִּצְרִי, בִּגְלַל יוֹסֵף; וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה, בְּכָל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ–בַּבַּיִת, וּבַשָּׂדֶה.  ו וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל; וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.  ז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי.  ח וַיְמָאֵן–וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.  ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים.  י וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ.  יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם–בַּבָּיִת.  יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  יג וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה.  יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ:  בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל.  טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ, אֶצְלָהּ, עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו, אֶל-בֵּיתוֹ.  יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:  בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי, אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ–לְצַחֶק בִּי.  יח וַיְהִי, כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה.  יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת-דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ; וַיִּחַר, אַפּוֹ.  כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר–מְקוֹם, אֲשֶׁר-אסורי (אֲסִירֵי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים; וַיְהִי-שָׁם, בְּבֵית הַסֹּהַר.  כא וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר.  כב וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר, בְּיַד-יוֹסֵף, אֵת כָּל-הָאֲסִירִם, אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם, הוּא הָיָה עֹשֶׂה.  כג אֵין שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר, רֹאֶה אֶת-כָּל-מְאוּמָה בְּיָדוֹ, בַּאֲשֶׁר יְהוָה, אִתּוֹ; וַאֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, יְהוָה מַצְלִיחַ.  {פ}

בראשית פרק לט

השמועות הרעות הנוגעות בך הן כסופות חול – עוברות אותך בסערה, דוקרות אותך, מעכירות את נשימתך ונשמתך, וגורמות לך להתכווץ עד שתחלופנה מאליהן, כך כולם יודעים. אך השמועה הזאת מיאנה להתפוגג ונשארה תלויה באוויר בעקשנות. ימים רבים חלפו מאז ועדיין הבריות המשיכו מדי פעם לדבר על השערורייה העסיסית שהסעירה את בירת האימפריה. האיש שצפה ברחוב הומה הרוכלים מבעד לחלון לשכתו ידע זאת, ולמרות שהיה בכוחו להעלים כל חורץ לשון, הסתפק באנחה כבדה וחזר לחדרו הקריר. הוא אסף את שולי שמלתו והתיישב לפני השולחן עמוס הכיבודים שהניחו בפניו משרתיו בשגרה יומיומית. האיש הרזה שעיניו הקטנות והצרות הצמיתו כל מי שנחו עליהן, עם סיבה או בלי סיבה, חיכה לאיש סודו מילדות האחראי מטעמו על האסירים. בינתיים הרהר בהתרחשויות האחרונות שערערו במידת מה את מעמדו אצל אדונו האל הגדול. כדי לא לאבד את אמונו, פעל נמרצות וללא בירורים מיותרים, והשליך שניים משריו הבכירים לכלא. עודו חוכך בדעתו מה יעשה לשני אלה נכנס רעו ואיש אמונו לחדר בקידה עמוקה. למרות הקשר האישי האיתן ביניהם, לא ויתר האיש הממונה על האסירים על גינוני הכבוד הראויים לאיש במעמד כה גבוה, ומאיים.

“שלום ידידי הטוב אזירו. ברכת מלכנו האל הגדול עליך”, פתח המארח את קבלת הפנים לאורחו.

“ייתן האל הגדול מטובו ומעושרו לך ולמשפחתך” מיהר אזירו להשיב לאדונו-חברו.

השניים מיהרו לשבת לפני התקרובת והמארח לא התמהמה ושאל: “השלום לילד”?

אזירו הופתע למשמע שאלה מיידית זו. היה בטוח שיפתח בשני השרים שסרחו והושלכו לכלא רק אתמול.

“יברכך האל על כך אדוני. עצתך הביאה לי ברכה רבה. ילד זה ששלחת בנסיבות המצערות שקרו, עושה נפלאות בבית האסורים. מאז בואו ירד שקט על כל יושבי בית הכלא ואלמלא היית יודע כי בית של פושעים הוא זה, היית יכול להיות בטוח כי הגעת לבית טובים. כולם מחייכים וטובי לב ואינני עסוק בתחלואי האדם ועליבותו האלימה. הילד מטפל בכל ויושבי בית הכלא שקטים ורגועים”.

למרות ששר האסירים ציפה שהדברים שכרגע אמר יערבו לאזני מיטיבו, נעכרו פניו כאילו נזכר בדבר רע. מבע החמצה חלף על פניו.

“אולי..” היסס אזירו להוסיף, “אולי מוטב הדבר ששמת את הילד בבית האסורים. הרי חטא חטא חמור, ועוד לאדונו מיטיבו, חטא שגוזרים עליו מוות..”

האיש הרים את עיניו והביט באזירו. ללא כל סיבה החל אזירו לפחד. דמו קפא וליבו כמעט הפסיק לפעום. פעם ראה כיצד מבט אחד מאחד מחרטומי המלך מפיל ארצה ללא רוח חיים אומלל אחד שלא היה בקיא בנימוסי הארמון. אזירו הביט כרגע במבט כזה.

“ולא עלה בדעתך למה לא הוצאתי אותו להורג כיאה לפשע החמור שעולל לי?”

“כן.. עלה הדבר בדעתי אבל תמיד ידעתי כי תבונת אדוני גדולה משלי”.

האיש הממונה על ההוצאות להורג בממלכה, שר הטבחים, התהלך בחדר הלוך ושוב. לפתע נעמד מול אזירו ופתח בדברים ארוכים מאוד כפי שמאזינו לא שמעו מעולם:

“מהרגע הראשון שפגשו עיני בעיניו הגדולות והרכות, עטויות הריסים הארוכים, בתוך קבוצת העבדים, ידעתי בוודאות מלאה כי איש זה צריך להיות אצלי ואיתי. עוד לפני שסידרתי את מחשבותיי שמעתי את עצמי מקבל את הצעת סוחר העבדים הישמעאלי למחיר המופקע שהגיש לי בעבור הילד. זרקתי לעברו את שקיק הכסף, לתדהמתו ולאכזבתו על תענוג המשא ומתן שהוחמץ. השארתי לאנשי להשלים את מכסת העבדים החסרה לנו וצרפתי את הילד לשיירתי ושיכנתיו בביתי. בתוך ימים ספורים למד הילד והכיר את כל פינות ביתי על כל יושביו. גם לא עבר זמן רב עד שהתחבב על כולם. אנשי באו וסיפרו לי על עצותיו המועילות. כך למשל הציע לסדר את הסחורות במחסן כך שהסחורה שהגיעה ראשונה תצא קודם לאלו שבאו אחריה. מה שנכנס ראשון יצא ראשון. בכך זכינו שמזוננו יהיה טרי וטוב וגם נמנע מאיתנו לזרוק סחורה יקרה שהתקלקלה כפי שקרה לנו עד היום”.

הוא השתתק מעט ולגם מים.

“גם שמתי לב ששככו ההתרוצצויות בביתי, שקטה ההמולה, ופסקו המריבות והוויכוחים בין משרתי. סופסוף הייתי מגיע למעוני בתום יום מפרך בשירות מלכנו האדיר ויכולתי להירגע. את השינוי הסבירה לי פילגשי, שסיפרה לי כי הילד זיהה בחושיו ותבונתו החריפה מי מבין משרתי ניחן במחשבה יתרה, והציע למנותו כאחראי על אגף או קומה. הוא גם הסביר לכל אחד מאנשי צוותי את תפקידו – והכל בחיוך טוב ובעיניים רכות. כך באחת הפסיקו ההאשמות והוויכוחים. כמובן שלא נדרשתי ליותר מכך ומיניתי אותו לאחראי על מעוני. על פיו יקום דבר ויהיה. כל מה שיש לי נתתי בידו ומאז רווח לי ידידי אזירו. רווח לי. ברכה ירדה על ביתי”.

אזירו הנהן בהבנה. הרי מהכישרון הזה הוא נהנה עכשיו בממלכתו הקטנה.

“את גומפשט הענק, האחראי על הסדר בארמוני אתה מכיר בוודאי. איש מאיים ומפחיד מאין כמוהו שאינו מדבר עם אף אחד ואף אחד אינו מעז לדבר אתו. ובכן, ראיתיו פתאום מחייך וצוחק עם הילד. למעשה הפך למשרתו הכנוע”.

שר הטבחים התיישב ליד רעו והמשיך:

“לא ראיתי כדבר הזה עד אז. אני רגיל לעדר כנוע ומטומטם העומד לפני ברעדה ולמשמע הנחיותיי מהנהן במרץ. אחר כך מתברר כי מכל משפט הבינו מילה ולעיתים גם זה לא. כמה אפשר להעניש משרתים סרוחים? אבל זה? ילד זה היה עומד לפני בחיוך רך ועיניים טובות ומספיק שהייתי אומר מילה היה מבין מייד את כל המשפט. איזו אבדה ידידי אזירו, איזו אבדה”.

אזירו ישב בשקט. היה ברור לו כי אדונו יגע עוד מעט בשערורייה שהרעישה את כל שומעיה ושעדיין האנשים עוסקים בה.

“אילו לא הייתה צווחת ומזעיקה את כל אנשי הבית הייתי יכול להעלים עין מפיתויה התורן. הרי יודע אני על כל מעלליה של אשת זנונים זו הנחשבת לאשתי. אלמלא הייתה בתו של מלכנו הגדול לא הייתה משלימה את ימיה מזמן”.

אזירו, שמעללי אשת אדונו פוטיפר כבר הגיעו לאוזניו לא אחת, העז ושאל בשקט: “אז מה קרה הפעם? למה מקרה זה היה יוצא דופן?”

פוטיפר נראה שפוף מאי פעם.

“כי בפעם הראשונה מישהו סירב לה”, ענה, “ואת זה לא יכלה אשתי לסבול”, והוסיף:

“לכולם סיפרה כי הילד התנפל עליה ורצה לאנסה. בדיחה משעשעת. בכוונה עשתה זאת – כדי לנקום בסרבן החצוף, ולהעמיד אותי במצב שבו לא יכולתי למחול על כבודי כדי לא לפגוע בשמי. הייתי חייב להגיב. היא ידעה גם כמה אני אוהב את הילד הזה וכמה חשוב הוא עבורי. רתחתי מזעם על שתימרנה אותי למצב הזה, מה עוד שהביטה בעיני בהתרסה כשהחזיקה בידה את כותנתו הקרועה בציפייה לראות מה אעשה. כבר ניסיתי לתכנן כיצד לא לאבד את הילד, אבל להפתעתי הגיע עוזרו האישי של המלך ופקד עלי להשליכו אל הכלא במצוות מלכנו פרעה. הבטתי באשתי שחיוך מרושע הופיע בפניה והבנתי – כדי לפצות על תאוותה הלא מסופקת ומכיוון שלא הייתה בטוחה בתגובתי, נקטה בצעד ערמומי ושיגרה לאביה, מלכנו, את דבר ניסיון ה’אונס’, וזה הנחה על השלכתו לכלא. בזה נגזר גורל הילד”.

“אבל הכותונת הוכיחה את טענתה. הילד התנפל עליה ורק במאבקה הדפה אותו ממנה. הכותונת שהשאיר בידיה היא ההוכחה, האם אין זה כך אדוני?”, הוסיף אזירו שאלה בסוף דבריו ליתר בטחון.

פוטיפר הזדקף והביט בעיני אזירו.

“כן, הכותנת הייתה קרועה, זה נכון, אבל מאחור..”

אזירו הביט בפוטיפר מבולבל: “מה אתה אומר בעצם אדוני?”

פוטיפר כמעט צעק: “אני אומר שהכותונת נקרעה כשהילד ברח ממנה והיא אחזה בו שלא יברח. הכתונת לא נקרעה מקדימה כפי שהיית מצפה במפגש אלים של פנים מול פנים”.

אזירו אחז את ראשו בתדהמה: “אז עכשיו אני מבין למה לקחת בעצמך את הילד לבית האסורים. לא הבנו כולנו את המחווה חסרת התקדים הזאת”.

“לא יכולתי להפקיר את האיש העדין והחכם הזה לחסדי המקרה. רציתי כי יראו וידעו כולם שעדיין הוא בן חסותי, וכי אני משגיח עליו גם כשהוא בבית האסורים, בעל כורחו וכורחי”.

“איזו אבדה..”, חזר פוטיפר ומלמל, “איזה בזבוז”.

“מה תעשה?” שאל אזירו.

“הילד אבוד” השיב פוטיפר, “מי שהמלך השליכו לכלא, רק המלך יכול לשחררו משם. נס צריך שיקרה פה או התערבות של אחד מאלוהינו האדירים. בינתיים, אזירו רעי הטוב, בוא ונסור לבקר את שני שרינו שסרחו וגם אראה בשלומו של הילד היקר הזה”.

“אם יורשה לי אדוני”, העז אזירו בחשש מה להביע את דעתו בסוגיה רגישה זו, “אם יורשה לי, אני מבקש להגיד לאדוני שאין דין שר המשקים כשר האופים. אתה יודע כי אני קרוב לשר המשקים אך בכל זאת..שמועות על מחדליו של שר האופים שלנו נפוצו כבר בעבר, ואילו שר המשקים תמיד נהג ביושר, הוגנות, ורוחב לב, כלפי כולם. יתכן שאדוננו מיהר לחרוץ משפט?”.

פוטיפר הנהן בהסכמה. מהיכרותו הקרובה את השניים גם הוא לא האמין כי בתפקיד שר המשקים נפל דופי.

“אולי ידבר אדוני עם מלכנו האל שיחמול עליו?”, הציע אזירו.

“רק כח עליון יוכל לעזור לו”, ענה פוטיפר. “אין אפשרות לדבר עם מלכנו האל. כבר זמן רב פוקדים אותו סיוטים וחלומות משונים ואף אחד מחרטומינו וחכמינו לא מצליח לפענח לו את חלומותיו, והוא, מלכנו, חסר מנוחה וסבלנות ורוחו קצרה עד מאוד”.

“אבל”, הזדקף לפתע פוטיפר, “הבה ונתייעץ עם הילד יוסף כיצד לחלץ את שר המשקאות מגורל מר. אני בטוח שתהיה לו עצה חכמה עבורנו”.

עם מחשבה זו יצאו שניהם מעודדים קמעה ומצפים: האחד לסיכוי לסייע לחברו הקרוב והשני לפגוש בנער יוסף שמסיבה לא ברורה ומשונה מאוד, חש כי נועד לגדולות וכי עתיד מצרים יהיה תלוי בו.

פוטיפר שומע האשמות כנגד יוסף מאישתו. רמברנד ואן רין. ויקיפדיה

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten + 17 =