את הציור המפורסם הזה “ליל הכוכבים” צייר וואן גוך ב-1889 תוך התרשמות מנוף אותו ראה בבית המשוגעים, שבו היה כלוא ולא בכדי.
הציור ופרשת וואן גוך, השיגעון שחווה, שבמהלכו (בין השאר) חתך את אוזנו ושלח אותה לזונה חביבה עליו, ותקף את שותפו וידידו הצייר גוגן, הפכו זה מכבר לאגדה. עם זאת, ולמרות זאת, ואולי בגלל זה, וואן גוך הפך לאמן פופולרי וגם הצייר הלא נכון לאהוב.
אחרי שהפך לאינספור מוצרי קיטש, מרצ’נדייזינג או בעברית סחורות זולות, וסרטים טובים וגרועים, ניכנס וואן גוך לרשימת האמנים שלא כדאי לאהוב וכדאי לאהוב.
שלא תבינו לא נכון, אין פה שום התלבטות לגבי גדולתו והשפעתו הבלתי מעורערת של הגאון על תרבות המערב, שלא לדבר על המכתבים שכתב לאחיו, סוחר האמנות תיאו, שנאספו בספר שהפך לאחד הספרים הנקראים ביותר שכתב אמן כלשהו באיזושהי תקופה בהיסטוריה. התמונה הספציפית הזאת שלו “ליל הכוכבים”, וכלל אמנותו של ואן גוך, חייו, ומשמעות האמנות שלו, הפכו לנושא של אחד הפזמונים הידועים ביותר של הזמר דון מקלין, פזמון בלתי נשכח לדעתי.
וואן גוך הוא סיפור הצלחה שאי אפשר לנצח, אך היה אדם בודד ומיוסר. טיפולו של הפילוסוף הגרמני היידיגר בנושא וואן גוך בחשיבתו המאוחרת מוסיף לצייר המעונה סקס אפיל פילוסופי, ואת עומק המחשבה של היידיגר, ששיתף פעולה עם הנאציזם. אך גם זה לא מציל אותו מהאובדן אליו מובל כל אמן פופולרי ואהוב מדי. השיר של מקלין אודות הציור, ותעשיית ענק, הופכים אותו לצייר הרומנטי האהוב על אוהבים ברגעים המרגשים של החיים, אך לקוץ בעורו של מי שרוצה לאהוב באמת אמנות.
אמנות גדולה נועדה למיעוט שרוצה להבין אותה, ואילו וואן גוך הפך למה שאהוב ביותר בעיני ההמונים, בכל מצב ובכל רגע בחיים. זה פוגם בו ובחשיבותו. כשתהיה עם החברה שלך תחלמו לבקר באתרי וואן גוך בצרפת, כשתרצה להתחבב על אמך תיקנה לה מגש וואן גוך, וכשישעמם לך בסוף השבוע תראה סרט וואן גוך. אין מלבדו ואין לעומתו, אחד ויחיד, הישו של האמנות המערבית. התגלמות האינדיבידואליזם, ההקרבה, והאוטנטיות, התגלותה של הישות אל תוך העולם, האח אוהב אחיו שאיבד את דרכו בחברה וזכה להיות עצמו.
אינסוף הרגעים בהם חשבתם עליו חוזרים אליכם, ואתם שוב מבינים שכנראה בחרתם באמן הלא נכון. אבל כבר מאוחר מדי, כמו סלבדור דאלי, אנדי וורהול, לאונרדו דה וינצ’י, תומרקין, וקדישמן, הוא כבר חלק מחייכם וישאר שם, ואתם תמשיכו להתבונן ולשיר את ליל הכוכבים החד פעמי שבציור, שנקשרו אליו כבר תיאוריות מתמטיות ואסטרו פיזיקליות. וואן גוך היה שיגעון באמנות הישראלית של שנות השבעים, ונשאר ככתם על חנויותיהם של מוזיאונים שמוכרים סחורות יפות אך מרדדות. לא תלמדו הרבה מללכת בגשם עם מטריות ליל הכוכבים (לא אמרתי שלא כדאי לקנות כאלה, כדאי).
מה אפשר ללמוד מהפרשה המתוקשרת של האישפוז הזה וחיתוך האוזן הזה? לא כדאי להאמין למה שהסיפור מוכר לכם, שאמנות גדולה נוצרת כתוצאה מהקרבה טוטאלית של העצמי ושל המציאות, לא הייתם רוצים אתם עצמכם להיות וואן גוך (למקרה שמישהו מהקוראים חשב אחרת), ואנשים בדרך כלל אינם מוכנים להקרבה כזאת (ואני מבין אותם לגמרי).
הוואן גוך של אתמול הוא האיש המת של מחר, ובכל זאת הוא החי בנצח של האמנות.
ליל כוכבים אחד כזה יכול והופך לנצח ולמיתוס בידיו של מי שבאמת יודע לצייר וגם ממציא את הציור מחדש. אם וואן גוך הוא הגיבור של “תולדות השיגעון בעידן התבונה” של מישל פוקו, הרי שחברו סזאן הוא הגיבור העוד פחות מובן. וואן גוך וחבריו נשארו בלתי מובנים ותועים בסבך המציאות הנורמאלית – הבינונית אך מנחמת – של מיליוני האנשים שאינם שייכים לגאונים הבלתי מובנים.
האזינו לפזמון “ליל כוכבים” של דון מקלין על ואן גוך
Lea Levin בפייסבוק
הגאוניות של ואן גוך היא שהוא ראה את אור היקום , צייר אותו באופן וגרם לנו גם לראות ולחוש משהו ממנו. לצד זה הוא ראה את האדם הסובל…המורחק מן האור. הוא אמן חד פעמי.
Ira Dvir בפייסבוק :
יש משהו מקומם, שלא לומר מטומטם באמירה כאילו הפיכת אמן או יצירותיו לפופולאריות פוגמים לכאורה בגדולתו. הרי ההיפך המוחלט הוא הנכון, וכבר עמד על כך עמנואל קאנט בביקורת התבונה הטהורה. היצירות הגדולות בהיסטוריה בכל תחומי האמנות הן פופולאריות מאוד, החל בתשיעית של בטהובן, דרך מחכים לגודו של בקט והמלט של שייקספיר, וכלה בקפלה הסיסטינית ובLas Meninas של ולאסקז. וינסנט ואן גוך לפי תיאוריה שאינה מבוססת דייה סבל מגלאוקומה או מחלת עיניים אחרת. כמי שבעצמו סבל תקופה ארוכה מצלקות על הקרניות, אני יכול להעיד ממקור ראשון שתפיסת האור של ואן גוך בהחלט דומה למה שראו עיני במציאות.
Yuval Welis
לא הסכמתי (‘אמנות גדולה נועדה למיעוט שרוצה להבין אותה’).
אומנות היא לכולם. מיעוט הוא מיעוט בלי קשר.
השקיעה היא מחזה משובב לב
לרוב האנשים בעולם, בעיקר לזוגות רומנטים.
רק מעטים מבכים את השקיעה
המדממת לאיטה ומתעטפת בתכריכי הים.
השקיעה היא למעשה סמל למוות
ולא לחיים, אך רוב החיים “חוגגים” אותה ומתבשמים ממנה.
אכן מחזה מרהיב.
כך גם לגבי ציוריו של ואן גוך.
הרוב מפספסים את העיקר אך
העיקר לא מתבטל ונגלה למתי מעט.
הפופלריות שלו אכן ניזונה מן הביוגרפיה שלו יותר מן האמנות שלו,
אך האמנות שלו ניזונה מעצמה
כשקיעה לשם זריחה, למול המוני
המתרחצים בים, שאינם רואים
מתחת למים.
לדעתי אין קשר בין הקביעה האם יצירה היא גדולה או לא, לבין השאלה האם רבים אוהבים אותה או לא. יש יצירות שהעומק שלהן נגיש לקהל רחב ויש כאלו שלא. וואן גוך קלע בול לאיזו מהות אנושית אוניברסלית יחד עם אסתטיקה מופלאה.