ניקולא יוזגוף אורבך מנתח את שירתו של משורר מזן קצת יוצא דופן, פרופסור דב בהט, מדען שהוא משורר.

המערכת

מדע השירה: עיון מולטי-דיסציפלינרי ביצירה ‘הצפור והים’ לדב בהט, ישראל: טוטם ספרים, 2015.

בתקופת יוון הקלאסית נהגו פילוסופים, היסטוריונים, מטאפיסיקאים, ולוגיקנים לכתוב את דבריהם ורעיונותיהם כחיבורים עיוניים-ספרותיים. כך נהג הרודוטוס, ראשון ההיסטוריונים, בחיבורו ההיסטורי-מדעי ‘היסטוריו‍ת’, כך נהג גם אריסטו בספריו המטאפיזיים על הנפש, ובספרו המכונן בחקר הספרות ‘פואטיקה’. כך נהגו גם דמוקריטוס, פלוטין, אפלטון, אפיקורס, והוגים יוונים רבים נוספים.

כתיבה ייחודית מעין זו מזוהה עם תקופה בה הגבול בין המדעים והפילוסופיה היה מטושטש, ושאיפת הפילוסוף והמדען היתה למצוא הסבר כולל ומערכתי להבנת הקיום האנושי, באמצעות כל תחומי הדעת שעמדו לרשותו. הדעה הרווחת בקרב היוונים בעת ההיא היתה שחיבור מדעי, טהור ככל שיהיה, חייב להיכתב בלשון פיוטית, ולעיתים אף מחורזת, וזאת לא רק למען ייחרט בזכרונם של הקוראים, אלא גם למען יוגשו רעיונותיו בצורה אסתטית, ועל ידי כך תיטב הבנתם, ויקבעו מקום קבע במחשבותיהם של הקוראים. לאמיתו של דבר, חיבורים עיוניים שילבו רכיבים ספרותיים-פיוטיים משום שרוב ההוגים בעת ההיא לא התמחו בתחום אחד בלבד, אלא למדו באקדמיה מספר תחומי דעת, ובהם גם פיוט (שירה), שעיצב את סגנון כתיבתם.

בתום התקופה היוונית הקלאסית כמעט ולא נותרו כותבי חיבורים היברידיים המשלבים בכתביהם ספרות ומדע, וכל תחום דעת סיגל לעצמו את שפתו העיונית ואת סגנונו הייחודי, שבאמצעותם ולפיהם נוסחו כתביו. יוצאי דופן היו מדעי הרוח, שהמשיכו לכתוב בסגנון פרוזאי, אך בחלוף המאות גם הם התרחקו מאוד מכתיבה בעלת אופי פרוזאי והשאירוה למעטים מקרב הפילוסופים ומחוקרי הספרות ששלטו בה. לאור הכתוב עד כה, ספריו של חוקר הגאולוגיה והמינרלוגיה, המשורר והסופר פרופ’ דב בהט, הם בגדר הפתעה וחידוש של ממש, שיש בהם שיבה אל כתיבה יוונית קלאסית, שמשלבת בין חיבור ספרותי לחיבור עיוני, ובמקרה דנן אף משלבת ביצירה רעיונות וטקסטים בעלי אופי מדעי פר-אקסלנס.

אמנם אמת היא כי הוגי יוון כתבו מדע והגות בלשון ספרותית, ואילו בהט, בפתחו של האלף השלישי, כותב שירה ופרוזה בלשון מדעית ומתאר את רעיונות המדע בשפת השירה, אך בטוחני כי לו הז’ורנאלים האקדמיים במדעים המדויקים היו מאפשרים לו להגיש את מאמריו בלשון פרוזאית ו/או פיוטית, לבטח גם היה מגישם כך, כחלק מאופיו וסגנונו  הייחודיים כמדען שהוא גם משורר וסופר, ואולי כמשורר וסופר שהוא גם מדען.

פרופסור דב בהט. לקסיקון הספרות העברית החדשה

כתיבת ספרות בלשון המדע, תוך שימוש בטרמינולוגיה מדעית, ובכוונה דידקטית להורות מדע וחשיבה מדעית, איננה נחלתו של ספר אחד בלבד מספריו של בהט, כי אם נחלת ומורשת כל ספריו – פרוזה ושירה – שכמו חרטו על דגלם לקרב בין המדעים והתחומים, ממש כמו בימי יוון. עם זאת, בספר השירים  ‘הציפור והים’, שראה אור בשנת 2015 בהוצאת ‘טוטם ספרים’, בעריכת לילי פרי, הצליח בהט לקשור בין תחומי עניינו המדעיים ליכולותיו הפואטיות והאסתטיות באופן שבו עשוי הקורא לתהות האם מוגשת לפניו שירה על אודות נפלאות המדע והקיום, או שמא מוגשים לפניו רעיונות מדעיים בגלימה פיוטית מהודרת. כך או אחרת, בספר זה באה לידי ביטוי התלכדות נדירה וייחודית של רעיונות ספרותיים, אסתטיים, חברתיים, פוליטיים, אסטרונומיים, זואולוגיים, גאולוגיים, גאוגרפיים, קלימטולוגיים, ומינרלוגים, כמו היו כמו תחום אחד, ושכולם יחדיו ניזונים ממקור בראשיתי אחד, כדברי הפילוסוף היווני תאלס.  

ביטוי מובהק ליחסי הגומלין ההרמוניים בין הטקסט המדעי לטקסט הפואטי ניתן למצוא בשיר ‘אהבה בחלל’ (עמ’ 184), שמתאר תופעה אסטרונומית של התנגשות גלקסיות זו בזו, אך מבחינתו של בהט המשורר זו איננה התנגשות אסטרופיסיקלית בלבד, אלא לדידו, יש בה גם מימד פואטי מובהק: ‘הנה התגלתה התנגשות בין/ שתי גלקסיות, שהתרחשה/ לפני שבעה מילארדי שנה:  חדשות טריות, אצל אסטרונומים.// מחזה מדהים ביופיו: גלקסיה/ ספירלית אחת התקרבה לשכנתה/ ונוצרה “התמזגות גלקסיות”./ אין ספק, היתה שם אהבה’. בהמשך השיר מסביר בהט המשורר, בחובשו את כובעו כאיש הוראה ומחקר באקדמיה, כי התחככות הגלקסיות זו בזו יצרה המוני כוכבים חדשים, ומביא כעדה לטענותיו המדעיות-פואטיות את השמש, שהיתה עדה לתהליכים אסטרונומיים אלו, שמתוארים כסוג התלהטות יצרים אינטר-גלקטית, שאנו בני האדם צריכים ללמוד ממנה: ‘אין ספק: לפחות אי שם/ בשמיים, בעומק הזמן והחלל, / דברים טובים קורים. איך/ זה שאנחנו מתקשים להפנים?’.

התפעמות בהט המדען והמשורר נוכח הבריאה, זו שבכדור הארץ וזו שמחוצה לה, מזכירה במקצת את נקודת מבטן של יצירות מיסטיות וסוּפִיו‍ת שנכתבו במאות י”ב-י”ג בידי המיסטיקנית ההודית ללה ובידי משוררים סופים כגון ג’אלל א-דין הרומי וחאפיז. ברם, בשונה מהיוצרים שהוזכרו, בהט אינו זוקף את התפארת היקומית בשיריו לאל, ואף איננו ניגש אליה מנקודת מבט אמונית, אלא מדעית, ועם זאת אין הוא מהסס להשתמש בטרמינולוגיה השאולה מעולם התאולוגיה היהודית. דוגמה מאלפת לכך ניתן למצוא בשיר ‘מלאך הבריאה’ (עמ’ 26) שכבר בכותרתו מוליך בהט, המדען-משורר, את קוראיו על קו התפר שבין אמונה למדע: ‘הוא הולם בראשי מבפנים:/ יצור אלוהי המתחרה בממציאו./ לעולם אינו מנצח, אבל לעיתים/  כמעט משתווה לו. אנחנו נפגשים/ בקור או בחום, כשפתאום הוא/ מתפוצץ מולי, פורץ אל המרחב/ שאין לו גבולות שבו הוא יוצר/ עולמות חדשים, שמתרחקים/ ממני במהירות גדלה והולכת.// ואז היקום משתנה. כמעט/ שאין לו הווה, בעבר היה מבול,/ אחר כך בלבול, אחר כך סדר/ מעשה ידי אדם. כלומר, / לא מושלם. בעצם דומה לתוהו./ אבל מלא עד גדותיו בתקווה’. בהט, במתכוון, ואפשר שלא במתכוון, מעביר את לפיד צפונות היקום ונסתרות האל מחכמי הדת ומהמיסטיקנים לידי המדענים, שהם הם אלו שניחנו ביכולת לראות ולהבין את יופי הבריאה, את סדריה, ואת האנדרלמוסיה, שלכאורה, יצר האדם בסדרים אלו. ראויה לתשומת לב מיוחדת הדינמיקה שמתקיימת לאורך בתי השיר בין האדם ומלאך הבריאה לאל. נראה כי בהט טוען שהללו מתחרים באל, כמעט משתווים לו ומתערבים בסדריו.

גם בשיר ‘כשברא את הזכוכית’ (עמ’ 19) מתבצעת אפותיאוזה של האדם כאשר מיוחסת לו יכולת לברוא, אלא שבמקרה זה יציר כפיו הופך למושא אהבה והערצה, ולא כפי שהיינו מצפים עבד לאדונו ובוראו: ‘כמו בהרבה מקרים בהם/ התאהב ביציר כפיו,/ גם כשברא את הזכוכית/ הסתחרר בן האנוש/ והחל להעריץ אותה.// התכה נוזלית חמה,/ מבריקה ומסמאת עיניים/ אטומים שטו בה בערבוביה, / עד התקרשה, הפכה/ שקופה, עירומה ומלאת חמדה’.  אהבת האדם את הזכוכית שיצר מזכירה במידה רבה את המיתוס על פיגמליון וגלתיאה, שהפכה חיש מהר למושא הערצתו ואהבתו. בדומה לפיגמליון הפסל-אמן, גם בהט המדען-מינרלוג מתאהב בזכוכית שהוא יודע לייצר, בזכוכית שהיתה עבורו משאת מחקריו ועבודותיו האקדמיות. בשיר בן שבעת הבתים, בהט מייחס לזכוכית תכונות כגון גחמנות, יהירות, עגבנות, ראוותנות, ושבריריות, שלכאורה אינן חיוביות, אך כולן יאות לה וראויות לה, שכן הן משרתות את הדרה ויופיה שהוא צבעוני, מבריק, מסנוור, ומאיר. בסוף השיר הוא אף מזהיר את קוראיו לבל ינהגו בקלות דעת בזכוכית: ‘…היא תמיד דורשת/ יחס מיוחד, ולא – תתרסק/ בכעס לרסיסים חדים, / ומכאן ועד קצות כל הרקיעים’ (עמ’ 20).    

עקרון מדעי מרכזי, שביסודו נטול כל חן אסתטי וחן פואטי, אך שחוזר בשירים רבים בספר ‘הציפור והים’, הוא עקרון הדטרמיניזם. כמדען, כרציונליסט, וכאיש מדעי הטבע, נראה כי לבהט חשוב לתאר את הטבע גם בצבעיו העזים ביותר ובמופעיו האכזריים והמבעיתים ביותר, בטבעיותו. כך למשל בשיר ‘לבן אדום’ (עמ’ 30-31) מתוארת תמונה כמעט פסטורלית של דובת קוטב לבנה, שדואגת להזין את שלושת דוביה הקטנטנים שמוצגים כ’מלאכיים’, בתחילה באמצעות חלב אם שהם יונקים, אך משזה נגמר היא פועלת, כדרך הטבע, להבטחת הישרדות צאצאיה באמצעות ריצוץ גולגולתו של כלב ים, קריעת איבריו ובליעתם, למען יתמלא מאגר החלב בגופה ויוכלו גוריה הקטנים לשוב ולינוק: ‘ואז לאמא נגמר החלב והם/ רעבים ותשושים והיא יודעת/ מה לעשות. רצה, מזנקת/ שוברת את הקרח, מרוצצת/ את גולגולתו של כלב ים, / קורעת ובולעת את איבריו./ הקטנים יונקים לתאבון./ אינם רואים כמה אדום/ השלג סביבם’. האוקסימורון הרעיוני בין הלבן המלאכי של הדובים לדם המוות האלים של כלב הים, ובין האם הדואגת והאוהבת לאם הרוצחת, הם למעשה ביטוי לכורח מציאות בלתי נמנע של הישרדות חיה אחת על חשבון מות חיה אחרת. ניגודים אלו מחדדים את האכזריות שקיימת בטבע באופן שבו גם דב קוטב תמים ולבן מוכתם בדם (באשמה), אך ניגודים אלו גם מכירים באכזריות ובמידה מסוימת מכשירים אותה, בהציגם את דובי הקוטב כמלאכים ואת אמם כאם דואגת ואוהבת.                      

שיר דטרמיניסטי נוסף שכוחו הפואטי-הגותי שזור בכוחו המדעי הוא השיר ‘פרדוקס הכוח החלש’ (עמ’ 34-35), שבו בהט מאדיר ומהדיר את חתול הרחוב בהשוואה לקרובי משפחתו המפוארים למשפחת החתוליים – טיגריס, יגואר, ברדלס, ואריה – שאמנם חזקים ממנו כמעט בכל פרמטר פיזי, אך אינם סתגלנים כמותו, ועל כן רובם נמצאים בדרגות שונות של הכחדה, בעוד שחתול הרחוב נפוץ מאוד בכל מרחבי כדור הארץ המיושבים, והכל הודות לקשריו עם האדם, שאפשרו לו לשרוד ולהסתגל: ‘חתולת החצר שלנו, /זאת עם הג’ינג’ים-/ על לבן בכל הגוף,/ חזרה אתמול מכנס/ בינלאומי של החתוליים.// היו שם, היא מספרת/ האריה האפריקני, הטיגריס/ הסיברי, היגואר הברזילאי, הברדלס וכל יתר האצילים./ איזה שפמים מטופחים!/ היא עדיין מתפעלת.// בטריאתלון זכה במקום/ הראשון הפומה הדרום/ אמריקני. היה יפה, איך/ הפגין עליונות בכל מקצועות/ המפתח: ניתור, ריצה וטיפוס, / צירוף התכונות של צייד מנצח.// ואולם, בבחירות בלתי תלויות, / קיבלה הג’ינג’ית שלנו/ רוב מוחץ. הכיצד? שאלנו,/ משתאים… נכון שהיא לא אלופה בציד/ כמו הפומה, שלא לדבר/ על הברדלס והטיגריס, / אבל בהישרדות – היא טובה/ מכולם. וזו לא חכמה, / הרי היא חיה בין בני האדם. / מאיתנו למדה, שיותר/ מכישורים, קובעים הקשרים.’      

סוגת שירים נוספת שכוחו של בהט ניכר בה במיוחד בספר ‘הציפור והים’ היא סוגה ייחודית של שירים גאו-פואטיים, ואם לדייק של צילומי נוף גאו-פואטיים שככל הנראה רבים מהם נשלפו מזיכרונו, בהיזכרו במסעותיו הרבים והארוכים כגיאולוג ברחבי העולם. הכוונה כאן היא ליצירות שיריות שהן למעשה צילום של מציאות גאוגרפית מסוימת, שכוללת תיאור מדעי ומהימן של הנוף על העושר הקיים בו, אך בלא ויתור על כתיבה אסתטית ולירית. כזהו למשל השיר ‘הציפור והים’ (עמ’ 28-29) שנבחר לשמש גם כשמו של הספר. בשיר מבצע בהט המשורר מהלך סינסתזי, שמאפשר לקורא לראות ולחוש את התמונה הגאוגרפית שהוא מבקש לתאר בפניו. לאורך השיר נדמה שהמשורר מקרב את עדשתו הפואטית לציפור ומתרחק ממנה, מדגיש אלמנטים נוספים בנוף הסמוכים לציפור, כאשר לבסוף כולם מתלכדים יחדיו לתמונת נוף גאו-פואטית: ‘צפור דרור קטנה/ חומה-אפורה/ מנתרת על החול/ המוכתם, שולה/ במקורה הזריז/ פרורי מאכל זעירים./ בחלקיק השניה/ האחרון לפני שקצף הגל/ הנשבר לוכד אותה/ ברגליה, היא חומקת/ ומתעופפת באויר, הקולט/ ומערסל אותה בשמחה.// היא נזהרת שלא לפגוע/ במעופה בכובע הלבן/ של הפעוט הנשען, עירום, על אמו…’. מאלפת במיוחד יכולתו של בהט למשוך את הקורא בעדשתו הפואטית, כמו ביצע ZOOM IN לציפור, ובלא כל התראה להתרחק ממנה ולהתמקד באם ובבנה הפעוט ששוכבים בחוף הים בתל אביב.

חשוב לציין כי בספר ‘הציפור והים’ לא מופיעים רק שירי טבע ומדע ששזורים בהגות אלגית ובפואטיקה לירית שלעיתים הופכת סאטירית. בספר מוצעים לקורא גם לא מעט  שירים פוליטיים מובהקים, מנקודת מבט פסימית, שלא לומר אפוקליפטית, ביחס לעתידה של אירופה, ביחס למין האנושי, וביחס ליחסי ישראל ושכנותיה. דומה אפוא כי ממרומי שנותיו בהט חושש מהצפוי לתרבות המערבית, שנגועה לדידו בהתנוונות שמקורה בהתבטלות בפני קבוצות אחרות שמבקשות לכלות את הישגיה. כך למשל בשיר ‘חשיבה אסטרטגית’ (עמ’ 128-129) בהט, בציניות מרירה, שמקורה בכאב גדול, כך נדמה, יוצא נגד החלטתו של נשיא ארה”ב לשעבר ברק אובמה להסיג את כוחותיו מהמזרח התיכון. ביקורתו בשיר אינה אלא חלק מהביקורת המערכתית שלו כלפי ההתנהלות הנאיבית-רופסת של מדינות המערב נוכח אימת הטרור והשתנות הסדרים בעולם: ‘מנהיג חכם, אינטלקטואל/ מבריק וטוב לב, החליט/ להצדיק סוף סוף/ את פרס נובל לשלום/ שזכה בו לפני שנים./ חשב שיש לו הזדמנות/ לעשות סוף למלחמות, בניגוד לסידורים/ קודמים שקבע אלוהים./ הורה להוציא את הצבא/ מאזורי הקרבות, /וקיווה לטוב.// אלא שהרעים ראו בדבריו,/ ועוד יותר במעשיו,/ איתות של חולשה…//”הרעים הם מעטים” אמר/ המנהיג החכם. “צריך להבין/ מה דוחף אותם. והעיקר/ להוציא את הדת מהמשוואה”./ וזה רק הצחיק את הגזענים/ואוהבי המלחמות/וגם, או במיוחד/ את אלוהים.’

נראה כי ההתעסקות בבני האדם ובמהלכיהם אינה מסבה לבהט נחת, גם לא מהלכיו של העם היהודי, שלדידו איבד את מורשתו, שכח זיכרונותיו, וניצב בפתחה של גלות שלישית. דומה כי הטבע, זה המצוי בכדור הארץ, והבריאה היקומית בכלל, על שלל כוכביה וגלקסיותיה, הם שמסבים נחת לפרופסור הישיש. הם שמוציאים ממנו נעימה פיוטית ענוגה, מכמירת לב, לירית, אך כזו שגם מאוד ריאליסטית, חדה, ומפוכחת ביחס לקיום הסובב אותנו, בנסותה להבינו ולהסבירו לאחרים, ממש כשם שבהט עצמו מבקש במשך שנים להבין את הנעשה סביבו כמדען-משורר ואולי כמשורר-מדען.

קיראו עוד על דב בהט ב”יקום תרבות”

ניקולא יוזגוןך -אורבך מנתח את שיריו של משורר מזן קצת יוצא דופן משורר מדען שכישוריו המדעיים9 נכירים בשירתוו.
כריכת ספר שיריו של פרופסור דב בהט ״הצפור והים״

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

five + nineteen =