בול לציון 50 שנה לאגודת הסופרים

קרוב לשעתיים ישב היושב ראש מאחורי שולחן הנשיאות – עדשות המשקפיים הסתירו אך מעט את העייפות הרבה שנשקפה מעיניו. הוא ידע ששום דבר לא ייצא מהכינוס הזה, ששוב יגיעו רק קומץ מתוך ארבע מאות החברים, שקצת מהם יעלו על הבימה וישיאו עצות של כלום, ששוב יישאר הוא עם החוב הכספי הכבד, עם עובדים שלא קיבלו את שכרם חודשים. הוא ידע מראש שלאיש לא יהיה רעיון בעל סיכויים להתממש, כי כולם פשוט לא קורצו מן החומר הנכון, כולם בטלנים כשמדובר בכסף של עצמם, קל וחומר בכסף של האגודה, נכון יותר לומר, בכסף שאין לאגודה. זה היה צורך כזה מטריד לשתף אותם בצרות שלו, שיידעו לפחות כמה קשה לנהל את אגודת הסופרים, כשמשרד התרבות איננו עומד בהבטחותיו ואיננו משחרר תקציבים, והעירייה מתנערת ממנה בבוטות, ואף עושה כל שביכולתה לגמד את מעמדה של האגודה, שפעם נוסדה ונוהלה על ידי ביאליק בכבודו ובעצמו. לא מכבר התבשר היושב ראש כי העירייה מבטלת את בלעדיותה של האגודה, שנשמרה מזה שישים ושש שנים, בקביעת השופטים לפרס ביאליק – מה יכול להיות יותר אבסורדי מזה, יותר מדכא?

עכשיו הם יושבים מולו, אולי ארבעים, אולי פחות, וכמחצית מהם כבר עלו אל המיקרופון והציעו הצעות שבאמת אינן ראויות להישמע, כי מה שהם יכלו להעלות על הדעת, הוא עצמו כבר ניסה, ונכשל, וחזר ונכשל, וכל מי שיכול לעזור במשרד או בעירייה הרי רואים בו טרדן חסר תקנה. אם החברים חושבים שמה שהם מציעים יש לו איזה סיכוי, אז אדרבה, שהם יפנו בעצמם, כי לו כבר נמאס להתבזות, וכבר קשה לו לחזור פעם ועוד פעם על כך שבדיוק מה שמציעים, בדיוק במילים אלו, דיבר עם וירשובסקי מהעירייה, והוא פשוט גיחך בביטול, וביקש שישאירו לו מיזכר, ועד עצם היום הזה לא התפנה לענות. ובאמת אם הם עומדים על כך שיש לדבר שוב עם העירייה, ואפילו עם ראש העיר בעצמו, אז באמת, שיקימו ועדה של חברים, והיא תקבל את כל המידע הדרוש ממנו, אבל בשום אופן שלא ידרשו ממנו עצמו להיות חבר בה, כי זה למעלה מכוחו.

הנה, כך חולפת לה תהילת עולם – כמה נלחם כדי לשבת על הכיסא הזה, כמה מאבקים ניהל, בכמה תככים היה צריך להיות מעורב שלא בטובתו, וכמה יצרים רעים נחשפו לעין כל. והנה, כשכבר זכה להיות יושב ראש, וכבר התרחשו כל אותם אירועים שלמענם כדאי ללכלך פה וידיים, כמו פגישות עם שר החינוך, ושר התרבות, והנשיא, אפילו ראש הממשלה, וגם הנסיעות במשלחות של סופרים לכל כנס עולמי חשוב ובלתי חשוב – כשכל זה כבר קרה, פתאום קמים להם חברים ומקימים להם איגוד משלהם, ומצליחים להשיג תקציבים, ותומכים, וגב של ההסתדרות, ואהדה רבה מהמושכים בחוטים, והוא עצמו נשאר עם החורבן הזה שירד על האגודה, ועם הרמת הכתפיים של כל מי שבעבר, עם קצת לחץ, שחרר כספים שהגיעו לאגודה בדין.

והרי ידע שיועצים טובים יש מעטים, והם הולכים ומתמעטים ככל שהמצב נעשה יותר קשה, וידע גם ידע שדברנים יש הרבה, בוודאי באגודת הסופרים, וכי שום דבר של ממש לא ייצא מן הכינוס, אלא שבאמת כבד העול מנשוא, ועצם הידיעה שעוד כמה עשרות חברים שותפים לפחות לידיעה המרה על מצבה העגום של האגודה, יש בה כדי להקל. וחוץ מזה, מי יודע? אולי באמת צריך לסגור את העסק ולהשאיר את המפתחות, הרי ישאלו אותו אז בצדק, מדוע לא הביא את העניין לידיעת האסיפה הכללית? לפחות…

אחד אחד עלו המציעים אל המיקרופון והציעו לו מה לעשות. רק החדשים, אלה שמקרוב התקבלו לאגודה, אלה שממש לא היה להם מושג איך האגודה הזאת מתנהלת, רק הם התנדבו לדבר עם עיתונאים, עם ראש העירייה, עם חבר באגף התרבות.

“תראה, יש פה יהודי שמצביע כבר שעה…”

“היהודי” באמת הצביע מזה זמן רב, אך משום מה התעלמו ממנו, אולי משום שבניגוד לשאר החברים, הוא לא צירף צעקה לידו המונפת. ברנהולץ, אחד החברים הוותיקים, לא יכול היה לשאת את העוול, והצביע על האיש.

היושב ראש הנהן: “בבקשה, שיעלה”.

האיש התרומם אט אט. קודם ראו את המגבעת החומה המקושטת בנוצת טווס ירוקה, אחר כך ראוהו הכל בכל הדרו: זה היה ישיש שעבר מכבר את גיל השמונים, לבוש בחליפה חומה, חולצה לבנה בוהקת, ועניבה בעלת פסים ירקרקים, לבוש שנראה חסר שחר לחלוטין באולם בית הסופר שהמזגנים העייפים שבו גנחו יותר משקיררו (באולם מילא, אך איך הוא הגיע עד לאולם בחום ובלחות של תל אביב בשלהי הקיץ?). הוא התנדנד מעט, יצא מן השורה וניגש אל הבימה, אלא שהעלייה במדרגות הגבוהות הייתה משימה קשה מכפי יכולתו. מייד קמו שניים (תמיד יש “שניים” – ככה קבע שופמן חוק יסוד בחוקת המוסר), ותמכו בו מזה ומזה. הוא חייך חיוך של מבוכה ושל תודה ועלה אט אט אל העמוד עליו חובר המיקרופון. ביד רועדת מעט הוציא מתוך כיסו נייר מקופל, שטח אותו לפניו, הרכיב משקפיים על חוטמו, ביקש במנוד ראש רשות מהיושב ראש והחל לשאת את דבריו:

“אני, רבותיי, זכיתי להכיר את חיים נחמן עצמו, והייתי מבאי ביתו, ואני הכרתי גם את מניה. זכורני, אני עומד במבואה, המטרייה הרטובה בידי, ומניה מנערת את מעיל הגשם שלי… וחיים נחמן ישב לו למעלה בחדר העבודה, כי לא רצה שיפריעו לו, והוא שמע שאני נכנס, ואז הוא ירד מלמעלה, ככה בכבדות, הוא היה יהודי כבד, וגם לא היה כבר בקו הבריאות, והוא פרש ככה את זרועותיו, כאילו רצה לחבק אותי, ואז הוא נתקל בגבשושית הכפל של השטיח, וכמעט השתטח מלוא קומתו, אלא שאני רצתי מייד ותמכתי בו במרפקו, וכמעט דרסתי את מניה העלובה והמסכנה, והמעיל והמטריה הרטיבו את המרבד שהיה פרוש על פני רצפת המבואה…”

“חבר… זה ממש מעניין, אבל אולי אתה מוכן לדבר על הנושא שעל סדר היום?”

“תבורי, תבורי שמי, מראשוני החברים באגודת הסופרים. כבוד היושב ראש אינו מכירני? אני תבורי, נו – ‘בפאתי האתמול’, ‘ בחלוף העתים’, ‘סוסי המרכבה’ – אדוני לבטח קרא את הביוגרפיה שלי – אני, כבוד היושב ראש, הייתי סופר עברי עוד ביאשי בין שתי מלחמות העולם. משה סמבטיון כתב עליי, אדוני בוודאי קרא… הוא לא היה ממש מרומניה, אלא מבסרביה, מה שנהוג לקרות – ‘רומניה הגדולה’, והיה צעיר ממני…”

“אבל, באמת חבר תבורי, העניין, כלומר, צריך לדבר לנושא…”

“וכי סלקא אדעתך שאני לא אדבר בנושא, הרי אני מדבר בנושא עצמו, אם יתאזר אדוני במעט סבלנות… איפה באמת הייתי…וגם את דוקטור שאול טשרניחובסקי הכרתי, הוא היה רופא של בתי ספר בתל אביב, והגם שהיה כבר איש מבוגר, היה עדיין שובב גדול, ופעם אפילו שאל אותי איך נראות השיקצות על נהר הפרוט, ואם היושב ראש לא היה מאיץ בי, הייתי מספר לכם קצת אנקדוטות עסיסיות מאותם הימים, אבל ככה זה בדור שלנו, ממהרים, ממהרים, אבל בסוף מגיעים לאותו המקום…”

לראשונה באותו ערב נראה חיוך על שפתיו של היושב ראש. הוא הביט אל ברנהולץ הנבוך וסימן על גרוגרתו שלו שהוא היה ראוי לשחיטה כשרה בעוון רדיפת הצדק שלו. ברנהולץ הרים כפיו למעלה כאומר: “איך יכולתי לדעת?”

“…הוא היה גר בדירת רווקים, ועל קיר הבית היה שלט ‘דוקטור צ’רניחובסקי’, לא בטית, אבל בצדי וגרש, ואני הייתי צעיר לימים, ממש עול ימים, ונראיתי כתפוח בעצי היער. היום קשה להאמין, ואני ישבתי לפניו בסטודיו שלו והשמעתי לו שיר געגועים לציון מהגולה הרומנית, והוא טפח לי על השכם, אבל לא בזה העניין…”

תבורי שוב פשפש בכיס המקטורן ביד רועדת, מלמל לעצמו בעצבנות, והוציא נייר מקופל אחר, יישר אותו בשתי ידיו והחל לקרוא:

אני משתין בקשת זהובה

ומשרטט שמיניות בחול.

אדים חמים עולים, והגוף נינוח.

האושר עובר זורם, מרעיד את הלב, צמרמורת בגב.

אני מתרוקן

ומתמלא חרדה

לבאות:

הטפטוף העכור, המכאיב

של ימי הזקנה.

“חבר תבורי, באמת, יש ערבי שירה, יש ערבי קריאה, עכשיו זה לא… כלומר, זה ממש לא לעניין…”

“כבוד היושב ראש, אם זה לא לעניין, אני ממש לא יודע מה כן לעניין!”

הראש של הזקן החל לרעוד, והכול חשו שפה הולך להתרחש אסון. היושב ראש התעשת, ולחש, כאילו לעצמו:

“שיהיה, תמשיך…”

תבורי לא התרצה, הוא אסף את הניירות, פניו האדימו מעלבון, הוא הביט ימינה ושמאלה. ברנהולץ קם ורץ אל הבימה לסייע לזקן לרדת במדרגות. כל הדרך אל כיסאו הוא מלמל משהו בלתי מובן. כשהתיישב, הוא פנה לאחור, הביט אליי ובתוכחה גדולה אמר, כמעט צעק: “הוא הפסיק אותי! הוא קטע את דבריי, הוא…”

בידו הרועדת הוא הושיט לעברי את הניירות שבידו – הם היו לבנים, ולא הייתה כתובה עליהם אפילו אות אחת. לובנו של הנייר התלכד בלובנה של החולצה הבוהקת, ואני שלעולם אינני יודע איך להגיב על צער, פשוט הרכנתי את ראשי.

המלך ליר ובתו קורדליה. פורד מדוקס בראון. ויקיפדיה
המלך ליר ובתו קורדליה. פורד מדוקס בראון. ויקיפדיה
הפוסט הקודםריקושט
הפוסט הבאהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 4-5 יוני 2021
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה + 19 =