לפניכם ויכוח ספרותי בין שני מבקרים ידועים על ערכה של סוגת ספרות הבלשים והריגול, ובאופן ספציפי ערכם של סיפורי ג’יימס בונד מאת איאן פלמינג.

המתדיינים, שניהם ידועים גם לאחר מותם כמו בחייהם, הם המשוררת הידועה וגם המבקרת הספרותית דליה רביקוביץ, ברשימת ביקורת משנת 1966.

המתווכח עימה הוא חוקר הקבלה הידוע, וחובב גדול של ספרות בלשים, פרופסור גרשם שלום.

ועד כמה שידוע זאת הפעם היחידה שהוא התווכח בכתב עם דליה רביקוביץ’.

המאמר של שלום לא הופיע בזמן אמיתי ב-1966, אלא רק לאחר מותו. כנראה נדחה בידי מערכת “הארץ” שאליה נשלח לאחר פרסום מאמרה של רביקוביץ.

הסוכן החשאי הספרותי ג’יימס בונד היה אז בשיא פרסומו והצלחתו בעולם המערבי, וגם בישראל, והוא נשאר מפורסם ומצליח עד עצם היום הזה. בימים אלו ממש יוצא לאקרנים סרט חדש עם דמותו. כך גם הספרות הבלשית שהיתה ונותרה אחת הסוגות הפופולריות בעולם.

עדיין יש עניין בדיעותיהם של שני המתדיינים, למרות שמאז הופרכו טענותיהם בידי דור חדש של מבקרים, שהם חובבי ספרי ריגול ובלשים ואפילו של ג’יימס בונד (!)

שתי הרשימות הופיעו בספר הזהב ותפוחי האדמה: רשימות ומאמרים מאת דליה רביקוביץ, עורך גדעון טיקוצקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע”ח 2018.

אנו מפרסמים אותן שוב באדיבות גדעון טיקוצקי והוצאת הקיבוץ המאוחד.

המערכת

כריכת ספר הרשימות של דליה רביקוביץ ״הזהב ותפוחי האדמה״

לאחר מותו של הנשיא קֶנדי, או אפשר שעוד בחייו, נתפרסמה חיבתו לסיפורי בלשים ובמיוחד לסיפוריו של איאן פלֶמינג, אבי הסוכן החשאי 007. עדות זו הוסיפה מגינת לב נוספת למגינתי הקודמת, שכּן ידוע לי איזו קורת רוח מסבּים רומנים אלה לחלק נכבד מאוכלוסיית העולם הנאור, ואילו אני מתקשה לרוב להגיע עד לסוף התעלומה כיוון שהרוצח והנרצח כאחד אינם לא קרובים ולא מודעים לי, ולא אכפת לי בעצם מי רצח את מי.
אם יש קו משותף לאלופי הבלשים העולמיים — אגתה כריסטי, אֶרל סטנלי גרדנר ואיאן פלמינג — הרי זו הפרודוקטיביות העצומה שלהם. לא זו בלבד שכל אחד משלושת הנזכרים לעיל פרסם עשרות סיפורי תעלומה קרימינלית, הם גם מסדרים את כתביהם בסדרות, כמו סדרת הֶרקוּל פּוארו של הגברת כריסטי, סדרת הגב’ מַרפֶּל של הגברת כריסטי, וסדרות פֶּרי מייסון והתובע האזורי של מר גרדנר. פלמינג, עד כמה שידוע לי, עבד רק בשירותו של הסוכן 007, שנהפך למאניה משתוללת בעולם המערבי – מוצרים קוסמטיים, בגדים, ויתר ענייני תצרוכת, משפרים את סיכויי המכירה שלהם באירופה אם זכו בתווית שעליה שמו של ג’יימס בונד, כמו למשל, משחת שיניים ג’יימס בונד, או שרוכי נעליים ג’יימס בונד. אפשר להבין את מידת ההשראה שיש בשמו של ג’יימס בונד רק אם נשער איזו מפלה מסחרית הייתה נגרמת לתעשיין שהיה מבקש להפיץ חליפת פלנל הַנְס קַסטוֹרפּ או עניבות מתיו דה־לרו [1]. לא שאני מצֵרה על שאין מיטב הגיבורים הספרותיים של המאה העשרים מסוגלים לשמש תמריץ מסחרי לקונפקציה (ייצור תעשייתי של בגדים), אלא שבעניין זה מסתמן הבלבול התרבותי, המשַווה לג’יימס בונד מעמד של גיבור ספרותי דווקא.
ייתכן שגם מבין שלושת הגדולים — כריסטי, גרדנר ופלמינג — מתבלט במיוחד פלמינג בכישרונו ליצור את האידיאל הבינלאומי של המאה העשרים. להגנתם של כריסטי וגרדנר אפשר לטעון שלא ניסו לשַוות הילה הרואית, הגובלת במשיחיות, לגאונֵי חקר הפשע שלהם, והעובדה שגיבוריהם אינם כה פנטסטיים ובוודאי לא כה ברוטליים כמו 007 הבלתי־מנוצח מקנה להם, לפחות, יתרון של ענווה.
רבות כבר דובר באספקטים הבלתי־מכובדים של פולחן ג’יימס בונד, וכן בתמונת העולם המשובשת של מעריציו, המסוגלים להתפעל מעלילותיו של אדם אשר חוכמתו, התושייה שלו, וכושרו לחולל נסים, עולים על כישרונותיהם של שלמה המלך, ישו, ואלכסנדר מוקדון גם יחד. בכוונתי לא היה הפעם לדון בפולחן הגיבור הבלשי אלא דווקא בהיעדר דמויות אנושיות ברומן הבלשי. לכאורה משופע הרומן הבלשי בדמויות, שכּן אם לא ייזכרו בו מספר שמות, גווייתו של מי תצנח בעמוד 38 מתוך הארון או מתוך הארובה? יתר על כן, לא זו בלבד שהרומן הבלשי עוסק באנשים אלא הוא עוסק בדרך כלל בחתך חברתי מורכב ופעיל. הרקע לסיפור הוא לרוב אחת מבירות אירופה או ארצות הברית. במקרים מיוחדים מתרחשת עלילת הרצח, הבילוש וכו’ בעיר שדה, אולם אף פעם לא ביישוב שיש בו פחות משלושים אלף תושבים. נופים פסטורליים אינם נחשבים כרקע ראוי לסיפור בלשי, שכּן במקומות כאלה יש קשיי תחבורה, המכונית הדוהרת עשויה להיתקע, העדוּת־ממדרגה־ראשונה תלך לאיבוד וחסל סדר מתח.
כל רומן בלשי נרקם סביב לדמותו הכול־יכולה של בלש כלשהו, הנעזר לרוב על ידי רֵיש־דּוּכְנָא [2] מסור, אבל מטומטם. הרב־מג אינו סטריאוטיפי פחות מן הגולם שלו, אולם בעוד ש”מספר שניים” הוא טיפוס מבַצֵּעַ נטול השראה, הרי הרב־מג הוא איש דמיון, תנופה, והשראה, שבהכרח מתלווה אליהם מידה כלשהי של אקסצנטריות (התודעה העממית מתייחסת בספקנות לגאון בלתי אקסצנטרי). הרקול פוארו, למשל, הוא גבר ממוצע־קומה, לבוש ללא הידור אם גם ללא רישול, ופלגמטי במקצת. פלגמטיות זו מתגברת כחוק ברזל סמוך לנקודת השיא של ה”בלש”, שבּה שוֹרָה על הגאון רוח ממרום והוא טווה סיפור שלם, מלא פרטים, שאיש לא היה עֵד להם, ואשר למרבית ההפתעה מתגלים תמיד כאמת לאמיתה. הבלש הגאוני אינו מסוגל לטעות אלא מספר טעויות קלות, הבאות להגביר את המתח, ואשר הוא בעצמו מתקן אותן. לעולם אין האשף מקבל עזרה פעילה מבחוץ, ובמידה שהוא נעזר באינפורמציה חיצונית, הרי חשיבותה של אינפורמציה זו אינה ידועה למוסרים אותה, וכיוון שכך אין לראות בתרומתם תרומה של ממש לגילוי הפשע. תפקידו של הריש־דוכנא הוא להזמין מוניות בשביל הגאון ולהעריצו, ומה שנדרש מן הריש־דוכנא נדרש גם מן הקוראים (כלומר: על המוניות מוותרים להם, בתנאי שלא יחסכו בהערצה). פרט לכוח החשיפה הפלילי שניחנו בו גאוני הבילוש הריהם אנשים משעממים וצרי אופק. הרקול פוארו חוזר עד לזרא על תיאוריית “תאי המוח האפורים” שבהם שוכן, לפי המשוער, שִׂכלו המהולל. פרי מייסון, הזוכה לנאמנות פיאודלית ממש מצד מזכירתו דֶּלַה סטריט (הנערה אינה נפגשת, כמדומה, בכלל עם גברים, מרוב הערצה לבוס), הוא גבר מעשי ונמרץ שלא קרא ספרות יפה או ספר רציני מסוג אחר מאז סיים את התיכון (ואין זו אלא סברה שקרא משהו רציני קודם לסיימו את התיכון. פשוט, הדעת נותנת, שבלי קצת שקספיר, ווֹרדסווֹרת’, וביירון לא היה עומד בבחינות הבגרות, ואז — אין קולג’, אין השכלה משפטית, ואין עורך דין גאוני).
כל ניסיון לתהות על עולמו הרוחני של 007 ייחשב כעלבון לגבריותו. הרי לא ייתכן שיהרהר בטולסטוי כשהוא מצוי במיטה בחברה טובה, וכשהוא יוצא מן המיטה מייד נמצא אותו נוהג בהליקופטר או דוהר ברכבת, או רכוב על קליע מונחה בדרכו אל בסיס הטילים הסודי של מנצ’וריה החיצונית. היעדר ההשכלה העיונית אולי מתאזן על ידי חוכמת החיים והתושייה של אלופי הבילוש והריגול הנגדי, אולם למרבה הצער לעולם אין תעלומת הרצח מתפענחת בטרם תישורנה כמה גוויות מן המגירות ומחגווי הסלעים; ועניין זה של הגוויות הנושרות, חרף פיקחותם הרבה של חוקרי הפשע, הוא העניין שקשה ביותר להולמו.
פעמים רבות הוסבר לי שהמתח המצוי בספרי בלשים דומה למתח שמעוררת חידת שחמט. כלומר, פתרון החידה אינו אלא תהליך שכלי טהור של הבחנה בפרטים והסקת מסקנות נכונות.
ייתכן שרפיון מוחין הוא בי, המעורר אותי לכפור בתרגיל השכלי שמציעים רומנים בלשיים, אולם נראה לי שלנוכח גיבוב העובדות הפנטסטיות בסיפורי הבלשים תלוי הפתרון לא בהגיונו של המחפש כי אם באינטואיציה שלו. פרט לספרים בודדים נוצר בי הרושם שהפתרון הוא שרירותי ודמיוני לא פחות מן העלילה שקדמה לו. וכיוון שכך, יצא משחק השח מן החשבון. אם כן, כולנו בעקבות הרוצח ללא חשבון, ולמעשה גם ללא רגש, משום שתכונתם המפליאה של קרבנות ה”בלשים” שאין הם מעוררים כל רגש, להפך. אם לא ימלא הסיפור הבלשי מכסת עבודה של שלוש גוויות לפחות, עשוי הקורא להאשים את מחברו בעצלות ולדרוש בחזרה את הכסף, ולא משום שהקורא צמא דמים, אלא משום שהגוויות מעולם לא היו נפשות.
באחד ה”בלשים” של אגתה כריסטי שקראתי לאחרונה, נרצח בעלה של שחקנית ידועה; לאחר מכן מתה, בנסיבות מסתוריות, שחקנית ידועה אחרת; ולבסוף נרצח צעיר מן החברה הגבוהה, שקשה לי להיזכר בשמו. ברור שלבנו אינו נתון לאף אחד מן ההרוגים, ללא הבדל מין וגיל. במקומות אחרים מתאבדים גיבורים, מאבדים את כספם, נחנקים בגז, ונדרסים על ידי מכוניות ורכבות. הקורא אינו מתבקש כלל להתאבל עליהם. שוויון הנפש הגמור לסבלותיהם של אנשים הוא, למעשה, תנאי מוקדם של סיפורי בלשים. אם יש דבר שמעורר הזדהות כלשהי בקורא, הרי זה לבושם המפואר של הגיבורים, חדרי המלון שלהם (לרוב — מערכת חדרים), מכוניותיהם, הפרוות, הטבעות, האצעדות, הנזמים, וּבָתֵּי־הנפש (תכשיטים). ומכיוון שהזכרנו נפש, איזו נפש? בדומה לאדם שהותקף על ידי שודד בהיותו בחברת אשתו, ואשר הציע את הנ”ל לשודד כיקר שבנכסיו, מסתגלים גם קוראי בלשים לעובדה שהרכוש קודם לנפש. לנוכח האדישות הגמורה שמעורר גורלו של הקרבן קשה להבין מדוע מעוניינים הקוראים בגילוי הרוצח, שהרי האהדה לנרצח היא המעוררת אותנו בדרך כלל לדלוק אחרי רוצחו. כשם שגוויית חתול על הכביש אינה מעירה בנו, בדרך כלל (פרט לאוהבי חיות מושבעים), רצון להביא את הדורס למשפט, קשה להבין מה מריץ את הקורא בעקבות הפושע. אלא מה? עד שייתפס הרוצח יטוס החוקר במטוסים, יטפס על עגלות, יציץ מבעד לווילונות, כשהוא עומד על תיבת תפוחי אדמה רקובים (הומור), וייסע במוניות, ובינתיים יש לנו הזדמנות להתבונן בדגמי מכוניות אמריקניות (ארל סטנלי גרדנר), או לבקר בלובי של מלונות ריץ וסאבוי (אגתה כריסטי), או להתעופף בחלל החיצון, רכוב על חבית סולר בוערת, המצוידת במנוע רדיואקטיבי (איאן פלמינג), והקורא אינו סבור שמשטים בו; להפך, דומה שהוא אסיר תודה על ההזדמנות הניתנת לו לבקר בריץ או בסאבוי או בעיר האטומית של גולדפינגר, המצויה מתחת למים. יש מקום לשער שהזדמנות ממשית יותר לבקר במקומות נפלאים אלה לא תתגלגל לידיו בין כה וכה.
אם סבורים רבים שגזירה היא על סיפורי מתח שגיבוריהם המתים לא יהיו שווים בעיני הקורא יותר מגווייתו של חתול נדרס, מן הראוי להזכיר את הסופר ג’ון לה־קארה, שכתב מספר רומנים בלשיים, שגיבוריהם גיבורים, ושאין אדם נספה בהם מבלי שליבו של הקורא יצא אליו. הרומנים של ג’ון לה־קארה הם רומנים לכל דבר, כלומר יש בהם התמודדות עם בעיות נפשיות ועם תיאורי הווי אותנטיים, ועם זאת לא נגרע דבר מן המתח שבהם. ראוי גם להזכיר שבניגוד ללשון הבסיסית והדלה שבּה נכתב ה”בלש” המצוי, לשונו של ג’ון לה־קארה היא לשון עשירה ורבת גוונים [3].
בסופו של דבר, חרף הכוונות והפְּרֶטֶנזיוֹת (היומרות) בטרם מעשה, כל סופר כותב כפי שהוא יכול, וקשה להאמין שאגתה כריסטי, גרדנר, ופלמינג, הם ציניקנים כה מושלמים, שהיו מסוגלים לכתוב רומן טוב, אולם קיצצו ביודעין בנטיעות של עצמם על מנת שלא להכביד על הקורא בהזדהות רגשית. ברור שההזדהות הרגשית עשויה להוות מעמסה כלשהי על הקורא המבקש לפתור את התעלומה בין פיהוק אחד לשני מתחת למנורת חדר המיטות שלו, אולם תמיהה היא בעיני אם באמת ציבור כה רחב של קוראים מסרב לוותר על הפיהוק כשהוא קורא על אנשים נשדדים, נרצחים, וקופצים מחלונות גבוהים. בסופו של דבר, נדמה לי שלגבי קורא ה”בלשים” החרוץ נהפך העולם בהדרגה לשדה מירוץ שוקק מכוניות משטרה, מכשירי אלחוט, וגוויות, ושאין בו כלל בני אדם.
ובעניין זה עולה בזיכרוני סיפורו של י”ל פרץ “ה’עושה נפלאות'”. בסיפור זה מתואר זוג אביון ירא שמים היושב בחשכה בליל הסדר, כשבחדרו אין מזון ואין נרות. לפתע מופיע מתוך החשכה עושה נפלאות המוריד לזוג האביונים שולחן מן התקרה, עורך עליו “סדר” דשן, ומצית את החדר בנגוהות. חיים־יונה שהוא, כאמור, חסיד גמור, מפקפק אם אין בדבר מעשה כשפים. אומרת לו אשתו רבקה־ביילה שילך אל הרב לשאול את פיו, ואלה דברי הרב: “מעשה כשפים הוא אחיזת עיניים, שאין בו ממש… על כן, זאת עשו: שובו הביתה; ואם המצה תהיה נשברת ביד, היין יהי נשפך אל הכוסות, והכרים יהיו ממוששים — אין זה מעשה כשפים, אלא נס מן השמים, ומותר ליהנות…”[4].

כלל זה יפה גם לסיפורי בלשים. בספרים אלה המצה אינה נשברת, היין אינו נשפך, הכרים אין בם ממש, וההרוגים מעולם לא היו חיים. וכיוון שכך הרי למרות השולחן הערוך כל טוב, אין מה לאכול.

[1] גיבורי “הר הקסמים” לתומס מאן ו”דרכי החירות” לז’אן־פול סארטר, בהתאמה.
[2] “ראש דוכן”, כינוי לבעל תפקיד בישיבה או בחדר העוזר למלמד הדרדקים.
[3] רביקוביץ כתבה על יצירתו של לה־קארה ברשימה אחרת, שלא כונסה כאן: “עולם הגברים של ג’ון לה־קארה”, “למרחב”, “משא”, כ”ו באדר תשכ”ו, 18.3.1966, עמ’ א-ב.
[4] ‘כל כתבי י”ל פרץ’, כרך ראשון, ספר ראשון, “מפי העם”, בעריכתו ובתרגומו של שמשון מלצר, דביר, תשכ”א, עמ’ יט.

וכעת לתשובת המחץ לדליה רביקוביץ’ של גרשם שלום, שמעיד על עצמו שהיה חובב גדול של ספרי הבלשים והוגדר בעצמו כ”בלש הקבלה”, אבל מסתבר שהיה חובב קטן מאוד, כמו רביקוביץ, של ג’יימס בונד.

(טיוטת רשימה מן העיזבון, 1966; נדפסה בספרו של שלום ‘עוד דבר: פרקי מורשה ותחיה, ב’, כינס וערך: אברהם שפירא, ספרית אפקים, עם עובד, 1990, עמ’ 506-505. הרשימה מובאת כאן באדיבות הוצאת עם עובד)

מאז תחילת לימודי באוניברסיטה, ועד ערוב ימי בירושלים עיר הקודש, אני קורא ספרי בלשים. אני קוראם מפני הגירוי החזק לכוח השכל הטבעי שבי, מפני חריפות ההיגיון המתגלה בהתרת הפקעת של העלילה, ומפני החן שבתיאור של הווי חברתי מסוים וכוח הדיאלוג שבהם. נהניתי מספרי בלשים אם הצליחו לרקום עלילה מרתקת ולקיים קו של מתח עד דפיהם האחרונים. נהניתי בפרט מן המתוקנים שבהם, שציינו בהערה קטנה באמצע הסיפור: “מכאן ניתנו בידיך, הקורא, כל הנתונים הנחוצים לשם פתרון הבעיה, ואין לפניך כל פרט נוסף שיש להתחשב בו”. מחברי ספרים אלו לא עשו מלאכתם רמייה, ולא יצאו בתביעות הזרות לטבע משימתם, ולא ביקשו שלמות, אלא בתוך הסוג הספרותי שעשו אותו חטיבה מיוחדת. לפורנוגרפיה לא הייתה אחיזה בספרות זו כל עוד נשארה נאמנה לעצמה. אמת, היו סופרים שהגיעו לדרגה גבוהה של שלמות בכתיבה זו, ללא כל פְּרֶטֶנזיוֹת (יומרות) אחרות, כגון גאבּוֹריוֹ הצרפתי, הגברת גרין הכותבת אנגלית, ופרנק הלר השוודי, לפני שניים עד ארבעה דורות, וכגון אגתה כריסטי הצעירה ודורות’י סֵאיאֵרס לפני ימות דור. היו גם כאלה שצירפו אמביציות לספרות גבוהה למלאכתם, והפכו את הבלש עניין לעמקוּת פסיכולוגית או למרה שחורה אקזיסטנציאלית, והעלו יצירות של ממש שערכן קיים וליחן לא נס. אבל לא בהן ידובר כאן, כי לא בשל היותם סיפורי בלשים זכו להצלחה, אלא בשל סגולתם שמחוץ לתחומם. נחת־הרוח ששאבתי מספרים כאלה לא הייתה מיוסדת על פזילתם לעבר הספרות ה”גבוהה”.
והנה זכינו להתקפה חזיתית מצד דליה רביקוביץ (במאמרה ב”הארץ”, 25.2.1966), הבאה לחשוף כל פגמיה של ספרות זו. עם קריאת דבריה לא האמנתי למראה עיני. לטענותיה רק במקצתן יש שייכות לסוג הספרותי שדיברתי עליו. לעומתן מופיעות במאמרה טענות המיוסדות על ערבוב תחומים ומושגים. היא מייחדת דברים רבים לספריו של יאן פלמינג (ג׳יימס בונד). מה לספרים אלה ולסיפורי בלשים? אין כאן בעיה ופתרון, אין כאן היגיון כלשהו. ספרים אלו הם סיפורי הרפתקאות, המתובלים במנה קטנה של פורנוגרפיה — שני יסודות הזרים לגמרי לז׳אנר הספרותי שהיא תוקפת. קל מאוד, כמובן, לתקוף מטרה קלה ולהכריז עליה שהיא־היא המבצר. וכל השומע יצחק. אפשר לומר שטעמם של אנשים המחשיבים סוג זה של ספרים פגום או פסול, או שהם מחפשים כאן פורקן ליצרים חשוכים. אולי. אינני בטוח. שלא יספרו לנו שספרים אלו “בלשים” הם.
נחזור לגופו של העניין. הגברת רביקוביץ מתאוננת שאין לקרבנות, הנרצחים בספרות זו לאלפיהם, כל משקל אישי; שום דבר אינו מושך אותנו להתעניין בסיבות הירצחם, ומכאן הריקנות היסודית המציינת ספרות זו. קינתה של המבקרת נוגעת ללב. ולמה אנו ממלאים פינו צחוק למשמע תלונה אקזיסטנציאלית זו? מפני שאין היא שייכת לגוף הנושא. כמובן, אין המסַפר בא לעורר בנו, מעיקרא, רחמים והבנה לסבכי הנפש של הקרבן או של רוצחו. זהו ההבדל שבין מחבר סיפור בלשי לבין דוסטויבסקי. נשאלת השאלה אם נחוצה הזדהות אקזיסטנציאלית עמוקה כדי לקרוא, ליהנות, ולשבח סיפור בלשי. ודאי שלא! המבקרת הקלה על עצמה את הטיעון העיקרי, היא פוטרת אותו כלאחר־יד, הלוא הוא הטיעון כי סיפור בלשי טוב (ורק על הטובים ראוי להתווכח!) הוא במישור של בעיית שחמט בעולם הספרות. האם באמת חיים אנו, קוראי־מעריצי הסוג הבלשי, והמבקרת, בשני עולמות? סיפור בלשי שאיננו הולם את דרישות ההיגיון הנו חסר ערך, ואינו אלא סיפור הרפתקאות עליז, מושך או מטמטם. ואם קראה המבקרת רק את הגרועים שבספרי הבלשים, את מי יש להאשים?

4 תגובות

  1. מענין איך כותבת מוערכת כמו רביקוביץ יכולה לפספס לגמרי את המהות של סוגה ספרותית. מקובל להזהיר שאדם שכותב על משהו שהוא אוהב אינו אוביקטיבי, אבל מסתבר שעוד יותר גרוע כשאדם כותב על משהו שהוא מתעב. רביקוביץ צודקת שאין לנו שום ענין בנרצח/ים כבני אדם. ושלום הסביר נכונה שאין טעם לחפש פיתוח של הדמויות כי זה לא מה שחשוב בסיפור הבלשי. אפילו הבלש הוא לא באמת הגיבור של העלילה, אף שבספרים או בסדרות של סיפורים קצרים אפשר לבנות ולהעמיק את דמותו, ויש ספרים (וכיום סרטים) שבהם הבלש כן מפותח כדמות ממש. כמובן שאבסורד לדרוש פיתוח דמויות בסיפורים קצרים, כמו רוב סיפורי שרלוק הולמס ופרי מייסון. אישית אני מאוכזב מחוסר הידע הבולט במאמר שלה. דווקא אצל כריסטי העלילות לעיתים קרובות אינן בבתי מלון מפוארים בערים גדולות אלא באחוזות כפריות נידחות, או אפילו ברכבת, כידוע. הדמויות בספרות בלשים בדרך כלל אינן של עשירים מופלגים, לא אצל קונאן-דויל, לא אצל כריסטי, בודאי לא אצל סטנלי-גרדנר. באשר לבונד, הוא בכלל לא בלש, גם לא אצל פלמינג, והסרטים שלו הם מסוגת האקשן, שאמנם רק התחילה בשנות ה- 60. בונד ראוי לדיון נפרד על שיקוף הפוליטיקה והדאגות של זמנו (המלחמה הקרה בריהמ-ארהב, דטאנט, נבלים סוחרי סמים, עשירי-עולם כנבלים, סכנות הסייבר, ועוד ועוד). מענין מה אומרים המבקרים החדשים שעליהם רמז אלי.

  2. היא יצרה את האב-טיפוס של מבקר הספרות הנרגן של ‘הארץ’, שהמסר העיקרי שהוא מעביר היא עייפותו הרבה, והלאות שתוקפת אותו כשהוא נאלץ לקרוא ולבקר דברים שאינם נראים לו ראויים…

    קראתי לזה פעם ‘העקה’ או ‘המועקה’. התחושה העיקרית שעוברת מהביקורת לקורא, שמשתתף בצער המבקר/ת על יגעתם הרבה…

  3. לזמנה דליה רביקוביץ’ הייתה מבקרת מוערכת ופוריה .עובדה פירסמו קובץ של הביקורות שלה. אבל משום מה לא פירסמו שם ביקורת שלה על ג’ון לה קארה שאולי הייתה טובה יותר ( ואולי לא ).יש לציין שכיום כבר לא מחזיקים בדעות שלה וגם של פרופסור שלום על ג’ימס בונד .מבקרים עכשויים יותר וגם בזמן אמיתי בשנות השישים כמו הסופר הבריטי קינגסלי איימיס ראו בצורה חיובית יותר את הסיפורים וציינו גם כל מיני דברים טובים שהיו בהם ובגללם הספרים זכו להצלחה ומצליחים עד עצם היום הזה.

  4. Yuval Welis

    לדעתי פלמינג היה מאוד ‘פאלפי’ בסיגנונו (זוכר שנשמע לי כזה כשקראתי אותו עוד בגיל צעיר – בתקופת התיכון), והזכיר יותר ספרות מגאזינית מהסוג הזול; אבל פה ושם היו לו רעיונות טובים וגם כמה תיאורים מוצלחים.
    בכל מקרה יש מקום לספרות כזו, ורק כי המבקרת לא סובלת אותה, לא אומר שהיא נחותה… אבל זה הרי ה’קרדו’ של מבקרי ‘הארץ’ לדורותיהם… (אולי היא שהחלה בטרנד).

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

fourteen + 12 =