על ספר שיריה של עינת לביאד “בדק בית“, קתרזיס 2021, 91 עמ’
שלושה נושאים עיקריים עומדים בבסיס היצירה האנושית: אלוהים, ארוס, ותנטוס. מהם מסתעפים אינספור נושאי משנה באמצעות דרכי ביטוי שונים: ציור, פיסול, שירה, סיפורת, דרמה. בספר השירים היפה של עינת לביאד בא לידי ביטוי הגעגוע לאחר עוולותיו של תנטוס, והפיצוי שעשוי הארוס לפצות את המתגעגעת. וכן, גם אלוהים מציץ פה ושם בתוך הטרוניות חסרות המענה של אותה מתגעגעת.
הספר נפתח בשיר חזק מאוד – “תגידי” (עמ’ 11), בו הכותבת נדהמת כיצד החלל שהשאירה האם התחלף בגעגועים. היא שואלת אם פגשה שם, בעולם האמת, את האב שנפטר, את סבתא, ואת הכלב שוקו, ואולי גם את בת השכנים, שבעלה רצח אותה ביום הולדתה הארבעים:
ואלוהים, תגידי –
מה עם אלוהים?
ואם כבר תפסתי אותך לכמה רגעים,
תגידי, מכניסים או לא מכניסים
נענע לפלפלים ממולאים?
יש כאן מפל תמטי ורגשי מפעים לב שבין שאלה קיומית, “מה עם אלוהים?”, ובין השאלה הארצית כל כך, “נענע לפלפלים ממולאים?”.
הנימה הכאילו מבודחת שמופיעה ב”תגידי”, מצויה גם בשיר “כאבי פנטום”, בו מושווה כאב הפנטום בעקבות עקירת שן לכאב בעקבות היום בו אמה “נעקרה”, כאב שהפך לגעגוע. בשיר “מדד מדויק” (עמ’ 13) מושווה תאריך התפוגה, שרשום על חלה, לתאריך התפוגה של אמה, אך משום ששערה היה צבוע, והיא נראתה כל כך יפה, לא ניתן היה לנחש מה מועיד לה הגורל. הכותבת מחליטה להשאיר את השיבה בשערה כדי ש”תאריך התפוגה” שלה לא יגיע לצאצאיה בהפתעה.
מפל רגשי כנ”ל נמצא גם בשיר “נהרה” (עמ’ 23) שבו באים לנחם את המשפחה לאחר מות האם: “אנשים מנחמים את אבי, אותי, את האחים. / אומרים ‘איזו אימא הייתה’, אוכלים כעכים”. מקובל שמכבדים את הבאים לנחם אבלים ב”שבעה” בתקרובת, ובבתים מסורתיים מברכים על המזון, זאת שגרת ניחום האבלים, ובכל זאת, מהשורה הראשונה של השיר אל השנייה נוצר מפל רגשי שמתנתב אל נימה אירונית. בהמשך התינוק של הדוברת חותר אל שדה: “זה הרגע שבו אני בוחרת להיות, לא לחדול. / אלומת נהרה מאירה את ים האפילה הגדול”. הארמז המהופך להתלבטות המפורסמת של המלט מנתב את הדוברת אל הנחמה שהתינוק כל כך כמה אליה.
השיר הזה, כמו רבים אחרים בקובץ, הוא מחורז, אבל איננו שקול, ואני, בניגוד לדעתו של נתן זך, סבור שהחרוז מביא ערך מוסף לשירה, מסייע למקצב, ונחרת בקלות יתר בזיכרון. בתחום הפרוסודי הזה אני מסכים בהחלט עם דורי מנור, שהוא גם העורך של ספר זה. אבל על הפרוסודיה של קובץ זה אקדיש מספר משפטים בהמשך.
מוטיב ההמשכיות כפיצוי על המוות, שמרומז בשיר “נהרה”, מצוי גם בשיר “הראי” (עמ’ 18):
אני מסתכלת בראי על עצמי
ורואה את פניה של אימי,
היא מסתכלת עליי בדממה,
מזכירה לי שהאדם נשאר
הרבה
אחרי
גופו
על פני האדמה.
דימוי מרתק המבקש להמשיג את הפיצוי על האובדן בכלל, ועל מות האם בפרט, נמצא בשיר “עכשיו, כשאת אינך” (עמ’ 19):
מי יגלה לי שאני יכולה לכתוב כדי לשכוח את חסרונך.
וכמו אנשי המערות, שהנציחו את שאירע
על קיר המערה,
לחרוט על דף לבן את זכרך.
השיר מצביע על כך שהמאבק האנושי לאיין את האובדן הוא קמאי, והכותבת היא חוליה בשרשרת האבלים מאז ומעולם.
אובדן האם מזכיר לכותבת, כמו לכל בן תמותה, שיום אחד גם ילדיה יתאבלו עליה, והרי “הפתרון” שהיא מציעה בשיר “חלוקה” (עמ’ 27):
לפעמים אני חושבת שכדאי ללדת
עוד ילד, כדי שלילדיי
יהיה עוד אח
(או אחות)
וכך במותי, אולי – רק אולי –
יכאב להם
פחות.
נושא האובדן מוליך על הרוב גם אל נימה סרקסטית, וגם כזאת נמצא בקובץ שלפנינו: שכנה מביאה לדוברת ב”שבעה” קציצות חמות. כצפוי, לדוברת האבלה אין תיאבון, והרי מה משיבה לה השכנה ויוויאן:
“את יודעת מה ההבדל בין המתים לחיים?”
היא שואלת וגם עונה:
“החיים
אוכלים…”
“החיים אוכלים” (עמ’ 30)
האם החסרה מופיעה בשירים נוספים בפרק “כאבי פנטום”, ביניהם “ראות לקויה”, “חצילים”, “הצלחות”, והמרגש ביותר “אימא, ספרי לי לפני השינה” (עמ’38).
יש בקובץ עוד שירים חזקי מבע, המתמודדים עם היעלמם של האהובים ועם הגורל הפוקד כל בן תמותה. אצטט אחד קצר:
אל תחשבו שאני פורחת,
דואה,
משתבחת,
ממריאה.
זה צילי הנמשך ונמתח
ככל שמתקרבת השקיעה.
“שעון שמש” (עמ’ 51)
הילדים שנולדים לדוברת הם בבחינת משקולת שהאיש הניח על רגליה (“מאז אותו הרוח”, עמ’ 77), והיא חרדה לגורלם ועתידם, ואפילו שליחת הבת לבית הספר מחסירה פעימת הלב:
וכיוכבד השולחת את בנה משה
אל הלא נודע מתוך הידיעה,
אנופף לך לשלום, בתי, ואחייך אלייך
כשתיבלעי בתוך אוטובוס ההסעה.
“אחד בספטמבר” (עמ’ 60)
וגם בשיר “חרסינה” (עמ’ 62):
אני מתפללת תפילה כמוסה
שתצא שלמה כמו שנכנסה.
יש בקובץ מספר שירי אהבה מרגשים מאוד. בתוך שגרת המטלות האינסופיות של ניהול משק הבית וגידול הילדים – יש רגע קסום:
אתה לוחש לי באוזן משפט גישוש,
שולח אליי רמז, מבט חומד כבוש.
אני מחייכת אליך חיוך סודי, שובב:
בוא אליי, תאהב אותי עכשיו.
“בוא” (עמ’ 79), וראו גם “איש-שיר-אישה” (עמ’ 78).
בשיר “Road Tripping” (עמ’ 81) מתוארים רגעים של כיף בטיול צעירים נטול עכבות, בו הדוברת מחקה את גניחותיה של מג ראיין בסרט “כשהארי פגש את סאלי”, והשיר מסתיים בשורות שחבויה בהן אזהרה:
עוד לא היה אז ווייז, כל הדרך
ניווטתי על פי סימני המפה.
רק בת עשרים הייתי וכבר אז ידעתי להפקיד
את ההגה בידיים שלך.
מה שמובא כאן ברמז, על שתלטנותו של בן הזוג, מופיע בפירוש בשיר “אני לא מספר, אני אדם חופשי” (עמ’ 68):
גם בלי שימוש באזיקים,
אחיזתך עליי הדוקה.
“בבקשה, שחרר את האחיזה”,
אני מבקשת בתחינה.
אתה מביט בי אטום, יודע
שאף פעם לא תעניק לי
שחרור או חנינה.
…
הגיהינום כל כך גדול ,
ואני קטנה.
השימוש במושגים מעולם הפלילים (אזיקים, חנינה) מעצים את המסר המשתמע מהשיר. הדוברת מביטה על נחש שמצליח להשיל את עורו הישן ולהעטות עור חדש:
ולא ידעתי אם אצליח כמותו גם אני
להשיל את עולך מעליי
“התחדשות” (עמ’ 71)
בשיר “עצמים בחלל” (עמ’ 69) היא כותבת על בן הזוג את השורות הקשות הבאות:
אני הייתי שביט מואר וקטן
ואתה חור אימתני ושחור.
אף על פי כן, הדוברת אינה מוכנה להתנתק מבן הזוג:
כטיפת טל הנאחזת בקצה העלה,
מתנגדת לכוח המשיכה,
גם אני לא רציתי אף פעם באמת
להתנתק ממך.
בשיר “*” (עמ’ 70)
והשיר משאיר לדמיון הקורא – מה גורלה של אותה טיפה על העלה.
אקדיש מספר משפטים לפרוסודיה של הקובץ. הזכרתי קודם את החרוז המופיע ברוב השירים, ובחלקם הגדול החרוז באמת ראוי (קשה להתחרות בווירטואוזיות של נתן אלתרמן). בנוסף המחברת משתמשת די הרבה באנאפורות (חזרה על מילה בראשי השורות): “ועתה, ועתה…” (עמ’ 25); “מחכות, מחכות…” (עמ’ 57); “לכל הדברים, לכל הדברים…” (עמ’ 63); “כמו, כמו…” (עמ’ 78). שירים בודדים בקובץ ניתן להגדיר כמכתמים כמו למשל:
זהירות!
סוכר נשרף במהירות.
רגע אחד של שאננות, ומתק
יתחלף במרירות.
“חכמת הקרמל” (עמ’ 46), וראו גם “כמוך” (עמ’ 54).
הזכרתי לעיל את הארמז מ”המלט” של שקספיר. בשיר “ראי ראי” (עמ’ 43) יש ארמז לאגדת הילדים “שלגייה ושבעת הגמדים”, וכן לאירוע אינטימי בחיי כל אישה – הכותבת מטילה אבן קטנה, וזאת “מבתקת את קרום המים”. בשיר “ויזרח השמש” (עמ’ 84), יש מוטו, וגם ארמז למאבק יעקב עם המלאך (בראשית ל”ב 31).
מבין המטפורות המשובצות בשירים אזכיר אחת:
ואפשרת לי לצאת לשתות
לרוויה צוף של עננים,
ואפשרת לי לתור ברקיע
פתיתי קסם וזרעי כשפים…
“מאז אותו הרוח”, עמ’ 77
בוודאי כיסיתי רק חלק ממה שניתן לכתוב על ספר שירים יפה זה, כי הרי אין ציפייה שרשימה על ספר תדמה לעבודת מחקר רוויה בהערות שוליים.
נסכם: תפסידו אם לא תקראו אותו.
קיראו גם
האזינו לרוני סומק קורא מעינת לביאד
תודתי העמוקה על קריאה מעמיקה, יסודית ומפרגנת. בורכתי.
בנימה אישית, אני מרשה לעצמי להוסיף פה כוכבית:
לרוב, אני לא נוטה לתקן פרשנויות קריאה אבל במקרה הנוכחי אני מרגישה שאני חייבת מכיוון שהפרשנות הנוכחית מחלחלת אל חיי האישיים ומציגה את בן זוגי, אהובי, באור שלילי, אז למען הסר ספק, חשוב לי לציין שהפרק “חור שחור” לא נכתב על בן זוגי הנוכחי.