מכונית פרטית מרוסקת על משאית גרר
מכונית פרטית מרוסקת על משאית גרר. צולם על ידי משתמש ויקיפדיה Papito.

איני זוכר למה ואיך הגענו לנושא הזה ולסיפור הזה. ישבנו בפאב מוחצן שבו אדי העשן והבירה לא רבצו באוויר אלא התנדפו לשמים, וניהלנו שיחת רעים לילית בימי מגפה, בליבו של שטח מנומר במסכות מנתחים שונות ומשונות. בן-שיחי היה רופא זקן, כמוני, ונראה שהפלגנו אל תקופת נעורינו, עת שרתנו כרופאים גדודיים צעירים במדבר סיני, מיד בתום מלחמת יום הכיפורים. הרבה שמלץ ומוגלה של נוסטלגיטיס (דלקת הזיכרון בלשון הרפואה) שפכנו על השולחן כדרכם של זקנים, בנוסח “אנחנו ייבשנו ביצות במו ידינו ולא התלוננו כמו, כמו אלה של היום”. ישבנו בשולחן צדדי מרוחק בריחוק חברתי מאולץ, המסכות בצד, הפה והשפם שלי והזקן שלו טובלים בחומוס וקצף קורונה והוגרדן, בין מקטרת וסיגריות, בין לגימות קפה מתוק וגחליליות רמץ מעופפות, וקשקשנו ברצינות תהומית, אך נלעגת, על העבר וההווה ועל “מה יהיה”. איך שהוא, האיש פתח בסיפור שלו על מרד הנהגים בגדוד, אפרופו נושא שלא זכור לי טיבו, אבל עוד אזכר בזה.
“אתה לבטח זוכר את רוח הזמנים הקשים ההם. השריון איבד את רוב שדרת הפיקוד הזוטר שלו בקרבות, לא היו מט”קים ולא מ”מים, לא מ”פים, לא מג”דים וסמכים למיניהם, וכמובן שלא אנשי צוות בוגרי צמ”פ בכל המקצועות המוכרים. צעירים קודמו במהירות סלונית ומילואימניקים חתמו קבע, קורסים התקצרו, וכולם עסקו באופן מאומץ ומרוכז, יום ולילה, כדי למלא את השורות המדוללות אחרי מגפת 1973. אנחנו הרופאים, כמה שהיינו צעירים עדיין היינו המבוגרים בגדוד. אני, למשל, הייתי מבוגר מהמג”ד בשנה או שנתיים. היינו האבא והאמא של יתר קציני המטה ושיחקנו בתפקיד המבוגר האחראי, זקן השבט, המפשר והמגשר, ומי שמייצג את החיילים הפשוטים בפני המפקדים שנגשו בהם קשות, לא מתוך אכזריות לשמה, אלא מכורח השעה הדוחקת תחת איום חרב דמוקלס של מלחמה נוספת בפתח והרי אז, אנה אנו באים?! – אתה זוכר מי היו הכי מדוכאים?”
“ודאי זוכר, על הלוחמים הצעירים שמרנו מכל משמר, ומי שאכל אותה הן פלוגות המפקדה ובמיוחד הנהגים, מה עוד שמפקדי הפלוגות האלה לא היו מי יודע מה, גם הם צעירים ולא מנוסים, וכוח האדם היה בעייתי בלשון המעטה. הנהגים והגרז’ניקים (אנשי מחלקת החימוש) היו מכוסחים עד עפר, אבל לא הייתה ברירה אחרת”.
הוא הצית סיגריה נוספת והמשיך:
” הנהגים היו סיפור קשה. הם נהגו בקומנדקרים ומשאיות בין רפידים והגדודים בשטח, מרחקים אדירים ביום ובלילה, בסופות חול, בקור ובחום, בלי הפסקה, בלי שינה, והכל דחוף, דחוף, וחייבים, ואין זמן. תחמושת לאימונים, אספקה, דואר, חולים, ומבקרים. היציאות הביתה היו אחת לשלושה שבועות. ימי שישי ושבת היו הכי נוראים. אף אחד לא שאל מה קורה איתם, מש”קיות הת”ש לא עמדו בפניהם. רוב הנהגים באו מבתים הרוסים והיו זקוקים לסיוע שלא קיבלו. לא הייתה תקנת מטכ”ל אחת שלא נרמסה עד דק. לא הקפידו על שעות שינה, האוכל לא היה מסודר, הם נאלצו לנסוע באמצע מקלחות. אתה הרי יודע מה זה היה לנהוג בכבישים הצרים, המתפתלים, מלאי הבורות מפגזים, ומכוסים בחולות נודדים, בלי תאורה ובלי תמרורים. לא היה שבוע בלי התהפכויות של רכבים, פספוסים של פניות חדות, טעויות בדרכים. רבים מהנהגים האלה הועלו למשפטים, אבל נכלאו בשטח כי המחסור בנהגים היה כה גדול עד שגם כאסירים הם המשיכו לנהוג. אלה שיצאו לחופשות אחרו לחזור או כלל לא חזרו, וחבריהם נאלצו להישאר שבת נוספת. המפקדים היו חסרי אונים, אבל פסי הייצור היו חייבים לעבוד בלי הפוגה, כי צריך למלא את השורות, למלא את השורות, לשקם חטיבות ולהקים חדשות… זה היה מטורף”.
“ומה אנחנו עשינו?”, קטעתי את שטף דיבורו כי הרגשתי שהוא נסחף, “הזהרנו, התרענו, צעקנו בישיבות מטה, כיבינו שרפות, וניסינו להסביר, לרכך, להשתיק, להטיף ציונות, ומה זה עזר? לכפרות”.
“עזוב אותך מכל זה”, הוא ענה לי, והמשיך:
“בשבוע אחד זה התפוצץ לי בפרצוף כמו במלחמה, אבל כעת זה לא היה בקרב אמיתי. בתוך 48 שעות אירעו שתי תאונות קטלניות, אחת ליד רפידים, הבחור התהפך כך סתם לבדו באמצע המדבר כי נרדם על ההגה, פשוט נהרג ומת לו בנחת, נטול שינה וחלומות. התאונה השנייה קרתה לפני הצהריים שלמחרת ובמרחק של חצי קילומטר מהגדוד. אני זוכר את הקמב”ץ הגדודי צורח לי בקשר לרוץ לשם עם חובשים ואמבולנס. בתוך דקות הגענו לשם. המחזה היה מחריד, משאית תחמושת הפוכה על הגג, פגזים פזורים בחול, קרטונים של כדורים ותיבות מתכת של סלילי מ”ג מפוצלחות מתגוללות בין השיחים והאבנים, דלק הרטיב פה ושם את החול שהפך לבוץ, והחום היה נורא. משני צידי תא הנהג המחוץ שכבו שתי גופות אנושיות. חיילי המבצעים שהגיעו ראשונים שלפו אותם מהקבינה המרוסקת. כבר מרחוק הבנתי שלפחות אחת מהן היא נשמה בוכה של אמא אבל השנייה הייתה חיה. התחלנו בטיפול החייאה כפי שתרגלנו אך לא מזמן על רטוב נוזלי ואדום. חבישות, עירויים, צל מעליו, שמיכה לכיסוי מפני קור ההלם ביום חמסין, וכן, גם החדרתי צינור לבית החזה ומסכת חמצן על האף, בקיצור כל המלתחה. הוא חי אבל בקושי. צרחתי חזרה על הקמב”ץ המבוהל ודרשתי מסוק ועכשיו וכאן ודחוף. הוא ניסה לדבר על אמבולנס ונסיעה לרפידים, כמעט וסטרתי לו [נזכרתי שזמן רב אחרי זה, בנסיבות דומות, דרשתי מסוק ולאחר מכן הועמדתי לדין על בזבוז שעות מסוק… אבל זה כבר סיפור אחר. י.מ]. המסוק הגיע בתוך עשר דקות, המת והחצי חי הועלו למסוק, אני נתתי שיחה טיפולית לחובשים ההמומים, שחלקם לא היו ותיקי קרבות, וחזרנו לגדוד”.
“על פי הנהלים עשינו סדר באמבולנס ובציוד, ניהלתי תחקיר אירוע מבחינה רפואית, ובמילים אחרות ניצלתי את ההזדמנות ללמד ולחנך. אבל בתוכי הנשמה בערה והרגשתי שהפעם אני, אני הרופא, הולך לשים לזה סוף”. הוא השתתק. הזמנתי עוד בירה ועוד קפה וגם כמה טיפות ערק כי חשתי בסערת הנפש של חברי, חשתי שיש כאן סוף לא שגרתי לסיפור.
“אז הודעתי למ”פ המפקדה לאסוף את כל הנהגים לשיחה איתי ואמרתי לו שילך המג”ד לעזאזל ובכל מקרה אני בדרכי אליו. כנראה שהקול שלי היה כל כך כעוס ורועם ומוטרף שהוא ציית בלי אומר. נכנסתי ללשכת המג”ד, מין צריפון עלוב אבל מגוהץ למשעי בצבעי שחור ירוק קלסיים. חלפתי על פני פקידות וקציני מטה לוחשים וחיוורים. הצדעתי ודרשתי שיחה עכשיו ובארבע עיניים. ללא תשומת הלב שלי להפתעתי על הסכמתו, פתחתי ואמרתי בלי גינונים, בלי נימוסים ובלי כוס קפה ‘שים לב, יצחק, כן זה היה שמו, תוך 48 שעות יש לך שני מתים ועוד חצי חי או מת וזה לא בזמן מלחמה. ברור לך שוועדת חקירה בדרך ואם היא לא בדרך אז אני אגרור אותה לכאן בשלשלאות. הברדק הזה צריך להיפסק. כולם ידעו, יודעים, ועוד יידעו על ההתרעות שלי בכתב ובע”פ. אבל זה לא משנה, אז או שכעת אנחנו משנים את הנהלים או שבשיחה שלי עם הנהגים בעוד שעה קלה אני אעמוד בראש מרד הנהגים הראשון בתולדות צה”ל גם אם אצטרך לשבת בכלא, ובינתיים אפס נסיעות, ובנוסף, הפעם אתה נוסע לבתי ההורים לבד, בלעדיי, ומסביר לבד, בלעדיי, ומתנצל לבד, בלעדיי, ואני מצפצף על מה שיהיה כתוב בתיק האישי שלך’. הטונים שלי עלו והרגשתי את הדם נוזל מהאוזניים החירשות שלי. הוא התכווץ בכיסאו והלבין וכמעט נמחק בין שני הדגלים שמאחוריו, דגל הלאום ודגל השריון, כחול ולבן מול שחור וירוק, שניהם דיממו דמעות (הדמיון שלי פרח באותו הזמן כמו חזיון תעתועים מדברי). ‘דוקטור, הרגע בבקשה, אני מבין וקולט, אני לא אטום כמו שאתה חושב, לך דבר עם הנהגים ואחרי זה אני מגיע ונכניס את הכל לפרופורציה, ובינתיים מה אתה מציע כדי שלא תעמוד בראש מרד נהגים’. הוא התעשת, בטחונו חזר אליו, והייתה לי תחושה שהוא פסיכולוג לא רע, למרות שהנחישות והדבקות בכל מחיר בביצוע המשימה הקדושה העבירה אותו על דעתו, לפחות לעניות דעתי”.
חברי פנה אלי, הצית עוד סיגריה, שטף את הפה עם הערק והמשיך לדבר אלי:
“זה ברור לך שבראשי הייתה תוכנית מוכנה מראש להסדרת עניין הנהגים. פניתי אליו והבהרתי ‘ראשית, אתה אוסף את קציני המטה שלך ואת קצין הרכב האכזר שלך ומורה להקטין את מספר הנסיעות המיותרות שלהם למינימום הנדרש. אני מעריך שלפחות 40% מהנסיעות הן מיותרות, אפשר לאחד משימות לנסיעה אחת, ואין שום סיבה שמפקדים ומש”קים לא ינהגו במקום הנהגים. אפשר גם לתאם נסיעות עם יחידות אחרות קרובות, ובקיצור, יעילות תחסוך כסף, זמן, וחיי אדם, ואולי תעלה את המוטיבציה והמורל באמת, ולא על ידי שימוש בצרחות, הפחדות, ודרגות. שנית, ריענון הנהלים שקיימים בתקנות והקפדה מוחלטת עליהם, והרי אלה ידועים זה מכבר: שש שעות שינה נטו ולא ברוטו, הפרש של ארבע שעות בין נסיעות, איסור נסיעות בלילה חוץ מחריגים, נהגים לא שומרים בתקופה הקרובה, הקפדה טוטלית על ארוחות מסודרות ומקלחות, ושינוי היחס אליהם, חיזוקים חיוביים, צ’ופרים ליחידים וכקבוצה ועוד. הם לא עבדים, הם תומכי לחימה, ויש לתת להם כבוד. וחוץ מזה, קח את קצין הרכב שלך והמ”פ ותבהיר להם שעליהם לייצג את הנהגים מול הקצינים, ולא את הקצינים מול הנהגים, ומותר להגיד לא ואי-אפשר בעת הזאת, זה לא בושה, אנחנו לא באמצע דימום, הפגזה, או הסתערות אויב”.
אחרי שהזמין עוד קפה שחור, הוא המשיך בסיפורו:
“ברור לך שהשיחות בוצעו, הרוחות נרגעו, התוכנית יצאה לפועל עוד מאותו הלילה, והנהגים, שלא מרדו ולא ידעו שהם מועמדים למרידה, הפכו לאוהדים השרופים שלי. חייהם השתפרו ללא הכר, והגדוד עמד במשימות בלי מתים ונכים וממורמרים נוספים. חצי המת ההוא החלים אחרי סדרת ניתוחים ושיקום ארוך, ואפילו ביקש לחזור לגדוד. אין לי מושג ולא התעניינתי איך יצחק המג”ד יצא מהביקורים אצל המשפחות ומוועדת החקירה. ברבות השנים נודע לי שקיבל נזיפה בתיקו האישי ועם זאת הגיע לדרגת תא”ל לפני שפרש מהצבא. הוא היה טנקיסט מעולה אבל בול עץ אנושי, אני חושב כך עד היום. שמרנו על קשר במשך כמה שנים וזהו זה”.
שנינו נאנחנו עמוקות, שילמנו עבור התקרובת, ולמרות עננים שחורים מהעבר שרבצו בקליפות מוחותינו הזקנים, לא פחדנו, קמנו ויצאנו אל תוך הלילה המהביל. המכוניות חנו די רחוק משם, ותוך כדי הליכה מתנדנדת לכיוונן, נזכרתי לפתע למה נדלק הסיפור הזה בפנסי הזמן שלנו. שוחחנו על שביתת העובדות הסוציאליות באמצע המגפה, והמשבר הכלכלי הנוראי, שאמנם לא נגע בנו, זוג פנסיונרים זקנים מהדור של הפנסיות התקציביות, נטולי דאגות אך לא עשירים מספיק כדי לבכות, ודיברנו על כתבה שהופיעה באחד העיתונים. על פיה, במקום מסוים, מצב העובדות הסוציאליות (רובן נשים) היה דווקא טוב, והציבור היה בעדן, בניגוד למצבן במקומות אחרים, והבנו שהסיבה היא פשוטה: באותו מקום הן החליטו לייצג את העני מול השלטון ולא את השלטון מול העני. זה מה שהזכיר לו את מרד הנהגים שלו מלפני עשרות שנים. שנינו הסכמנו שמלחמה ומגפה, דומות הן, שתיהן בנות מניעה אנושית. השאלה היחידה היא מי מייצג מה ובפני מי? שהרי עוני, מגפה, ומלחמה, לא נופלים מהשמים, זה לא גנטיקה ולא פואטיקה… זה אנחנו, בני האדם, קופי האדם.

הפוסט הקודםשקיעה
הפוסט הבאניהול הקורונה – כשל ניהולי
יצחק מלר
יליד 1948. עד 2013 מנתח סרטן ואורתופד טראומה במשך 45 שנים. תואר ראשון בלימודי מדינת ישראל, תואר ראשון בספרות עברית, וב-2020 מסיים דוקטורט על הסיפורת של יורם קניוק באוניברסיטת בן גוריון. פרסם עד 2020 שלושה ספרי שירה, שלושה ספרי פרוזה, ובתכנון עוד ארבעה ספרים נוספים. עקב מגפת הקורונה פתח בלוג אישי ובו שירה, סיפורת, ופובליציסטיקה, תחת השם "ציגלה קשישא".

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × 3 =