פרפרים – סיפור זוכה פרס מאת רואי גורמזאנו

לפניכם סיפור נוסף במסגרת פרוייקט הפרסום המחודש ביקום תרבות של סיפורים קצרים שזכו בעבר בפרסים ספרותיים ..ונשכחו. אנו מחזירים אותם לזרם החיים הספרותיים ולקריאה הודות לתכונותיהם המיוחדות.
תוכלו לקרוא סיפורים נושאי פרסים שונים שפורסמו ביקום תרבות כאן
פירסום סיפורים נושאי פרסים ב"יקום תרבות" .

והפעם סיפור קצר של רואי גורמזאנו שפורסם בעיתון "הארץ" בתאריך 02/04/2007.
הסיפור עוסק בקבר שמסרב להתמלא, ובהשלכות על משפחת הנפטר.
רואי גורמזאנו מספר:
ב-2007 זכיתי עם הסיפור "פרפרים" בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ".
באותה השנה, על-פי החלטת השופטים, לא הוגדרו מקומות ראשון-שני-שלישי, ושלושת הזכיות היו שוות ערך.
להלן נימוקי השופטים נרי לבנה, אלמוג בהר, אורי הולנדר.
במרכזו של הסיפור "פרפרים" עומד נס, המתגלה לנו כבר בפתיחה: "שלושה ימים נדרשו לכסות את הקבר של יעקב ריפקין", אף על פי ש"לאשכנזים פשוט לא קורים נסים". אבל הסיפור הופך את הבלתי אפשרי למוחשי מאוד, ובתוך ה"נס" מתנהלת משפחה מוכרת למדי. עמל הבנים במצוות כיסוי הקבר, מתוך "התקווה לראות את קבר אביהם מכוסה באבן שיש יוקרתית", נהפך לרגע נדיר ואחרון של קירבה משפחתית. אם המשפחה מבטיחה לבעלה "שהיא תישאר איתו עד שבעיותיו ייפתרו", והיא ושלושת הבנים נשארים לישון יחד בבית הקברות. הילדים חוזרים לאכול את האוכל של אמם, האם שוב מרגישה אם, וכולם יכולים לשתוק זה לצד זה. ברגע הזה שבו "הבדידות לצדו הוחלפה בבדידות בלעדיו", האם יכולה לפתוח את לבה לפני בעלה: "היא הבינה שמעולם לא דיברה עם בעלה כל כך הרבה ובפתיחות כזו. ואף שלא שמעה כל תגובה מכיוון הבור הפעור, הרגישה שסוף סוף יעקב הקשיב לה."

פרפרים

שלושה ימים נדרשו לכסות את הקבר של יעקב ריפקין. שלושה ימים שקברני בית העלמין ובניו של יעקב המנוח מילאו בהם את הקבר בחול, והקבר אינו מלא. כאילו כוח נסתר שואב את החול אל מקום אחר, לא נודע. הדבר המוזר שנרקם סביב קבורתו של אותו איש אלמוני, פקיד בבנק ומתנדב ברשות שמורות הטבע, אסף סביבו את סקרנותם של רבים – מאנשי דת, שטענו שזה נס, ועד ארכיאולוגים וגיאולוגים, שחיפשו במבוכה פתרון הגיוני לעניין.
קרוביו וחבריו של יעקב עמדו משתוממים מעל הקבר. כבכל הלוויה, היו מי שעמדו הלומי צער על מותו והיו שלא היו – אך כולם חשו בלבם שעל תעלומה כזאת עוד ידברו ימים רבים. אחותו של יעקב – רבקה אולמן, עובדת ותיקה של חברת החשמל, לא הופתעה לרגע. לעניות דעתה, אחיה הקטן אף פעם לא הסתפק במה שיש, ותמיד רצה יותר. כבר לאחר רבע השעה הראשונה של עבודת הקברנים בבית העלמין הושלכו כל ערימות החול מסביב והקבר אינו מלא אפילו כדי חצי. לאחר חצי שעה של תהיות והתלחשויות, הניח שמעון בן-חיים, אחד הקברנים, את המעדר על האדמה והודה במבוכה, שדבר כזה מעולם לא קרה לו. מיד הובהל אל החלקה אפרים שולץ, מנהל בית העלמין, שבא מתנשם ומתנשף. הוא הסיר בענווה את כיפתו השחורה, וניגב במגבת צהובה ומוכתמת קרחת רטובה מזיעה. הוא נשם והביט סביבו להערכת מצב מהירה. בשלב זה כבר קיבלו עליהם בניו החסונים של יעקב – איתמר, איתי, וצבי – לטפל בעניין, והיו בעיצומה של העבודה: כיסוי הקבר בחול שמצאו בסביבה. עמלים תחת השמש החמה, פשטו את חולצותיהם והמשיכו לעבוד בגופיות. מולם ישבה על כיסא מתקפל קטן אמם, אסתר, מחפשת ללא הפסק תנוחה נוחה יותר, כך שלא תרגיש את הדביקות בגופה. היא לא היתה רגילה לשבת על הכיסא הזה, שהיה כיסא הדיג של בעלה, והוא חשש שתשבור אותו. היא זעה במקומה ודאגה לבניה, שהתאמצו כל כך לכסות את גופת אביהם. היא לא יכלה שלא לחשוב על האנוכיות שלו כלפיהם, אך בכל זאת שמחה על ההזדמנות לראות אותם שוב. היא הביטה מהצד בשלושת הגברים שלה, המניפים את אתי החפירה החלודים וגורפים חול אל תוך הקבר. לבושים גופיות לבנות ועל ראשם אותה בלורית שיער כשל אביהם, פתאום הם נדמו לה כהוריה החלוצים, שחרשו את אדמת ארץ ישראל וגוועו עליה.
בעוד הם עובדים רכן אפרים שולץ אל תוך הקבר והביט באותו בור שלא ידע שובע. במבט סתום קרא לרב שניהל את הטקס, הרב שמעיה אוחיון, וביקש ממנו במחילה שיאשר את הפסקת העבודות באופן זמני לשם הערכת מצב. הרב אישר הצבת קברן תורן שימשיך בגריפת החול, עד שיוחלט מה לעשות בנדון, והשניים הלכו להסתודד, רחוק מעיני הקהל, שהחל לאבד את סבלנותו. מסביב למעגל המשפחה הקרובה שעמלה על הקבר עמדו נבוכים רבים ממלוויו של יעקב בדרכו האחרונה, מאחר שלא ידעו אם כבר מילאו את חובתם והם יכולים לחזור לענייניהם. אחדים רטנו על החום הכבד, מנסים לאוורר ולהפריד את הבגדים הדביקים מעל גופם.
חלק מאותם חברים ומכרים רחוקים כבר החלו עושים את דרכם חזרה. ביניהם היו החבר'ה מקיבוץ נחלים, שמעולם לא סלחו לאותו יעקב מהעיר שלקח את אסתריקה מהם ושיכן אותה בדירת שלושה חדרים בחולון. אלי גיינר, אחראי אולם התרבות בקיבוץ, תהה בקול מה כבר עשה יעקב הזה בחייו, שמגיעות לו כמויות כאלה של חול. אחותו פנינה, שניהלה את המרכולית, גם היא לא הבינה איך יעקב הזה אינו מגלה רגישות; הרי אדמה היא דבר נדיר בארצנו, בייחוד עם כל האויבים שקמים עלינו. אליהו אמר לה שמה כבר אפשר לצפות מפקיד. אחייניתה של אסתר, שעדיין חיה בקיבוץ ונאלצה לחזור אתם בטרנזיט המשותף, לא התאפקה והזכירה להם שיעקב היה פעיל ומתנדב במשך שנים ברשות שמורות הטבע, ואם הוא מקבל כל כך הרבה אדמה, כנראה האדמה אוהבת אותו ורוצה לגמול לו כפי יכולתה. פנינה ענתה לה שאדם הגון לא לוקח לעצמו כל כך הרבה, אפילו אם מגישים לו. בשלב זה התערב ישראל, מתנדב בקיבוץ שהסיע אותם, ואמר שאין להם מה לקנא ביעקב הזה, כי הוא מת והם לא, ושיעלו לרכב, כי יש לו עוד יום ארוך.
אך דברים אלו נאמרו הרחק ומאחורי גבה של משפחה שחיכתה בציפייה למסקנותיהם של אפרים והרב. ממרחק ניתן היה לראות כיצד אפרים, כשליח ציבור נאמן, פונה אל הרב בשאלות נוקבות וקשות. הרב, מצדו, התעקש כי הטקס נוהל כהלכה, על ידי כל הצדדים. לאחר שעובדה זו הובררה, לא נותר אלא להגיע למסקנה אחת וחד-משמעית. בתקופה זו, שהגאולה ממשמשת ובאה, יש לצפות לאותות ומופתים רבים, ופרשה זו היא כנראה נס שמתרחש לנגד עיניהם. בשל הרגישות שבדבר ובשל הסתייגות אחת שהייתה להם, שנבעה מהעובדה שלאשכנזים פשוט לא קורים נסים, הוחלט לא לפרסם את העניין עד להחלטת מועצת חכמים שתכונס במהרה. הרב קיבל עליו לכנס בתוך ימים מספר את המועצה ומיד רץ להתקשר אל חכמים ורבנים שעניינם בנסים וכדומה. אפרים חזר אל הקהל הרחב, ובעודו ממולל באצבעותיו את המגבת הרטובה שלו, הודיע להם שהם משוחררים ללכת איש-איש לעיסוקיו. בשלב זה נפרדו מהם פקידי הבנק, שכניו של יעקב לדלפק, ופנו לדרכם בהסעה מרוכזת.
בנסיעה חזרה ישבו כולם ושתקו, כל אחד עסוק במחשבותיו על המוות. רק ציפי מניהול תיקי השקעות לא התאפקה ושיבחה את יעקב על שהוא עושה שימוש נבון במשאביו ומשקיע בכיוונים חזקים ופחותי סיכון, אפילו אם הוא כבר מת. משה, המאבטח של הבנק, הסכים אתה ואמר שעכשיו, עם מחירי האדמות, כבר אי אפשר לדעת.
בחלקת הקבר הוסיפה אסתר לשבת על הכיסא המתקפל תחת השמש הקופחת, מתנשמת בכבדות ושותקת את שתיקתה. מרחק מה ממנה עמדו שלושת בניה מול אפרים, עקשנים כמו שרק בניו של פקיד בנק מסור יכולים להיות עקשנים, והגנו על זכותה של האישה לקבור את בעלה עד תום. אפרים המשיך והפציר בהם שיחזרו הביתה ולא ידאגו לקבורה עד תום השבעה. הרי יש להם אישור הרב, והנושא קבור וגמור. הוא ניסה לומר להם את דבריו בשקט ובמתינות, כאילו היה מורגל במצבים כאלה, אך ללא הועיל. למרות הבטחתו האישית שבית העלמין ועובדיו לא ישקטו ולא ינוחו עד שהמנוח ינוח על משכבו בשלום, הבנים נותרו מאוחדים בדעתם. אפרים אף ניסה לשכנע אותם במעשים, ומיד שלח את הטרקטור של בית העלמין לחלקות הריקות העוטפות את בית העלמין, כדי לגרוף מהן חול ככל שצריך.
בשלב זה התערב הבן הבכור איתמר, הודה לו על הכוונות הטובות, והודיע שכמנכ"ל חברת בנייה ופיתוח ובן מסור לאביו ולאמו, הוא לא מוכן להניח לעניין לא פתור. למרות כוונתו לחזור למשרד ולעבודתו מיד לאחר הלוויה של אביו, התקשר למזכירה שלו וביקש ממנה לפנות את השבוע הקרוב מכל עיסוק, ולשלוח לו באופן בהול קרוואן, שבו יוכל ללון עם אחיו ואמו. איתמר ניתק את השיחה והודיע בניצחון אדיש שהקרוואן בדרך ויש למקם אותו כמה שיותר קרוב לאבי המשפחה. אפרים קיבל את דרישתו בהכנעה והלך לטפל בדרישה.
אשתו של איתמר, יפהפייה מקיבוץ צובה, הודיעה לבעלה שהיא חייבת לחזור ולאסוף את הילדים מבית הספר. איתמר נתן לאשתו את מפתחות המרצדס, ביקש ממנה לשמור על האוטו והודיע לה שהוא סוגר את הסיפור הזה תיק-תק וחוזר. לפני שתספיק להתגעגע היא כבר תראה אותו בשבעה. האישה, שלא רצתה להיפרד מבעלה בשעה קשה כל כך, שאלה בתמימות למה שלא ייקחו את הטרקטור וישפכו את כל החול במכה אחת לקבר, בשביל לגמור עם זה. באותו רגע פלטה אסתר אנחה ושיפרה את תנוחתה על הכיסא הקטן, שקועה במחשבות. איתמר לקח את אשתו הרחק מהאם, והודיע לה שלא יכסה את אביו בטרקטור, כאילו היה פושע. האישה הנהנה בכלימה והציעה לקחת אתה את אשתו של איתי ריפקין ואת חברתו של צבי ריפקין. שלושת הנשים נפרדו בעיניים לחות מעל גבריהן, והודיעו להם שהן מצפות לשובם בריאים ושלמים. אסתר לא לקחה חלק בדרמה שהתרחשה מאחוריה. היא רכנה אל מקום משכבו של בעלה והבטיחה לו שתישאר עמו עד שבעיותיו ייפתרו. הרי כעת, לאחר שהבדידות לצדו הוחלפה בבדידות בלעדיו, אין לה כל כך מה לעשות. אך לגבי הבנים, היא לחשה לו, היא מצפה ממנו לפתור את העניין המגוחך הזה במהרה, כדי שיוכלו לחזור לעיסוקיהם. אסתר הייתה נוהגת להסביר לבעלה הרבה פעמים שילדיהם הם אנשים עסוקים מאוד, בעיקר בליל שישי.
את השבעה הוחלט לקיים בבית העלמין עד לפרסום הודעה אחרת. לכל מי שהתקשר נאמר שהמשפחה מעדיפה שלא יבואו. איתמר פנה לשני אחיו בחומרה והודיע להם שמספיק נאמר ושיש הרבה עבודה לפניהם. השלושה חזרו לעבודת כיסוי הקבר, יחד עם עובד בית העלמין, שמעון. לפני שנטל את המעדר פנה צבי לאמו הגלמודה, הניח יד רכה על כתפה ואמר לה שאין לה מה לדאוג, זה עוד מעט ייפתר. הרבה זמן היא לא הרגישה מגע חם של אהבה ועיניה הודו לו ברטט. היא רצתה להניח את ידה על ידו, אך לא הספיקה, מאחר שכבר פנה והצטרף לאחיו.
כעבור שעות ספורות הגיע הקרוואן המפואר. איתמר הביט בגאווה במנוף של החברה שלו מניח את הקרוואן הלבן על האדמה, בין שאר הקברים. כל כך גאה היה בעצמו, עד שחוסר ההתלהבות של אחיו אכזב אותו; הרי לא כל אחד יכול לארגן קרוואן מצויד ולשנע אותו לבית קברות בתוך שעתיים.
אחיו הצעירים של איתמר בילו את יום העבודה הראשון בתקווה שלא יצטרכו לישון באותו קרוואן שאחיהם האציל עליהם. אך לפנות ערב, כאשר אפרים הודיע שיום העבודה הסתיים, שמחו להוריד את אתי החפירה ולהיכנס למקלחת, בזה אחר זה, בעוד אמם מבשלת במטבחון הקטן את האוכל שגדלו עליו שנים. בעוד השלושה אכלו ישבה האם מולם והביטה בהם מכלים את מעשי ידיה בשתיקה. גם לאחר שגמרו לאכול הם שתקו. כל אחד ניהל בנפרד את טקסי השינה שלו, בשתיקה, ולמעט צבי, שרטן בקצרה על השקט המטריד של בית העלמין, אף אחד לא פצה פה. עד מהרה ישנו השלושה במיטותיהם ואסתר נותרה ישובה כמה דקות, מקשיבה לשנתם. לאחר מכן קמה לסדר את השולחן ולנקות את הכלים.
בבוקר קמה המשפחה עם תקוות חדשות, מאוחדת יותר מאי פעם. כבר הרבה זמן לא ישנו הארבעה יחד תחת קורת גג אחת, והחוויה הזאת החזירה את אסתר שנים רבות לאחור. בתחושת אימהות מתחדשת יצאה אל חלקת הקבר והביטה בבעלה. היא החליטה שבימים הבאים תשב לצד ילדיה ותשמור עליהם שישתו מספיק, שלא יעבדו קשה מדי, שינוחו מספיק, והכי חשוב – שלא יקבלו מכת שמש. ואכן, היומיים הבאים שבאו על אסתר ריפקין היו ימים רוויי מתח. גריפת החול לתוך הקבר המורעב החלה נותנת את אותותיה בצעירים. אתי החפירה עברו מיד אל יד מבלי לחשוב על מצוות כיסוי הקבר, רק על מנת לגמור את העבודה. וככל שהצעירים עמלו בשמש הקופחת, כך הכביד מצפונה של אם המשפחה.
מדי כמה דקות בקע צלצול טלפון מכיסו של אחד הילדים, והוא היה פורש הצדה ומפציר בבת הזוג לגלות סבלנות למצב. סיגל, חברתו של צבי, שהאמינה בעולמות אחרים מחוץ לעולם הזה שאנו חיים בו, חששה מאוד לבריאות צבי ומשפחתו. לטענתה, בבית הקברות ישנים רק המתים.
וכך עבר גם יום העבודה השלישי ללא שינוי משמעותי. התקווה לראות את קבר אביהם מכוסה באבן שיש יוקרתית, בכבוד הראוי לאותו האיש, התחלפה בתחושת כישלון קשה של בנים שאכזבו את אביהם. ככל שגברה תחושת הכישלון, כן דבקו בעיקשות במטרה לכסות את הקבר.
בסוף היום השלישי, לאחר שהאכילה והשכיבה לישון את שלושת בניה, יצאה אסתר מהקרוואן והתיישבה על הכיסא המתקפל של בעלה. היא סיפרה ליעקב על חלום שפוקד אותה שני לילות ברציפות, שבו היא עומדת מול הקבר, לובשת שמלה פרחונית מימי נעוריה, והיא רזה כפי שהייתה פעם. שערה פזור והיא מרגישה פרפרים. והפרפרים באים אליה בכל פעם שהרוח משחקת בשערה. היא מחייכת בגאווה אל הבנים שלה, העסוקים בענייניהם. הבנים מאחוריה והיא עומדת מול הקבר והפרפרים משחקים בשערה, כאילו היו מאהב שקורא לה לקפוץ אתו.
אסתר לקחה נשימה ארוכה. הוקל לה מעט. היא הבינה שמעולם לא דיברה עם בעלה כל כך הרבה ובפתיחות כזאת. ואף שלא באה כל תגובה מן הבור הפעור, הרגישה שסוף סוף יעקב הקשיב לה. רגע זה של חסד וחמלה שזכתה עם בעלה מילא את לבה פרפרים, אותם פרפרים שחלמה עליהם. בילדותה אהבה פרפרים. אסתר צחקה בקול, מאחר שאיש לא היה בסביבה לשמוע אותה. להפתעתה שוב הציפו אותה פרפרים. מרפרפים בכנפיהם העדינות על פניה ועורה, מדגדגים אותה ומלטפים אותה, מביטים בה ולוחשים את שמה בקולות וצלילים מופלאים.
בבוקר התעוררו הבנים בשעה מאוחרת מהרגיל. ריח הקפה המתבשל ורחשי ארוחת הבוקר שאמם הכינה להם בשלושת הימים האחרונים לא העירו אותם משנתם. צבי, בן הזקונים, היה הראשון להתעורר ולהרגיש בשקט של בית בלי אמא. הוא העיר את אחיו ויחד יצאו לחפש את אמם, שלא נראתה בשום מקום. כשהגיעו השלושה למשרדו של מנהל בית העלמין, כדי לשאול אם ראה את האם, מיד קם אפרים מכיסאו ובירך אותם על חריצותם, שכעת אביהם יכול לנוח על משכבו בשלום, זכרונו לברכה. עוד לפני שסיים את דבריו כבר היו שלושת הבנים בדרכם, רצים בבהלה אל חלקת הקבר של אביהם ומגלים שאכן, הקבר מלא עד תום. בדרכם חזרה לקרוואן דרך אחד מהם על פרפר. היה זה האח האמצעי, איתי – אך הוא לא שם לב לכך, מפני שהיה עסוק בעניינים אחרים.

נ