בימים אלו פירסם אבי גולדברג את רומן המתח החדש שלו “תל-אביב קיץ קטלני” ( עברית ,2021), רומן עכשווי המבוסס על פרשת רצח אמיתית מ-1949, ועל אירועים שהתרחשו בסמוך לתקופה. גולדברג טווה מסכת מרתקת, ומוסיף מדמיונו הספרותי, הנותן לספר את איכותו כרומן מתח מודרני.

אבי גולדברג מוכר היטב כמחבר ספרי מתח שמשאירים מקום למחשבה מעבר לעלילה, שלחלקם, כמו “מסדר קוזימה”, גם רקע היסטורי שהוא הבסיס לעלילה.

כך גם בספרו החדש, שאינו רק מותחן, אלא גם מלמד משהו על שנותיה הראשונות של המדינה, ועל אחת מפרשיות הרצח המזעזעות ביותר בתקופה זאת, שהתרחשה באחד האתרים המוכרים והלכאורה שלווים של העיר תל אביב.

הספר מתפרסם באתר “עברית ספרים דיגיטליים” שמוציא לאור גם ספרים בדפוס.

המערכת

תקציר הספר

קיץ 1949 במדינת ישראל הצעירה היה רווי אלימות. הפשע שבוצע בגן מאיר בתל אביב, זעזע את הציבור ועלה על כולם. המשפט בו הורשע אחד דוד יעקובוביץ’ ברצח הצעיר דני פקטורי אותו לא הכיר, משך את תשומת לב הציבור, שלא היה שלם עם החלטת בית המשפט להרשיע את הנאשם ברצח וגם לא עם החלטת בית המשפט העליון להמיר את ההרשעה ברצח בסעיף הריגה. תעלומת הרצח והאונס נשארה בלתי פתורה עבור רבים שעקבו אחריה. 
מהפרשה נשארו רק הדים רחוקים, קטעי עיתונות וזיכרונות מרים.
הרומן משחזר בדרך מקורית ומעבד את העבר ואת האירועים והדמויות בפרשה שהסעירה את הציבור בצורה ספרותית ומציע פיתרון אפשרי לשרשרת האירועים שמעולם לא נפתרה כהלכה.

כריכת ״תל-אביב קיץ קטלני״ של אבי גולדברג

הנה מבוא קצר על פרשת הרצח האמיתית שעומדת בבסיס הסיפור

דניאל  פקטורי יליד 1924 היה מוזיקאי צעיר שהתחנך בירושלים, ועבר לקיבוץ גן שמואל במסגרת קבוצת השלמה של השומר הצעיר. מעורב כל כולו בחיי הקיבוץ בו עבד כמורה למוזיקה, הלחין מספר שירים לחגיגות חג שבועות בקיבוץ. שירו ”שיר הקוצרים” התפרסם ברבים, ושיריו נוגנו והושמעו בכל הקיבוצים וההתיישבות העובדת בחג השבועות. הוא נרצח בגן מאיר במרכז תל אביב באוגוסט 1949.

אותו קיץ, מספר שבועות לפני שנרצח, נאלץ לעזוב את הקיבוץ, ועבר לגור בתל אביב בשל סכסוך בינו לבת זוגו שושנה קמינצקי. בתל אביב גרה נעמי שטיין, אחותו למחצה מאב ביולוגי משותף, עורך דין מרכוס שטיין. במהלך שבועות הקיץ הם התוודעו זה לזו ובערב ה-21 לאוגוסט 1949 נכנסו לאפלת גן מאיר, שם ישבו לשוחח. עד כאן העובדות מוסכמות. על מה שהתרחש לאחר מכן חלוקות הדעות עד היום ומן הסתם לא נדע אותן לאשורן. תוצאותיו של אותו ליל קיץ היו קטלניות. דני נרצח ואחותו נחבלה קשות ונאנסה.

מערכת המשפט ומשטרת ישראל ניהלו תיק משפטי מסורבל וכושל לתפיסת הרוצח והרשעתו. האדם שהזמין את המשטרה למקום הפשע, העונה על השם דוד יעקובוביץ’, שם בדוי שהסתיר את זהותו האמיתית הקפריסאית כריסטוס מיכאל ניקולאידס, הועמד לדין כרוצח.

כריסטוס הגיע לארץ כחייל בן קפריסין בצבא הבריטי. כנראה שערק מהצבא הבריטי, ולאחר מכן, כשהגיע לארץ, שינה את שמו לשם יהודי, דוד יעקובוביץ’, נישא, וגר בתל אביב. על סמך עדותה וזיהוי שנוי במחלוקת של נעמי שטיין, אחותו למחצה של דניאל פקטורי, התנפל עליהם יעקובוביץ’, היכה בראשו של דניאל במוט עץ, וגרם לו לפצעי מוות, ואף אותה היכה ואנס. הואיל ולפרטי עדותה המלאה ניתן חיסיון לא נדע את כל הפרטים אפילו לא אלה הנטענים על ידה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את דוד יעקובוביץ’, שלא הודה, ברצח. לא בחקירות המשטרה ולא בפני בית המשפט לא הסכים יעקובוביץ’ לחזור בו מכפירתו, ונגזר עליו עונש  מוות, שהיה העונש על עבירת רצח לפי החוק הפלילי בתוקף ב-1949. בערעור לבית המשפט העליון הומרה עבירת הרצח להריגה, ועונשו הומר למאסר של 15 שנים.

ערעור פלילי 125/50 דוד יעקובוביץ נגד היוהמ”ש בבית המשפט העליון נחשב למלאכת מחשבת של גדול השופטים בתחום הפלילי באותה עת בישראל, השופט שמעון אגרנט. פסק הדין הזה נלמד על ידי סטודנטים למשפטים במהלך עשרות השנים שחלפו בשל ניתוח מבריק של היסודות הנחוצים כדי להרשיע נאשם בעבירת הרצח, להבדיל מעבירת ההריגה.

אך היופי המשפטי הטמון בפסק הדין של השופט אגרנט אינו מתיישב עם כלל מסכת העובדות כפי שהובאו על ידי עדים בתיק, מתעלם לחלוטין מאובדן ראיות בתיק החקירה המשטרתית, ומשינויים בגרסאות של עדים מרכזיים. בית המשפט העליון קובע הלכה על פיה אין בית המשפט יכול או צריך לצייר את מלוא האירועים האופפים את המעשה, אלא לשקול רק את מהימנות הראיות הקושרות נאשם אל המעשה, ומשלא הצליח הנאשם להמציא אליבי לשעת הרצח, ומכיוון שבית המשפט המחוזי קבע כי קרבן התקיפה העידה עדות אמת, אין מקום לשקול את כל הנסיבות האחרות הכרוכות לכאורה בפשע. גורלו של דוידוביץ’, שסומם על ידי חוקרי משטרה בבית חולים גהה על מנת שימסור גרסת אמת (המשטרה לא העזה להביא בפני בית המשפט הודאה זו), ומחדלים אחרים של המשטרה, לא הביאו לפסילת כתב האישום. בית המשפט גם לא נתן משקל לעובדה שהיה זה הנאשם שהזעיק את המשטרה כשגילה את נעמי שטיין המוכה בגן מאיר, וכיסה אותה בחלוק.

לא נמצאו על גופו של יעקובוביץ’ דם, שאריות חול, או אבק, או עלים, או סימנים המוכיחים על מאבק שנאבק בקרבן המדממת. במהלך האונס והרצח שהתרחש על הקרקע של גן מאיר, לא ניתז עליו דם ולא נקרעו בגדיו, כשראו אותו השוטרים בגן מאיר בעת שהוביל אותם אל נעמי באותו לילה (דניאל הצליח להיחלץ מהגן לאחר שהוכה, ומת לאחר מכן בבית חולים הדסה).

בעיקר לא ניתן הסבר מה אירע בין 23:20, המועד שנקבע כי בו התרחשה התקיפה, לבין 02:00, שעת ההודעה למשטרה על ידי יעקובוביץ’ עצמו על דבר התקיפה. 

גן מאיר. תמונה מתוך ויקיפדיה

השאלות על ההרשעה, ההחלטה כי מדובר בהריגה ולא ברצח, המתקת העונש על ידי בית המשפט העליון לעשר שנים, ואימוץ בתי המשפט המחוזי והעליון נתונים חלקיים מתיק חקירה משטרתית, כולם מתמיהים.

ההרשעה באה בהתבסס על חוסר אליבי של הנאשם, וזיהוי חלקי של מי שחוותה מכות בראשה במוט עץ כבד בטרם נאנסה, וללא מתן משקל לחוסר בנתונים פורנזיים המוכיחים את המגע הישיר והכל כך אינטימי בין רוצח ואנס לקרבנותיו. לא היו טביעות אצבעות, לא השוואת זרע ודאית, לא בגדים קרועים, או כל טביעת רגל או יד של הנאשם בזירת הפשע. המקרה המוזר ליווה את ההיסטוריה המשפטית של המדינה הצעירה, בהיותו מראשוני התיקים הפליליים הישראלים שעברו את המסננת של בית המשפט העליון.

דניאל פקטורי ז”ל זכור על ידי תלמידיו בתנועה הקיבוצית, ועל ידי חובבי המוזיקה בשל השירים שהלחין. נעמי שטיין התגברה באומץ על הטראומה שחוותה, ועסקה בהמשך חייה בעריכת דין, ובמותה לקחה עמה את סודה אל הקבר.  

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten − שתיים =