סקירה על  ספרו החדש, והראשון, של העיתונאי גיל קיסרי “דברים שלא סיפרתי” סיפורו של העיתונאי ואיש המודיעין גיל קיסרי, מכון קורות 2021.

כריכת ספרו של גיל קיסרי ״דברים שלא סיפרתי״

לפנינו סיפור חייו של עיתונאי שחושף שהוא היה גם איש מודיעין, כלומר סוכן “מוסד”. הוא מעניין גם מאחר שאביו של גיל קיסרי, עיתונאי “מעריב” אורי קיסרי, חיבר גם הוא ספר אוטוביוגרפי שבו סיפר על חייו ועבודתו בשם “זכרונות ליום מחר: עתים, עתונים, אנשים” (עם עובד, תשל״ה 1975).

עטיפת ספרו של אורי קיסרי ״זכרונות ליום מחר״


עד כמה שידוע לי אורי קיסרי וגיל קיסרי הם האב והבן העיתונאים היחידים שכתבו ספרים על חייהם ועבודתם, כמובן בהפרש של עשרות שנים זה מזה.

ההבדלים הם מעניינים, אורי קיסרי, בין דברים רבים אחרים, ידוע כמי שייסד את השבועון “העולם הזה” שלימים נקנה בידי העיתונאי אורי אבנרי – לדעתי גדול העיתונאים בתולדות מדינת ישראל לטוב וגם לרע. אורי אבנרי תיאר אותו כמי שיצר לראשונה סגנון עברי אמיתי וקריא בכתיבתו, ובין דברים אחרים הוא זה שהמציא את המונח “צבר” לתיאור ילידי הארץ. הוא גם היה אחד ממבקרי הקולנוע העבריים הראשונים ואולי הראשון בכלל.

תעודת מבקר קולנוע של אורי קיסרי. מהערך של “העין השביעית” על אורי קיסרי

אורי קיסרי תיאר בספרו דברים רבים, למשל את ראשיתו של העיתון “מעריב” כתוצאה מסכסוכים פנימיים שונים בין בעלי העיתון “ידיעות אחרונות” מוזס ובין העיתונאים  שעבדו עבורו. בספרו הוא מודה שהוא עצמו, אם כי נחשב לאחד מייסדי “מעריב”, בעצם רק נגרר אחרי האחרים.

הוא לא מהסס כלל בסיום הספר הדרמטי לפצוח בביקורת קטלנית על אורי אבנרי, יורשו ב”העולם הזה”, ולהבהיר מדוע מעולם לא סבל ואפילו תיעב את כתב העת שלו, במה שנראה כהתפרצות זעם שהצטבר בו במשך שנים עם קריאת כל גליון של המגזין שיסד.

לעומת זאת הוא לא תיאר בספר דברים רבים אחרים שהיה קשור אליהם, למשל שהוא שכתב כמה חוברות בסדרת סיפורי הבלשים של הבלש דוד תדהר: “המלתחה המסתורית בתערוכת 1928″ (תרצ”ב), ו”הפנס האדום”, שבו עסק בתופעת הזנות. כתוצאה מהסיפור הזה החליט הבלש האמיתי תדהר, אדם פוריטני ככל הנראה, לעזוב את עיסקי הוצאה לאור של הסדרה, ואסר על השימוש בשמו בסיפורי בלשים לעתיד.

הסיפור מאת אורי קיסרי שהביא לניתוק הקשר בין הבלש האמיתי דוד תדהר ויוצרי סדרת הסיפורים שנכתבה על בלש בשמו. ״הפנס האדום״. סיפורה של נערה שמתדרדרת לזנות.

 

עוד דבר שאנו לא למדים מספרו של אורי קיסרי הוא שהיתה לו משפחה, ושני בנים שנהפכו גם הם לעיתונאים – גיל ואחיו אדר שהפך לעיתונאי של “הארץ”. 

גיל ואדר אינם מוזכרים כלל בספר ההוא. כנראה לא נחשבו בעיני קיסרי האב לחשובים מספיק לאיזכור באוטוביוגרפיה שלו. הדמות המשתקפת לקורא מספרו של אורי קיסרי היא של אדם מכופתר ומעונב, שידע הרבה מאוד, וידע לשמור על פיו.

אורי קיסרי וגיל קיסרי במערכת העיתון “מעריב” בה עבדו שניהם. צילום מספרו של גיל קיסרי

לפרטי השלמה על אורי קיסרי ועל משפחתו עלינו לפנות לספר של גיל קיסרי, שממנו אנו לומדים דברים על המשפחה והאב שלא נדע מספרו של האב עצמו. אמנם גיל קיסרי מודיע שאינו רוצה לכתוב הרבה על אביו, וזאת כמובן זכותו.

הדמות שעומדת בפני הקורא של הבן היא של אדם מעונב הרבה פחות מאביו מכל בחינה. הוא אינו מהסס כלל למסור לנו משהו על הרומנים בחייו, וגם אלו הוא רומז בצורה מפורשת מאוד הם רק קמצוץ ממה שהיה. לשם השוואה, האב, אורי קיסרי, כשם שאינו טורח לאזכר ולו במילה אחת ויחידה את בניו, אינו אומר מילה על הנשים שהיו (או לא היו) בחייו.

גיל לעומת זאת כותב על אחיו, קרוביו, ילדיו, ונכדיו, ומביא צילומים שלהם. אפילו תמונה שלו עם האב המפורסם . .   

גיל מספר כמו אביו על חוויות מבית “מעריב” והרושם, שהוא כמו בספרו של האב אם כי בצורה קצת יותר מעודנת, הוא של קן נחשים שבו הכל חתרו זה כנגד זה.

גיל קיסרי אינו מהסס להזכיר כמה עיתונאים שהיו לא חביבים עליו במיוחד, למשל מי שנודע כאחד “השופרות” הראשונים בתקשורת אורי דן שופרו של אריאל שרון.

הוא מספר לנו שלאורי דן, כתב ידוע לענייני ביטחון ומודיעין (שאגב “התגלה” כעיתונאי על ידי אורי אבנרי והחל לעבוד במגזין “העולם הזה” לאחר שאורי קיסרי כבר עזב אותו) היה מנהג מגונה: כשהיה מגיע למשרדים ביטחוניים היה מחפש דפים פתוחים, מכתבים, וכו’, מציץ בהם, ואף מעתיק אותם ומשתמש בהם בכתבות. עד שיום אחד שמו לו במיוחד מסמך מזוייף שהוא העתיק בשמחה ופירסם, ואז התברר שנמתח, וכתוצאה “גורש” לפריז לעבוד שם ככתב העיתון. שם, ממשיך גיל קיסרי לחשוף, היה יושב עם עיתונאי העיתון המתחרה”ידיעות” ישעיהו בן פורת, והשניים היו ממציאים ידיעות ומפרסמים אותן שניהם ביחד, כל אחד בעיתון שלו, וכך משווים להם אמינות.

עוד יותר מכך – גיל קיסרי טוען שהעורכים ידעו זאת.

אם אכן כך היה הרי זאת תופעה חמורה ביותר. זאת דוגמה ברורה של פייק ניוז, ועל העורכים, ברגע שנודע להם על דבר כזה, היה לפטר את העיתונאים האלו מייד. זה שלא נהגו כך היה פגיעה חמורה במקצוע ובאמינותו.

אורי דן וישעיהו בן פורת, אגב, גם חיברו ביחד ספרים על פרשיות ביטחוניות שונות, שבדיעבד חלק מהם נראה כמומצא. אם כי זה נעשה בברכת רשויות הביטחון הישראליות ששיתפו עימם פעולה בשמחה.

אורי דן. עיתונאי שגיל קיסרי לפי ספרו לא חיבב ולא העריך. ויקיפדיה

גיל ממשיך ומספר לנו על פעילותו כאיש “המוסד”, שאליו גוייס בעת שעבד כעיתונאי. עצם הגיוס לא מפתיע, שהרי עיתונאים רבים גוייסו מאז ומתמיד לתחום זה, שכן הם נוסעים ממקום למקום ואוספים מידע, ולכן מתאימים מאוד להיות אנשי מודיעין. הבעיה היא שיותר מדי ברור גם לצד השני שעיתונאים יכולים להיות גם אנשי מודיעין.

כאן עולה בי התמיהה האם אורי קיסרי האב היה גם הוא איש מודיעין. הוא ללא ספק היה מתאים לא פחות מבנו, אבל אם כך היה, ולאורך שנים רבות, הוא שתק שתיקה מוחלטת בעניין. גם בפני בני משפחתו. יכול להיות, וכאן אני מעלה השערה, שאם הוא היה סוכן מודיעין הוא גם זה שהמליץ בפני אנשי המודיעין על בנו כחומר מתאים לאיש מוסד.

גיל נותן רשימה מפורטת של הוראות העשה והאל תעשה שאיש מוסד מקבל והיא מעניינת. למשל לגבי נמל תעופה “אל תגיע לנמל תעופה מוקדם מדי”, “לפני שאתה מתיישב באולם המתנה הבט סביבך בחשדנות”, “לעולם אל תתיישב ליד מיכלי אשפה ,תאי טלפון, ודוכני מכירות״, “היזהר ממזוודות שאין איש לידן, הן עלולות להכיל חומרי נפץ״, “אל תשקע בקריאת ספר או עיתון במקום ציבורי, הסחת דעת כזאת עלולה להביא לאסון”, “אל תארוז את המסמכים או הפריטים הרגישים במטען שיבדק״.

מסקנתי היא שאינני כשיר להיות איש מוסד כי אני מפר באופן קבוע בנמלי תעופה את אחת ההוראות החמורות האלו, לא חשוב איזו.

לגבי שהייה במלונות איש המוסד מוזהר “לא לבלוט”, “לא לאפשר לזרים לגרור אותך לשיחה”, “תמיד לבדוק אם בחדר שלך מוטמנים מכשיר האזנה או מצלמות”, “לא לדבר  במלון על עניינים ‘עדינים'”, “להימנע מפגישות מקצועיות בחדר המלון”, “לא להשליך שום דבר חשוב בסל האשפה שבחדר המלון”.

כשאיש המוסד נמצא במקום ציבורי הוא מודרך “תמיד הקפד להיות בנקודה קרובה ככל האפשר לכניסה”, “לעולם לא להפנות גב לחלון או לדלת”, “בכל מקום לבדוק דבר ראשון אם יש יציאה חלופית”, “הימנע משיחות על פוליטיקה וחדשות היום עם אנשים שאתה לא מכיר”, “אל תבטח באיש”.

נדמה לי שלאורי קיסרי לא הייתה בעיה עם אף אחת מהדרישות האלו.

גיל קיסרי מספר על כמה פרשיות ריגול שבהן היה מעורב.

הוא מספר על תקופת שהותו בצרפת כעיתונאי של “מעריב”, והרגשתו שרבים מבכירי הממשל הצרפתי מדה-גול והנשיא פומפידו ורבים אחרים, היו אנטישמיים. ואת סיפור חטיפת ספינות שרבורג, שהובאו לישראל למרות האמברגו הצרפתי. הוא חושף מי עמד מאחורי תיכנון המבצע ההוא – מרדכי לימון. וגם חושף את תגובת הזעם של השלטון הצרפתי, ואת זה שבשלב מסויים שר ההגנה הצרפתי מישל דברה (היהודי) רצה להפציץ את הספינות, וזה נמנע בגלל התנגדות ראש ממשלת צרפת.

הוא מספר על פרשיה לא ידועה של התנקשות בידי מחבלת באיש “המוסד” יעקב ברסימנטוב ב-1982. הוא חושף פרשה של בוגד בישראל בשם שמעון לוינזון (לביא), שיצר קשר ביוזמתו עם שירותי הביון הרוסיים והעביר להם מידע, אך לא קיבל בתמורה שום כסף. אולי המידע שהעביר לרוסים לא עניין אותם במיוחד?

הוא מספר כיצד ניסו לגייס אותו לק.ג.ב, ללא הצלחה כמובן.

הוא מספר כיצד גילה מסמכים  של אחד מבכירי שירותי הביון של מצרים, פאריד שאקר, על אחד מהמדענים הגרמנים שעבדו בתוכנית הטילים של מצרים, וולפנג פילץ, ביחד עם המדען המצרי עזאת טומון, שתיכננו לירות על ישראל רקטות עם ראשי חץ עם פסולת גרעינית רדיואקטיבית, ועל ידי כך להפוך את ישראל לרדיואקטיבית. תוכנית מצמררת, שאם הייתה מופעלת הייתה יכולה להביא להשמדת ישראל (וגם הפלסטינאים ושכנותיה הערביות).

סך הכל ספר מעניין מאוד, וגם שונה מאוד מספרו של האב, בכך שהוא הרבה יותר אישי ופטפטני מזה של אורי קיסרי.

האם זה אומר משהו על ההבדלים בין התקופות, או שזה רק ההבדל בין האופי של האב והבן?

4 תגובות

  1. מפאת שמירה על כבודו ומפאת גילו, לא אגיב להכפשות מצד גיל קיסרי, (שתמיד נחמד אליי כאשר אנחנו נתקלים האחד בשני ואני אליו) נגד מי שכבר לא כאן להגן על עצמם – אחד מהם, אבא שלי ז”ל אורי דן(השני, שייקה היקר). רק אומר, שהארכיון של אבי של 51 שנים מהווה עדות לעבודתו העיתונאית, בארץ ובעולם. כן, בעולם – שם זכיתי גם לראות את הכבוד אליו זכה. העולם, שנתן לו במה ואפשרות פרנסה, בשנים שכאן השתיקו, החרימו, והיתה לו אפס!!!!! שקלים פרנסה וזאת מצד אותו מחנה ליברלי, נאור, אוהב אדם ולוחם חופש הביטוי והדעה “הנכונה” – כל זאת, רק בגלל דעותיו וחברות לאדם מסויים. לולא העבודה בחו”ל, היה נשאר מחוסר כל. ואני לא מדבר על פרס העיתונות הגבוהה ביותר, אחרי הפוליצר, שבו יכול לזכות עיתונאי שאינו אמריקאי, פרס בו זכה בשנת 1980 על סדרת כתבות לניו יורק טיימס מגזין ועוד ועוד ועוד.
    הוא, לעומת האחרים, לא הסתיר את חברותו עם שרון. זאת בזמן שכל השאר, כל השנים, היו “אובייקיטיבים”. לצערי אין לי את הזמן, אין לי את המימון להוציא ולהנציח את פועלו. אבא שלי ז”ל, היה עיתונאי בנשמתו, עד לרגעיו האחרונים ממש, ואני הייתי שם. ראיתי. זכיתי.
    האיש היה ריפורטר אמיתי ולא ישב מאחורי שולחן כתיבה בבית סוקולוב. אם בוויטנאם מספר פעמים, כולל ב-75′ ממש בסוף עם הכוחות האמריקאים, אם באנגולה, קוסובו, המיתלה ועוד ועוד.

    ואת המילה שופר, תשמור בבקשה לאחרים. הוא ראה את כולם, כאשר היה צעיר מאוד – דיין, בר לב, דדו, אריק ועוד. וכן, הוא חשב, שאריק טוב מהם. מתוך מה שראה וחווה.

    אפרופו אורי אבנרי, אליו אבא שלי הגיע מהעתודה בטכניון אותה התחיל בגיל 17 וחצי בהנדסת מכונות – כל השנים, גם כאשר כבר לא דיברו, אבא שלי טען, שחצי השנה שלו אצל אבנרי, היתה בית הספר הכי טוב לעיתונות שהיה לו. בקיץ 1954 אורי אבנרי הקדיש לו את מאמר המערכת, עת נפרדו ממנו לטובת צה”ל. טקסט נפלא, שבין השאר כותב שם אבנרי, שיום אחד אורי דן יהיה אחד העיתונאים החשובים בישראל.

  2. שלמה אורי, אשר כינה עצמו “אורי דן”, הקדיש את חייו להערצת פושע המלחמה והעבריין הפלילי אריאל שיינרמן-שרון. בראשית דרכו העתונאית היה שלמה אורי ריפורטר טוב, אך מאז שבחר לתפקד כלהקת מעודדות בת איש אחד המכרכרת סביב מושא ההערצה שמן ומנוול, הוא חדל להיות עתונאי. הוא תיפקד כיחצן, ולא משובח כלל. אשר לספרים שחיבר עם שייקה בן-פורת, היו אלה ספרי אינסטנט שהתמקדו בפרשיות שעשו כותרות באותם ימים, נכתבו בסגנון עתונאי מרושל, התבססו על “תחקיר” רשלני לא פחות, ומטרתם הייתה אחת ויחידה: כסף. לעשות בוכטה תודות לטמבלים שיקנו את הספרים המיותרים האלה. כידוע, אין מחסור בטמבלים בעולמנו בכלל ובישראל בפרט.

    • שלום לך איש מלא שנאה. כמה טינופת. אתה בהחלט עושה רושם של איש מרשים, אוהב אדם, תרבותי. אז לא, אתה בהמה. אפרופו, הוא לא כינה את עצמו, יש סיפור מאחורי השם. הוא זכה להערכה והכרה בינלאומית. ואתה?! סתם איש מריר.
      יום טוב גם לך

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

15 − 9 =