עטיפת ״כרם במורד קידרון״ של דוד מלמד

לציון יום ירושלים הנה סיפור זוכה פרס של דוד מלמד על העיר ירושלים, במסגרת פרויקט הסיפורים הזוכים בפרסים של יקום תרבות.

הסיפור זכה בפרס ראשון בתחרות הסיפור הקצר של “ידיעות אחרונות” בשנת 1980, ושימש כסיפור הנושא של הספר “כרם במורד קידרון: סיפורים” (תל-אביב, ספרית הפועלים, תשמ”ב 1982), ספר שמצידו זכה לפרס פתח תקווה לספרות יפה ב-1982.

הסיפור עוסק במחיר כיבושה של העיר.

ראש העיר פתח תקווה דאז דב תבורי ז”ל כתב אז לדוד מלמד: “הסופר ברוך אורן, אשר שימש כיו”ר חבר השופטים, וה”ה ד”ר עוזי שביט ומרדכי אבישי, אשר נתמנו ע”י אגודת הסופרים, ציינו בדברי הנמקתם כי ‘רב עניינו של המספר הצעיר באדם ובמצוקותיו הפנימיות – וגישתו ההומניסטית מעניקה לא אחת למסופר אופי ומהות מרגשת. המעברים של אדם מישראל מארץ לארץ ומנוף לנוף, התנגשות בין אורח חיים מן העבר ו’אדישותו’ הרגשית של ההווה, קשיי הסתגלות אל החדש – אלה ואחרים יוצרים מצבים של טלטלה והתלבטות אנושית, והללו מועלים על-ידי דוד מלמד תוך כושר הבחנה ראוי לשמו.’ למותר לציין כי דרך כתיבתך זאת, משתלבת יפה במגמות אשר אנו מבקשים להעניק לפרס פתח-תקווה לספרות”.

הסיפור נכלל בעבר בתוכנית הלימודים של משרד החינוך, והוכנס למקראה בתוכנית הלימודים בחינוך הממלכתי-דתי ע”י מי שהיה ממונה על-כך דאז, פרופ’ דב לנדאו ז”ל מהמחלקה לספרות ב”בר אילן”.

והנה הוא שוב לפניכם.

המערכת

כרם במורד קידרון

כמעט עד הרגע האחרון לא האמינו ששטרקמן יגיע.

ירושלים הייתה רוחפת ביניהם בלא שהזכירו את שמה. סיפורי ילדות, פסוקים נשכחים, תמונות, אהבה בלתי נתפסת. הם דיברו בה יותר משהכירוה. עתה נקהלו ברחבה שלפני אולם התרבות, קולותיהם פורטים על השקט, מתנמכים בתוך משב הרוח ההררית. טל רחץ את חלוקי החצץ על השביל וניחוח הדשא שנכסח אתמול התבשׂם באוויר. הקרירות הקלה שטפחה בפניהם ובגבם נהדפה בלהט ההתרגשות הראשונית.

הבוקר הם יוצאים לירושלים.

אחדים ניגשו למודעה על דלת אולם התרבות וקראו שוב את הפרטים על יעדי הטיול. הכותל, הר הצופים, הר הזיתים, גבעת התחמושת, מוזיאון רוקפלר. שמות מוכרים, אתרים מוכרים פחות. ירושלים של רטט ושל ערגה ושל מיסתורין. הם לא הגביהו את עיניהם אל לוח השיש הרטוב מעל פתח אולם התרבות. הכתובת החרותה בו באותיות שחורות היתה שגורה על פיהם זה מכבר, זנוחה כמו התרנים שהתייהרו כלפי מעלה משני צדי הפתח.

ואז הגיע שטרקמן.

הם השתאו לרגע קט ושבו לשיחם. שטרקמן נעצר לידם בלי אומר. הוא לא הקפיד על ההוראות: בא בלי כובע טמבל, בלי חולצה לבנה ובלי מימייה. נראה היה כמי שהזדמן למקום באקראי, מהסס אם להצטרף אל הנקהלים. הירהור קשה לפענוח חתם את פניו, מקצתו תוגה, מקצתו חמיצות. השנים האחרונות אכלו בו בכל פה. עור פניו נקמט, הדלדל, עטה גון יחיד במינו, אדום – צהבהב. בזוויות פיו צמחו לו מעין שקיות קטנות, תלויות ברפיון משונה. גם היום לא התגלח. זיפי לחייו המוכתמים בלבן הזקינו את מראהו בטרם עת. הוא עמד בקצה הרחבה, שותק, מתנכר, קרוב אליהם ורחוק מהם.

טירטור ניחר של מנועים התאמץ בכביש העולה אל המושב בין שורות הברושים. הוא גבר והלך עד שנחלק לשני קולות דומים, קרבים ובאים בזה אחר זה. שני האוטובוסים פרמו את השקט הכפרי כמו נביחת כּלבי השמירה באישון לילה. הם העלו גלי אבק נמוכים, נשפו את הפיח העירוני המאוס אל פני החברים ונעצרו. הדלתות נפתחו. הנהגים והמדריכים ירדו אל הרחבה ולחצו את ידו של אורי מוועדת התרבות.

בסדר מופתי עלו החברים לאוטובוסים, מי בכבדות ומי בדילוג קל. רובם היו מוותיקי המושב, צבעי אפור ולבן ביצבצו מתחת כובעיהם. בתוך דקות מעטות ישבו במקומותיהם, בוחנים את המדריכים, נכונים לנסיעה. משום מה לא מצאו פנאי לבקר בירושלים מזה שנים. עתה כבשו בכיסיהם פתקים מוכנים שייתחבו באצבעות לחות אל סדקי הכותל.

שטרקמן תפס מקום ליד הדלת האמצעית. הניח את ידו השמאלית על מסעד המושב, ציפורניו גורדות את הכיסוי, עיניו מהלכות מבעד לחלון אל האובך המכסה את הרכס ממולו. שם היה הכרם של שָׁאוּלִי. האם יספיק שאולי להגיע בזמן? יספיק. שטרקמן היה בטוח בכך. אין ספק שיגיע, הרי בגללו בא לטיול.

שאולי עבד בכרם עד הרגע האחרון. רק עכשיו הרחיק את הרוגליות מן החלקה הצפונית. העיף מבט אוהב אל שורת הגפנים הארוכה, מישש עלים מצהיבים שפשטו בדליות, ונטש את הכרם. שטרקמן הכירו היטב. הוא יאחר קצת, אבל יספיק להגיע. ואכן, ממש על סף הנסיעה, ראה אותו פורץ מתוך שביל העפר הסרגלי שבין הסמוכות, חוצה את הוואדי החרב, מטפס במעלה ההר, מועד וקם, מדרדר אבנים קטנות בדרכו, דורס קוצים, מלבה את האבק ועולה על הכביש. הוא ניפנף לנהגים לבל יסגרו את הדלתות ופרץ פנימה כאתלט אל קו המטרה. בעיניו החדות, השחורות, גילה מייד את אביו והתיישב לידו. הדלת נסגרה, האוטובוסים החלו לנוע.

מן המושב הראשון הזדקף איש צעיר, כובע קש לראשו, זקנקן אדמוני רבוע על סנטרו ועיניו מאחורי משקפי שמש כהים. הוא נטל את המיקרופון בידו והניח את אחוריו על אדן החלון הקדמי. “אחת, שתיים, שלוש, שומעים?” – עלה קולו המרוחק בצרימה. “שמי יוסקה,” – הודיע. אני המדריך ממרכז ההסברה. שטרקמן הביט בו רגע אחד קצר. הספיק לראותו שולף צרור כרטיסיות קטנות, מקרבן אל עיניו ומתכונן לקוראן. “ובכן,” – תקע יוסקה עיניו אל הכרטיסייה הראשונה-, “כולם מדברים על ירושלים, כולם אוהבים אותה. אבל מה בעצם אנחנו יודעים עליה, על ההתחלה, על ההיסטוריה שלה?”

החברים הינהנו בראשיהם, הנשים סקרו מבעד לחלונות את הברושים הנמלטים אחורנית, את התהום המבהילה בשוליים. את השדות המכורבלים בירוק. הם היו קרובים לכביש הראשי, האוטובוס הראשון כבר השתלב בתנועה. שלט ירוק-לבן של קרן היסוד הראה את הדרך למעלה, אל המושב. כאן בסיבוב עומדים החברים המחכים לטרמפ, החיילים הבאים לחופשה או חוזרים לבסיס, והערבים העובדים במפעל .

איטי וכואב הפנה שטרקמן את ראשו אל שאולי שהתרווח לידו, מתנשם מן הריצה, כתמי זיעה על חולצתו הכחולה, שערו הסבוך נלטף באבק, ידיו הצרובות, הנוקשות, נחו על ברכיו. ריח טוב הדיף, ריחו המיוחד של שאולי, נמסך בטעם הכרם, דוחק את רמזי החידלון. שפתיו הדקות צחקו מתחת לשפמפם דליל, ועיניו האפלות חמלו. פניו השרויות בצל, כהות אך ברורות, נקשבו אל המדריך.

“ירושלים מופיעה לראשונה על במת ההיסטוריה לפני חמשת־אלפים שנה,” קרא המדריך מן הכרטיסייה הראשונה – “הישוב הראשון הוקם בחלק הדרומי של גיבעה מוארכת הנמצאת היום דרומית להר הבית, מחוץ לחומה. התושבים בחרו במקום זה בגלל קירבתו למעיין הגיחון, המעיין היחידי בתחומי העיר…”

שטרקמן שמע את המישפטים הראשונים. אך לפתע כמו נחרשו אוזניו, מלבד שאולי לא ראה איש באוטובוס. שאולי חייך חיוך טוב, רך מתמיד, שיניו הצחירו. אבא, אמר, לא האמנתי שתבוא לטיול לירושלים. מה קרה?

שטרקמן התבונן בו בחיבה ובקורטוב של תרעומת. באתי רק בגללך, השיב, מתי מזדמן לי להיות אתך כמה שעות, מתי שוחחנו בפעם האחרונה כמו אבא ובן?

שאולי הניד בראשו. זה נכון, הודה, אבל מה לעשות, אתה יודע שאני לא אשם.

פעם, השיח האב את לבו, פעם היית מופיע לעיתים קרובות יותר. יכולתי לדבר אתך קצת, לספר לך חדשות, ולשכוח מהכל. עכשיו בקושי אני רואה את פניך. כמה הייתי רוצה שתיכנס לפעמים בערבים, כשאני יושב לבד בחדר שהיה שלך כשהיית ילד, מדפדף במחברות שהשארת בבית אחרי שהתחתנת, וקורא בפינקס הקטן את השירים שכתבת לאילנה. אתה יודע, ברגע זה נזכרתי שמצאתי שם גם שיר על ירושלים. מעניין, אה?

אבא, תמה שאולי, מה הפלא שכתבתי שיר על ירושלים? איזה נער לא כתב משהו על ירושלים? אתה היית זה שסיפר לי על ירושלים כשהייתי ילד, לקחת אותי אליה לטיולים, הראית לי את העיר ואת החומה. אני זוכר את הסיפורים שלך על ירושלים, איך הסיפור ההוא על הרבי ששלח הזמנות לחתונה של בתו? ביום שלישי בשעה שבע בירושלים, ואם לא יבוא המשיח עד אז תיערך החופה באותו יום ובאותה שעה כאן ב… ברדיצ’ב, סייע לו אביו בהיגוי המלה הקשה. כשהיית ילד גם סיפרתי לך על סבא שלך, שאול שטרקמן, שהיה יושב על כיסא נמוך בליל תשעה באב ובוכה לאור עששית מפוייחת על החורבן, כאילו מת זה עתה מישהו מבני משפחתו. ברחוב שלנו גרו הרבה יהודים ובלילות תשעה באב היה חושך סמיך בכל הרובע ורק היבהוב קלוש של נרות נראה מבעד לחלונות.

האוטובוס נע במהירות בכביש הבינעירוני. נהגו איבד את קשר העין עם האוטובוס הקודם ולא ניסה לדלוק אחריו. מכוניות קטנות עקפוהו בקלות, ומן הנתיב הנגדי שעטו מכוניות אחרות בנהמות מבהילות. נשות החברים שמימין חיפּשׂו את הנוף האובד בין קרעי האקליפטוסים ואלו שמשׂמאל נאבקו עם סנוורי השמש. הכרמל התנמך בהתמדה והכביש נגדש כלי רכב. בלית ברירה האט הנהג את נסיעתו וקולו של המדריך נשמע בבהירות. הוא הגיע בינתיים אל חורבן המקדש השני. העביר כרטיסייה נוספת לאחור וקרא מן הכרטיסייה שלפנים. “המלחמה הנואשת הגיעה לשיא. בין הבניינים הבוערים התרוצצו אנשים אחוזי פּלצות. הרומאים הרגו את כל מי שנקרה בדרכם. הם הבעירו את האולם החיצוני על הנשים והילדים שהסתתרו בו. כמה יהודים הפילו עצמם לתוך האש כדי להישרף עם המקדש…”.

אבא, אמר שאולי, וקולו גובר על קול המדריך, בטיול הראשון שלנו לירושלים לקחת אותי להר־ציון ועלינו למיצפה הבית. עמדנו ליד המעקה ואתה חיפּשׂת את הכותל. הנה שם, הראית לי, מאחורי הבית ההוא, אתה רואה, זה הכותל. ואני התאמצתי נורא, הזדקפתי על אצבעות רגליי, כיווצתי את העיניים ולא ראיתי דבר. אבל כששמתי לב שחשוב לך מאוד שאראה את הכותל, ויתרתי ואמרתי בפנים רציניות. נכון, אני רואה, הנה הכותל, ושנינו הסתכלנו על החייל הירדני שישב על מרפסת המינזר, ידו על המקלע ורגליו מתנדנדות מעבר למעקה.

האמת היא, הודה שטרקמן, שגם אני לא ראיתי. הפעם האחרונה שראיתי את הכותל היתה בארבעים ושתיים, כשהכול היה שונה. הבריטים שלטו בארץ, המקום ליד הכותל היה צר, והאבנים גבוהות ואדירות. אז עוד לא ידעתי שכולם ניספּו. הכנסתי פתק וביקשתי שיחיו. לא רציתי יותר. האמנתי שיינצלו. רק אחרי שנים נודע לי שאף אחד לא נשאר. וכשאתה נולדת היתה לי הרגשה שלא אראה את אבא לעולם. לכן קראתי לך על שמו.

האוטובוס נעצר מאחורי טור ארוך של מכוניות עומדות. פקק תנועה רגיל במקום זה, בשעות העומס. כאן נפגשו שוב עם האוטובוס הראשון. הנהג צעק משהו אל חברו באוטובוס השני. מישהו ששמע את הדברים העבירם לאחור. הוא אמר שניסע לחוד וניפגש בעשר ליד הכותל. ליד הכותל, כך בקלות, אחרי שנים שלא ביקרו בו. הגיוני, קראה יוכבד גינצבורג מאחורי שטרקמן, אי-אפשר להיות דבוקים יחד כל הדרך. לרגעים אחדים דעך טירטור המנוע, המדריך שתק, חברים שוחחו ביניהם. מדי פעם קם מישהו חסר סבלנות והשקיף קדימה לראות מה קורה על הכביש.

שאולי נשמע עכשיו בבירור. אבא, דיבר בשקט, לא שאיני רוצה לבוא אליך, אבל אתה יודע, יש המון עבודה בכרם, ואני לבד, עודר, מרסס, קושר שׂריגים שנפלו. אני בא הביתה מאוחר, גם אילנה רוצה אותי קצת לידה. כבר אמרתי לך הרבה פעמים, תקפוץ אתה אלינו. תעזוב את החדר הקטן שלי ותעשה טיול אלינו. לא, אתה באמת לא מפריע. תבוא. אם יושבים כמוך לבד באות מחשבות לראש, נזכרים במחלות, אדם הכי נורמלי יכול להשתגע. שׂמתי-לב, אבא, שמאז חנוכת אולם התרבות לא יצאת אף ערב מהבית. ואם לא היית צריך להסיר את הלוט מעל לוח השיש גם לזה לא היית בא. למה אבא, מה יצא מזה אם תהרוג את עצמך לאט לאט?

יוסקה התיישב, הסיר את כובע הקש וניצל את החנייה הכפוייה לעיון במפה גדולה. “מַפּת הקרבות בירושלים במלחמת ששת הימים”. היושבים מאחוריו ראו חצים עבים בצבעים בולטים סימון למהלכן של היחידות הלוחמות. ירושלים, עיר הקדושה הרוטטת, כּאֵב הגולים, חלום הפורצים. על המפה נראתה עיר ככל הערים. קווים רסוקים, ריבועים אדומים ומשולשים שחורים, מגיני דוד, צלבים, חצאי-סהר ועיגולים כהים. רק עיניים שדמעו מן העשן במלחמה ההיא, בין הסימטאות, על הגשר שבעמק קידרון, ליד החומה ובחצר המוזיאון, רק עיניים כאלו יכלו לראות בתוך המפה, בין הקווים והעיגולים, את התקועים בתוך תלי אבנים. הדם על בגדי הזית, את כלי הרכב הבוערים, את קני הרובים.

יוסקה היה שם.

הוא התנער ברגע שהאוטובוס החל לנוע. בזו אחר זו הותנעו המכוניות הקטנות, והאוטובוס שלו יצא בעקבותיהן. את המפה קיפּל בזהירות עד שהפכה למעין פינקס קטן, השיב את כובע־הקש לראשו וחזר אל המיקרופון, אחוריו שעונים על אדן החלון הקדמי. “בשנת 1860 נבנתה בקרבת שער יפו השכונה היהודית הראשונה מבין השכונות שהיוו את היסוד לירושלים החדשה, ונקראה ‘משכנות שאננים’. תשע שנים אחריה נבנתה…”

לפעמים אני כועס עליך, התעלם שטרקמן מהמדריך. שאולי נרתע והיפנה אל אביו מבט מתנצל. שפמפמו הדק התכסה אגלי זיעה, רגליו נשתלחו קדימה, כּפּותיהן היחפות נאנקות בסנדלים מבוקעים. אתה התעקשת להתנדב לצנחנים כמו החברים שלך מהמחזור ואני התנגדתי. זוכר את הוויכוחים? אל תכניס את הראש לתוך האש, ביקשתי ממך, ואתה נאמת לי על המדינה והצבא ומי יעשה את המלאכה אם כולם יגידו כמוך. עכשיו תראה מה קרה.

שאולי הרכין את ראשו. לא אהב לשמוע את ההאשמות הללו. כל זה היה מקרה, הסביר לאבא, ומה אם לא הייתי מתנדב לצנחנים? הרי השתחררתי בריא ושלם מהשירות הסדיר, אתה זוכר את המסיבה בחצר, את העוגיות הממולאות של אמא? אתה תמיד מאשים בלי סיבה, אבא. פעם אמרת שלא הייתי צריך לרוץ בהתחלת הכוננות ישר מהכרם ליחידה בלי שקראו לי. מה אתה חושב, שהיו שוכחים אותי? ואם לא הייתי נוסע באותו יום, לא היו קוראים לי למחרת? הרי הציבו אותי ליחידה החדשה כבר לפני הכוננות.

האוטובוס העפיל בכביש המשופע בין גבעות שנצטמחו בדרך והיו להרים של ממש. סלעים עיקשים נאחזו במדרונות ועצי־אורן ירוקים התגרו בשמש. רוח ירושלמית קלילה שטה מבעד למרווחי החלונות וריגשה גוברת פיעמה את החברים. יוסקה התלהב, הצביע למעלה ולמטה, והסביר. שטרקמן שמע את דבריו לסירוגין. לטרון, אמר יוסקה, הביאו אותם ישר מהאוניות. לא ידעו עברית. המתקפה השנייה. מינזר השתקנים, באב אל-ואד. הנה המשוריינים, פגרים חומים, חבל שמשאירים את הפרחים הנבולים. שמתם לב ללוחות השיש הקטנים על הסלעים? אולי נעשה הפסקה קלה. נשיר איזה שיר על ירושלים. כן, כמובן, שישו את ירושלים…

הוא התיישב. האוטובוס נכנס לירושלים. באחד הצמתים נפגשו עם האוטובוס השני. נהגו צעק: אני לוקח אותם להפסקה בתחנה המרכזית, למזנון ולשירותים, והנהג באוטובוס של שטרקמן השיב בצעקה: אשאל אותם אם הם רוצים. בעשר ליד הכותל, הספיק הנהג השני לקרוא כשהתחלף האור ברמזור. אותו רגע קם יוסקה, ונטל את המיקרופון לידו. אם תסכימו, שאל בקול אחר שלא מן הכרטיסיות, הייתי לוקח אתכם בהפסקה למקום שאני קשור אליו אישית ואולי יעניין גם אתכם. המקום שלחמתי בו בששים ושבע.

פה אחד השיבו בקריאות הסכמה. הנהג הינהן והאוטובוס פנה לדרך אחרת. הם עברו ברחובות הומים, שטופי אור בוקר נושמים את ירושלים. בכביש התמעטו המכוניות ובצדי הדרך פּסעו ערבים לעבר העיר החדשה. תחושה כבדה חילחלה בלב החברים. אנחנו נוסעים לעמק קידרון, אמר יוסקה והניח להם לחוש את ירושלים בלי הסבריו. הם הבחינו בחומה המוכרת מן התמונות, באבנים המתייסרות, בקדרות השקטה. האוטובוס גלש במורד, בתים קטנים היו קבורים בגיא. ירושלים אפפה את הכול בהינומה מוזרה של עצב ושימחה.

יוסקה אותת לנהג לעצור בצד הכביש. הוא ירד ראשון ואחריו כל המטיילים. עמד והביט אל הקרקע בראש מושפל עד שהתרכזו כולם מסביבו. שטרקמן יצא אחרון מן האוטובוס, בלי שאולי שנשאר בתוכו. אבא, אמר, תאמין לי. אני מכיר את המקומות האלה ואת הסיפורים. אני עייף, באמת. ושטרקמן קרב אל החברים והיטה אוזן. יוסקה דיבר בקול חנוק כלשהו, הדי בכי הסתוו בגרונו. לא היה זה הקול המוּכּר מן הכרטיסיות. הייתי בפלוגה שלחמה כאן במלחמה, אמר בשקט איש עצוב מאחורי משקפיים כהים. ביום שבו הניפו בארץ דגלים, שתו לחיים והתחבקו, ביום ההוא הייתי כאן, בבוקר שנראה בדיוק כמו עכשיו, מלבד האנשים והמכוניות. ראיתי פה את המוות קרוב קרוב.

הפלוגה שלי ירדה לאורך הכביש עם נשק וחגור כבד עד שהגענו לכאן, מול הפינה הצפונית-מזרחית של החומה. פתאום כשההתרגשות הגיעה לשיאה, נפתחה אש ממקלע ירדני שהיה חבוי על החומה. המ”פ הורה להפעיל בזוקות ומקלעים ולשתק את האש. מכל הכיוונים נשמעו יריות. היינו צריכים לדלג על־פני הכביש הזה ולהיצמד לקיר האבן שליד החומה. החבר’ה עברו את הכביש בריצה אחד־אחד, החגורים התנדנדו על גופם והקסדות הכבידו על ראשיהם. כשנפסק מטח יריות התרומם אחד מאיתנו ורץ, שוב מטח, ומייד לאחריו יצא השני ורץ. לפני התרומם בחור צעיר, מהחדשים שלא הכרתי, אלה שהצטרפו לפלוגה רק בתקופת הכוננות. הוא היה בכושר גופני מעולה והחל לרוץ אל הכביש. הזדקפתי והתכוננתי לרוץ אחריו, פתאום נשמעה ירייה אחת חדה, שורקת. הבחור שרץ כפוף הזדקף בבת־אחת ונפל על גבו. שוב השתרר שקט. לא היתה לי ברירה, הגיע תורי לחצות את הכביש. רצתי שפוף עד הבחור ונעצרתי לידו. הוא שכב על גבו, גופו מוגבה על החגור שמתחתיו, הרובה זרוק לצדו וכתם דם רחב מתפשט על חולצתו. הוא מילמל משהו, מלים קצרות, רסוקות, משהו כמו כרם, הכרם, תגידו, ועצם את עיניו. ראשו נפל בנקישה אחורנית, ואני אחזתי בידו וגררתי אותו מן הכביש. היתה לו יד צרובה כזאת, נוקשה, כמו לחקלאי. והוא היה מת. רצתי אל קיר האבן, בדיוק כאן, ומטח נוסף של יריות החטיא אותי בסנטימטרים.

מאז כשאני מביא מטיילים לירושלים אני מציע להם לבוא לפה. אני מספר להם שהעיר הזאת היא לא רק כותל וריקודים ונאומים. ירושלים היא גם הבחור ההוא שלא הכרתי, אחד שרצה לחיות, ולא הספיק להגיע עד החומה. לפעמים נדמה לי שהדם שלו עוד נוגע בידי.

דקות אחדות היו החברים מאובנים. איש לא פצה פה, הנשים שלפו ממחטות. יוסקה החל לצעוד באיטיות לעבר האוטובוס. הם הלכו אחריו, סחופים כמו בהלווייה משפחתית. שטרקמן השתרך אחריהם והדברים רחוקים מתודעתו, כאילו לא היה עימם. עיניו בחומה, רקותיו הולמות בחוזקה, הגיגיו גועשים, מטשטשים, כואבים, פוצעים. דם במוחו.

החברים עלו לאוטובוס והתיישבו במקומותיהם. שטרקמן צנח על מושבו, שיפשף את עיניו וניסה לראות בחשיכה. בפחד גדול פנה שמאלה וחיפש את שאולי. גילה בקושי את סנדליו המבוקעים, את ברכיו, את חולצתו המוכתמת בזיעה, את ידו הצרובה, הנוקשה, את פניו המגיחות מן הערפל. מבטיהם נפגשו. אבא, אמר שאולי, אתה כועס עכשיו עוד יותר. אבל תבין, לא היתה ברירה. מישהו צריך להסתער, להילחם. מי יעשה את זה אם לא אנחנו? אתה שוכח שאפילו לא התחלנו במלחמה הזאת בירושלים. אם לא היו מפגיזים לא היינו יוצאים נגדם. אבל אחרי שהתחילו אי אפשר היה לשתוק ולהשאיר את העיר מחולקת, עם גדרות תייל ומקלעים על החומה.

נכון, העז שטרקמן, אבל למה דווקא אתה, למה דווקא הבן שלי? אני רואה במושב את הבחורים מהמחזור שלך. הם פוחדים להסתכל לי בעיניים. אינני מקנא חס וחלילה, אך הם עוברים לשביל אחר כשהם רואים אותי מרחוק. לך אני יכול להגיד את האמת: משהו צובט לי בלב כשאני רואה אותם עם הילדים הקטנים על הדשא בין הממטרות. גם לך יכלו להיות ילדים כאלה, ואני יכולתי להיות סבא.

יוסקה נטל שוב את המיקרופון. “הצנחנים מיהרו משיח-ג’ראח, ממוזיאון רוקפלר ומאוגוסטה ויקטוריה לעבר שער האריות. כוח אחד פנה להר הבית והכוח השני הקיף את העיר וטיהר אותה מקני הצלפים.” הוא הפסיק לרגע וסיפר משהו על המקום שבו עבר האוטובוס. תוך זמן קצר הגיעו לשער האשפות. יוסקה הסביר מהו מקור השם והנהג החנה את האוטובוס. ההתרגשות גברה, הפנים נצצו. הכותל.

הם הכירוהו מימים רחוקים כשעברו בסימטאות והגיעו לשטח הצר ליד האבנים הגדולות, הזולגות תפילה וכיסופים. ליוסקה היתה עוד כּרטיסייה לפני שיצאו אל הכותל. “נזכור עוד משהו חשוב,” קרא בהטעמה, “צה”ל איבד בקרב על ירושלים יותר ממאה ושמונים לוחמים. זהו מחיר כבד, אך לא כבד מדי, לדעת מומחים צבאיים, בהתחשב בעובדה שהורחקה הסכנה מהאיזור המאוכלס ביותר בישראל ושהעיר ירושלים חוברה לה יחדיו”.

תמיד התקשה לקרוא את הכרטיסייה הזאת והיום התקשה שבעתיים. באמצע האוטובוס ראה איש עצוב, בלתי-מגולח, מניף את ראשו בבת אחת. יוסקה קלט את מבטו ובמוחו הבזיקה מחשבה איומה, חונקת, חסרת היגיון. הוא זכר מבט דומה להדהים, במקום אחר, בזמן אחר—

אל תתפרץ, התחנן שאולי וטפח בחיבה על ברכו של אבא. הוא קורא מן הכרטיסיות, זה מה שכתבו לו. אבל אני בטוח שהוא יודע כמה כבד המחיר להורים, לאשה צעירה שקרעו ממנה את בעלה. אל תצעק, אבא, תתאפק לכבודי, אתה יודע, נדמה לי שאני מכיר את הבחור הזה. ראיתי אותו פעם באיזה חלום מבולבל, לפני שתפס אותי הלילה בתוך הכרם.

הגברים חבשו את כובעי הטמבל, הנשים הכינו מטפחות, יוסקה צעד לפנים והנהג סגר את הדלת אחרי ששטרקמן ירד, יחד עם שאולי צעד במעלה הכביש אל רחבת הכותל. ליד ביקתת הביקורת בכניסה עמדו מלכת. שטרקמן הביט נכחו וראה גברים ונשים, טליתות לבנות, נערים רוקדים, וכותל רחוק עשוי מציבות מציבות, שכובות על צדן ועליהן אותיות ומספרים שחורים. אבא, האיץ בו שאולי, בוא, ניגש עם כולם, נשמח, נתפלל שתהיה בריא ושתפסיק לקצר לעצמך את החיים.

אותו יום, סיפר אבא כאילו לא שמע את שאולי, אותו יום שמענו את הבשורה על ירושלים ברדיו. אתה יודע איזו שימחה היתה? אמא ואני פתחנו בקבוק יין שנשאר מפּסח, רצינו להשתכר, הריצפה רקדה מתחת הרגליים. שמענו קול צרוד קורא “הר הבית בידי, אני חוזר, הר הבית בידי.” כך אמר, בידי, בלשון יחיד. ופתאום הפסקנו לשמוח והסתכלנו זה בעיני זו. שנינו חשבנו על אותו דבר. נכנסה בנו הרגשה רעה. היינו בטוחים שאתה שם. פחדנו שהשימחה שלנו אינה במקומה. הרי לא ייתכן שבחורים לא נהרגו שם בקרבות. עד שבאו בג’יפ מקצין העיר. הילדים של המושב הראו להם איפה הבית שלנו. ואמא צנחה על הריצפה.

אבא, התאמץ שאולי, בוא ניגש לכותל. בשביל מה באנו לירושלים? תראה, זה הכותל, אתה לא רואה? זה הכותל, שם.

עוד שנים מעטות נשאה אמא את כאבה, השיח שטרקמן כמו אל עצמו. לאט־לאט שקעה, גופה נחלש, פניה השתנו. כשקיבלה את התקף-הלב לקחנו אותה לבית חולים וכעבור יומיים נפטרה. לפני כן ביקשה שיקברו אותה לידך. לשווא הסברנו לה שאתה קבור בחלקה צבאית ושם נמצאים רק חיילים שנפלו למען ירושלים. אמא לא קיבלה את ההסברים. אני רוצה להיות על ידו, התעקשה, לא מגיע לי? אני לא נפלתי למען ירושלים?

גם אותי ניסו לשכנע, סיפר לשאולי, יעצו לי לעלות על קברך יום אחד לפני כ”ח באייר. אמרו לי שאסע לפני יום ירושלים, יום החג. ואני סירבתי. אתה נפלת שם על הכביש בכ”ח באייר ואני מתאבל בכ”ח באייר. אין לי חג ביום הזה. אני נוסע השכם בבוקר לירושלים, לפני שמגיעים אליה כל החוגגים, כך אני יכול להיות לבד ליד הקבר, להניח את הראש על האבן הקרה, ולתת לדמעות לזרום אל חריצי המיספר הצבאי שלך. בהתחלה היתה גם אילנה באה, אבל בינתיים התחתנה, ואני בא לבד.

פתאום ראה ששאולי איננו. ניסה לאתרו בין האנשים שזרמו אל הרחבה וממנה, חיפש אותו מאחור. אך שאולי נעלם. שטרקמן סבב על עקביו והחל פּוסע במהירות על המדרכה היורדת אל שער האשפות. מולו צעדו אנשים שקופים, רוכלים הציעו את מרכולתם, קבצנים ביקשו תרומות. הוא פילס דרכו ביניהם, יצא אל מחוץ לשער, פנה שמאלה והחל רץ בכבדות, ריצה איטית ומיוגעת, במורד הכביש. הוא שמע מטחי יריות באים צרורות צרורות מן החומה והרכין את פלג גופו העליון. החגור הכביד עליו, אך לא היתה ברירה, הוא המשיך לרוץ. בכוח מופלא, באון מתגבר, כאילו היה נער בן עשרים וארבע. הכדורים שרקו ליד אוזניו, חברים נפלו לצדו, דם הרטיב את חולצתו. הוא דילג בין הגוויות ורץ בכל כוחו אל עמק קידרון.

שטרקמן, צעקו אליו חבריו לפלוגה שרצו אחריו, שטרקמן, עצור, חכה. עד שלבסוף תפסוהו שניים, הכריעוהו והתגלגלו עימו על הכביש. אורי מוועדת התרבות לפת את ידו האחת ויוסקה את ידו השנייה. יד צרובה, נוקשה, מוכרת. יוסקה ראה פעם יד כזאת, לפני שנים, על הכביש, כאן בירושלים—

הם הובילוהו לאוטובוס בלי לומר דבר. שטרקמן נתמך בהם, עיניו רדומות למחצה, פיו מעלה ארשת שאינה חיוך ואינה בכי והיא גם חיוך וגם בכי. הם הושיבוהו במושב הקדמי, הרטיבו במים את שפתיו הלוהטות והקישו על סנטרו. אתה רואה אותי, שאל יוסקה, מי אני? ושטרקמן פקח את שמורות עיניו היבשות. הכרם, פּלט, הכרם, שאולי, הבן שלי…

מבעד לחלון היה כביש כחול, כרם במורד, סלעים בהר. בתים קמורים על הרכס, שמש מעוורת, פּני שאולי, נער נזרק אל הבור, מציבה משיש, ועלטה.

אהבתי אותו יותר מהכל, דיבר שטרקמן בצלילות גמורה. לאבא מותר לאהוב בן יותר מהכל. אפילו יותר מירושלים.

האזינו לדוד מלמד מקריא קטעים מהסיפור

קיראו עוד על הסיפור: לילי אורבך מיפוי אפשרויות של עיצוב ירושלים בספרות

תגובה אחת

  1. מירי שחם בפייסבוק:
    “מאחורי כל אבן שמזיזים פה יש פצע. סיפור עצוב אבל דידקטי למות. אולי בכל זאת התנרמלנו קצת אם סיפורים כאלה כבר אינם נלמדים בשיעורי ספרות בבי”ס תיכוניים. מעניין עד כמה הכותב היה מודע לפן הארוטי שבמשפט “עתה כבשו בכיסיהם פתקים מוכנים שייתחבו באצבעות לחות אל סדקי הכותל.””

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשר − 5 =