דף הבית יהדות ודתות אחרות גם אני קיפודה: מושג השיגעון על פי שני טקסטים, "מעשה בבן מלך...

גם אני קיפודה: מושג השיגעון על פי שני טקסטים, "מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון" לרבי נחמן מברסלב, ו"טלי מתחת לשולחן" לתמר וייס-גבאי וזויה צ'רקסקי-נאדי

16 מאי, 2021

1178

"כל יחיד הוא ישות מבודדת, לעד לא-מתקשר, לעד בלתי-ידוע, למעשה לא-נמצא" (ויניקוט, 1963).

ממה מורכבת הנפש? מה מאפשר לאדם להבין ללב זולתו? כיצד מתרחש שינוי נפשי? האם הוא אפשרי? מהו שיגעון ומהי שפיות? את מה שהפסיכואנליזה מנתחת תחת זכוכית מגדלת, לוקחת הספרות, מפרקת, ומרכיבה מחדש כמשחק. במאמר זה אנסה לבחון מושגים פסיכולוגיים של שיגעון, שפיות, ושינוי על פי שני טקסטים: "מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון" לרבי נחמן מברסלב, ו"טלי מתחת לשולחן" לתמר וייס-גבאי וזויה צ'רקסקי-נאדי.

למרות החינניות שבספר, וביכולתו לעמוד בפני עצמו, הקריאה ב"טלי מתחת לשולחן", ספרן של תמר וייס-גבאי וזויה צ'רקסקי-נאדי (סיפריית פיג'אמה, כנרת בית הוצאה לאור, 2019) מזמינה השוואה למן ההתחלה, כיוון שמדובר בעיבוד של "מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון", אחד מסיפוריו של רבי נחמן מברסלב. במאמר זה, אנסה לברר את תרומתו של "טלי תחת לשולחן" כעיבוד, באמצעות השוואה בין שני הטקסטים. לטובת אלה שאינם מכירים את הסיפור הברסלבי, אפתח בהצגתו:

פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הינדיק', וצריך ליישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. והמלך היה בצער גדול מזה. עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאות! והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה? השיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק! אמר לו: אני גם כן הינדיק! וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כתונות. ואמר החכם ה'הינדיק' לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק. ולבשו שניהם הכותונת. ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו' עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים. ואחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים איז מען קיין הינדיק נישט? מקען עסן און אויך זיין אהינדיק! ואכלו. ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן! וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.

עלילת הספר "טלי מתחת לשולחן" דומה ביותר לעלילת "מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון", או כפי שרבים מכנים אותו "ההינדיק", שהנו אחד הסיפורים המוכרים ביותר של רבי נחמן מברסלב. טלי מגיעה לביקור משפחתי אצל סביה בפנים כועסות. היא נמנעת מלשתף פעולה במפגש המשפחתי ומתקפדת במעילה, מתרגזת על הסובבים אותה, ומתחפרת בעמדתה תחת השולחן בשעת הסעודה. היא מסרבת לנהוג ככולם בטענה שהיא קיפודה, עד ששירה, בת דודתה, מגיחה כקיפודה תחת השולחן מולה, ובעזרת טיעונים דומים מאוד לאלה שבהם עושה שימוש החכם בסיפור הברסלבי, מחלצת אותה מהתנהגותה הקיפודית:

"פתאום אמרה שירה, 'תגידי, את חושבת שקיפודות צריכות כל הזמן להתקפל כמו כדור ולהבליט את הקוצים שלהן? נראה לי שקיפודות אמתיות יכולות לתת לקוצים שלהן לנוח' והיא פשטה את המעיל והניחה אותו לידה. טלי הססה קצת. 'את עדיין תהיי קיפודה,' הבטיחה לה שירה."

בהמשך, כשסבתה מתרגזת על שהפרו את מנוחתה, מצליחה טלי לעזור לה באמצעות אותם הטיעונים: "אז בואי נהיה נמרות כועסות יחד", היא מציעה לה, ולאחר שנוצרת ברית השותפות מציעה: "נמרות יכולות להתחבק, והן עדין יהיו נמרות, נכון?"

השאלה המתבקשת העולה מהקריאה ב"טלי מתחת לשולחן", היא, האם יש בכלל צורך בעיבוד סיפור ההינדיק של רבי נחמן? במקרים רבים עיבודים נדרשים כשיש אתגר החוצץ בין הטקסט המוכר לבין קהל מסוים: שפה ארכאית, כשהסיפור מאבד מהאפקט או הרלוונטיות שלו, כשיש צורך להתאימו לקהל חדש השונה מן הקהל המקורי מבחינה תרבותית או גילאית. במקרים אחרים העיבוד מאפשר מעבר בין סוגות, או נקודת מבט חדשה בנושא מוכר. בהתאם לכך, כיוון שלא נס לחו של הסיפור המקורי – הוא מתאים לכל גיל, עדיין מייצר את האפקט המצופה, ובעל חדות וחיות העומדים בפניי מטה שיפוטו של הזמן – נדרשת השוואה בין הטקסטים על מנת לבחון במה מחדש ומעמיק הטקסט של "טלי מתחת לשולחן" ביחס לטקסט המקורי.

מה מחדש הטקסט "טלי מתחת לשולחן"?

תקציר הספר:

טַלִּי כּוֹעֶסֶת הַיּוֹם וְלֹא מוּכָנָה לָשֶׁבֶת עִם כָּל הַמִּשְׁפָּחָה בָּאֲרוּחָה אֵצֶל סָבְתָא. "אֲנִי קִפּוֹדָה," הִיא אוֹמֶרֶת וּמִתְכַּדֶּרֶת מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן. כֻּלָּם מִתְחַנְּנִים שֶׁתֵּצֵא, אֲבָל כְּלוּם לֹא עוֹזֵר…עַד שֶׁשִּׁירָה, בַּת הַדּוֹדָה שֶׁל טַלִּי, מַחְלִיטָה לְהִכָּנֵס גַּם הִיא אֶל מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן הַחֲגִיגִי.

תָּמָר וַיְיס גַּבַּאי כּוֹתֶבֶת סְפָרִים לִילָדִים וְלִמְבֻגָּרִים וּמוֹבִילָה פְּרוֹיֶקְטִים סִפְרוּתִיִּים וְחֶבְרָתִיִּים.אֶת טַלִּי מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן כָּתְבָה בְּהַשְׁרָאַת "מְשַׁל הַהִינְדִּיק" שֶׁל ר' נַחְמָן מִבְּרֶסְלָב.

ראשית כל, הטקסט החדש, "טלי מתחת לשולחן", מנגיש את הסיפור החסידי המוכר לילדי ישראל החילוניים. כלומר, הופך אותם לשותפים פעילים במסורת הסיפור החסידי, מבלי הסממנים הדתיים המוכרים העולים מן סיפור המקורי באמצעות השפה והסגנון. אין אזכור ליידיש, לרבי נחמן, וכך הסיפור הופך לנכס עברי "נקי" ממסורת, ללא סממנים יהודיים. מי שלא מכיר את הסיפור המקורי יוכל לקרא אותו כפשוטו, להנות מן האיורים הנפלאים, ורק המסר יוותר. אפשר להתווכח על היתרונות והחסרונות של הנחלת המסורת הספרותית החסידית באופן זה, אולם אין ספק שזהו פועל יוצא של הספר, שלא בכדי מופץ על ידי "ספריית פיג'מה", השמה לעצמה למטרה להנכיח בתרבות ובספרות ילדים ערכים יהודיים-ישראליים.

הנגשת הסיפור החסידי לקהל חדש הינה השג ברמת ההתקבלות של הסיפור, אולם האם היא מגלמת את התרומה היחידה שלו? האם הערכים העולים מסיפור ההינדיק מועתקים ומשוכפלים ב"טלי מתחת לשולחן", או שיש בעיבוד חידוש בעל ערך נוסף? כדי לענות על שאלות אלו אני מציעה לבחון את המסר העולה מסיפור ההינדיק תחילה, ואז להשוותו לזה העולה מ"טלי מתחת לשולחן".

מקובל לפרש את סיפור ההינדיק כמשל, הבא ללמד אודות תפקידו של הצדיק, הדובר אל עם ישראל בגובה העיניים, בכל דרגת חטא אשר ימצאו בה, בדרכו להשיבם אל חיק אביהם, הקב"ה. מעבר לקריאה זו, המקובלת ברמה העממית-מסורתית, מוכרות גם קריאות המדגישות את הערך הפסיכולוגי של הסיפור, המציעות לראות בו מודל הנהגתי-טיפולי הדוגל בעקרונות כגון: התנערות מעמדת המטפל יודע-כל, דגש על הזדהות ואמפתיה, הצטרפות ואז הובלה, עמדה לא שיפוטית ומקבלת כלפיי המטופל. רוטנברג (1997) כותב על עמדה זו בהרחבה כחלק ממה שהוא רואה כ"פסיכולוגיה יהודית", ולב (2016) מפרט עקרונות טיפולים רבים הבאים לידי ביטוי בסיפור, ההולמים גישות טיפול יונגיאניות ואינטר-סובייקטיביות. ברמה הטיפולית ראוי לציין שגם עקרונות מעולם הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי נוכחות בסיפור, למשל בדגש על ההפרדה בין ההתנהגות, הרגש, והמחשבה, וביכולת לזהות את יחסי הגומלין שביניהם. בהקשר זה רלוונטי לזהות כי ההפרדה בין החוויה להתנהגות, ויחסי הגומלין שביניהן, הנה אחד העקרונות הטיפולים העולים ממשנתו של רבי נחמן, למשל "אם אינך חש בשמחה, העמד פנים. אפילו אם אתה שרוי בדיכאון, התאמץ לחייך, התנהג כאלו אתה שמח. והשמחה האמיתית… בא-תבוא" (שיהר"ן ע"ד, מתוך "הכיסא הריק" חכמה נצחית מתורת רבי נחמן מברסלב). בסיפור ההינדיק נדמה שהשיגעון הינו דבר המורכב ממחשבה וממעשה. האקט הטיפולי, שבסיסו הוא העמדה הלא שיפוטית, המצטרפת, והאמפתית, כפי שכותב עליה לב, מאפשרת את התהליך הטיפולי. אולם, התהליך הטיפולי אינו מתבסס על העמדה המקבלת בלבד, אלא על ההפרדה שבין המחשבה להתנהגות, בדומה אולי למה שקורה בתהליך טיפולי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית.

ההינדיק מציף שאלות נוקבות עבור קוראיו: האם מי שמזוהה, חושב, או מאמין, בדבר מסוים, כפוי לנהוג על פיו, או חופשי לשנות את התנהגותו? מה טיבו של קושי נפשי המרוכב משינוי מחשבתי והתנהגותי? מהו ריפוי וכיצד הוא מתרחש?

ההינדיק מלמד אותנו ששינוי מחשבתי והתנהגותי מעין זה המתואר בסיפור הינו שיגעון. זוהי לשון הסיפור. מהו שיגעון? האם שיגעון הוא מחשבה (אני הינדיק) או התנהגות? האם הוא השילוב של אלו השניים? כאשר משתנה התנהגותו, האם בן המלך יצא משגעונו, או שעודנו בשיגעון, אלא שהתנהגותו מסתגלת והוא נוהג על פי נורמות? ניתן לקרוא את סוף הסיפור כבן מלך שיצא מאותו שגעון, או כבן מלך שנפל לשיגעון אך נוהג כשאר האדם. לב (2016) מדגיש את ההיגיון הפנימי המצוי באותו שיגעון:

"ייתכן אפוא שבן המלך בחר בפסיכוזה שלו זהות של הינדיק, והתעקש לשמור עליה, כיוון שחש שאיבד את אמיתותו. ייתכן שכבן מלך, היה לו תפקיד ייצוגי הדורש ממנו התנהגות טקסית ומוגדרת, ותפקידו אולי גרם לו להרגיש שהוא 'מוחק' את עצמיותו. הוא חש שמהותו וייחודו נגזלו ממנו, ולכן ברח לשיגעון והתנהג כהינדיק. עבורו, ההינדיק הוא ביטוי אותנטי וייחודי של מהותו. מחאה כנגד החברה עם המסכות והצביעות שמסביבו."

לב מתאר את התרומה של אותו שיגעון של בן המלך, ובמובן מסוים מצדיק אותו, אולם בטקסט זה הוא נותר בעיניו כשגעון. לב (2016) מרחיב ומדגים כיצד תפיסתו של רבי נחמן את השיגעון הייתה כעניין יחסי ולא מוחלט, אולם תפיסה זו ניכרת מתוך ניתוח של טקסטים אחרים.

איור ל"טלי מתחת לשולחן" מאת זויה צ'רקסקי-נאדי

אם נעבור לבחון את העולה מ"טלי מתחת לשולחן", נזהה הבדל משמעותי בולט, אולי הבולט ביותר: בניגוד לבן המלך הנופל לשיגעון, טלי מתוארת ככעוסה. כלומר, אם היא נפלה למשהו, היא נפלה אל הלך רוח מרוגז, כפי שמתואר מאוחר יותר בסיפור גם בנוגע לסבתה. אפשר לפתור את הפער בקלות ולהציע ששני הסיפורים מספרים אודות דברים שונים, ההינדיק מתאר התמודדות עם מצב נפשי של שיגעון, בעוד ש"טלי מתחת לשולחן" מתאר התמודדות עם מצב רוח רגזני. אולם, הדמיון הרב בעלילת שני הסיפורים מעלה גם אפשרות נוספת. יתכן ש"טלי מתחת לשולחן" מציע לראות את מה שנהוג להגדירו כשיגעון כהלך רוח. כלומר, שהעיבוד מציע המשגה מחדש של מונח השיגעון. אם כן, מהי משמעותה של הגדרה מחודשת זו, ומהם יתרונותיה וחסרונותיה?

המשגות פסיכיאטריות או תרבותיות החוצצות בין השפוי למשוגע הן בעלות היסטוריה ארוכה, אותה בחן וביקר פוקו. בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" הוא סוקר ובוחן את ההיסטוריה של ההפרדה בין השיגעון לשפיות, וחושף את מנגנוני הכוח אשר באמצעות השיח מעצבים את אותה הפרדה. כלומר, השיגעון קיים כהסכמה חברתית שמשרתת את החברה באופן מסוים, ולא כעובדה גולמית במציאות. מסקנה זו מעמידה בסימן שאלה את שמתואר בסיפור ההינדיק. מה היה קורה לו היינו חושבים על התנהגותו באופן אחר? ממשיגים אותה באופן אחר? זה מה שעושה במובן מה "טלי מתחת לשולחן".

ההמשגה של שיגעון, או הפרעה נפשית כזו או אחרת, מייצרת לעיתים הקלה. היא מאפשרת הסבר ברמה כלשהי לגבי שינוי בהתנהגות ותפקוד, היא תורמת לביטחון של אנשי מקצוע שונים בבחירת דרכי טיפול ובקבלת החלטות, מסירה אשמה מהמטופל ומסביבתו. אולם, המשגה כזו גם מתייגת את המטופל באופן שלילי לעיתים קרובות, מצמצמת את זהותו ומשתיקה את סימני השאלה המתעוררים בניסיון להסביר באופן עמוק יותר את התנהגותו.

אם נקבל את ההנחה ש"טלי מתחת לשולחן" מספרת את אותו הסיפור של ההינדיק, אך במקום לקרוא למניע של שינוי ההתנהגות שיגעון, הוא נקרא הלך רוח, נוכל לומר שהעיבוד מציע המשגה מחדש של קושי נפשי. המשגה מחדש שמאפשרת לנרמל את השיגעון. ראשית, מפני שמצב רוח הוא דבר שיש לכולם, ואילו שיגעון שייך רק לחלק מהאנשים. שנית, בעוד ששיגעון הוא עניין יציב, במובן זה שאדם יכול להזדהות עם תיוגו כמשוגע, מצב הרוח מטבעו הוא משתנה, ואינו נוטה להגדיר אדם. מצב הרוח הוא דינמי והיתכנותו אינה מצמצמת את זהותו של האדם, אלא שהיא חלק מתיאור רחב וכולל שלו. במובן זה, המעבר מהמשגה של שיגעון למצב רוח, משנה מהותית את ההבנה של מהו קושי נפשי. אם בסיפור ההינדיק נראו ניצנים של מהלך זה – פירוק הקשר שבין התנהגות לחוויה, והכרת המטפל בכך שגם הוא לעיתים/במובן מסוים/בחלקו הינדיק – העיבוד הולך ברוח הסיפור המקורי, אך מוליך אותו צעד אחד קדימה. חשיפת הלוט בדמות ההמשגה מחדש של הקושי הנפשי, הינה בעצם תנועה מחשיבה פוזיטיביסטית בעלת מהות קבועה, לחשיבה אחרת, שאינה מקבעת זהות אלא רואה בה תנועה של התהוות והתפרקות. תנועה זו מתקיימת ברוח טקסטים אחרים של רבי נחמן (לב, 2016) והסיפור "טלי מתחת לשולחן" מצליח לגלם רוח זו.

הרחבת גבולות השוויון

איור ל"טלי מתחת השולחן" מאת זויה צ'רקסקי-נאדי

משפט הקסם בסיפור המקורי הוא "גם אני הינדיק", והקריאה בו מפרידה בין ה"גם אני" שמבטא את ההזדהות, הצניעות, השוויון, והאמפתיה, לבין ה"הינדיק" שמייצג את השיגעון. אך הביטוי "גם אני" ב- 2019, שנת יציאתו לאור של הספר, אוצר בתוכו את סיפורה של מהפכת "#MeToo" או בעברית: "#גםאני". ביטוי זה, החל מ-2017, הפך למטבע לשון שמייצג פמיניזם, תביעה לכבוד, לשוויון, לשיתוף, והוקעת עוולות של אלימות מיניות בכל הרמות והכחשתה. הוקעה זו עומדת בניגוד למסורת ארוכת שנים שתלתה במתלוננות אודות ניצול מיני אשמה ושיגעון במקום להאמין להן. החל בפרויד שהתכחש לתופעה הנרחבת של ניצול מיני של מטופלותיו, ובחר להאמין שמדובר בפנטזיות, ועד לאבחנות פסיכיאטריות נוכחיות, העיוורות לסימפטומים פוסט-טראומטיים של ניצולות פגיעה מינית (למשל, אבחנה של בורדרליין במקום קומפלקס PTSD). בקריאה עדכנית, קשה שלא לקרוא במשפט כמו "גם אני" (קיפודה, נמרה) את אותה סולידריות נשית שפשטה ברשתות החברתיות כולן, וחוללה לא פחות ממהפכה תודעתית. הדהוד "#גםאני" בסיפור מוצא את מקומו בהחלפת הדמויות הגבריות כולן (בן המלך, התלמיד החכם, ההינדיק) בדמויות נשיות (טלי, שירה, סבתא, קיפודה, נמרה). שינוי זה, הופך את הסיפור לשווה ונגיש עבור בנות ונשים באופן שלא היה בסיפור המקורי.

לבסוף, בן המלך שבסיפור ההינדיק הינו בן בלי גיל. אולי הוא ילד, נער, בחור צעיר, או גבר מבוגר. אמנם הוא יכול להיות בן כל גיל, אולם הביטוי "בן מלך", הוא ביטוי המדגיש את הפן הילדי, התלותי, ואת השייכות שלו לאביו, ולכן מצעיר אותו מבחינה קונוטטיבית, יהיה גילו אשר יהיה. לגבי החכם שבא לעזרתו סביר ביותר להניח שאינו ילד, כלומר, או שהוא בן גילו, או שהוא מבוגר יותר ממנו. כלומר, בסיפור המקורי הנטייה היא לראות את המבוגר כמסייע לצעיר. בכך משמר הסיפור היררכיה מקובלת ביחס לידע וכוח בתוך מבנה בין דורי. לעומת זאת, "טלי מתחת לשולחן" חותר תחת היררכיה זו. טלי נעזרת תחילה בשירה, כששתיהן ילדות: האיורים מלמדים ששתיהן בגובה דומה, הן משחקות יחד עם הילדים האחרים. כלומר, אין ביניהן פער גיל שמסמיך את שירה לידע או כוח על פני טלי. מעבר לכך, בשלב הבא של הסיפור, עוזרת טלי לסבתה, באותו האופן שבו עזרה לה קודם שירה, כך שההיררכיה המקובלת כבר מתהפכת על פיה. הילדה הופכת לבעלת הידע והיכולת אל מול הסבתא המבוגרת.

סיכום:

אודות רבי נחמן והמהפכה שהביאה עמה החסידות נכתב רבות. החסידות חתרה תחת היררכיה קיימת, תחת עקרונות מקובלים של יחסי כוחות בחברה היהודית, והציעה סדר חדש. היא ערערה על היות הלמידה והחכמה ערך עליון, פינתה מקום לחוויה הרגשית והרוחנית, והציעה שוויון לפשוטי העם, העניים, וחסרי ההשכלה, כחלק מסדר חברתי חדש (רוטנברג, 1997). במובן הזה, עיבוד סיפורו של רבי נחמן לטקסט "טלי מתחת לשולחן" על חידושיו, נושא את רוח המהפכה החסידית. ההבניה מחדש של מושג השיגעון, שינוי ההיבט המגדרי, וההיבט הבין-דורי. הסיפור הכללי הינו אותו הסיפור, אולם השינויים שוייס-גבאי הכניסה בו הופכים אותו לממשיך הולם לסיפור המקורי. לא מפני שהוא זהה לו, אלא דווקא בגלל הפערים שבין הטקסטים: החשיבה הביקורתית, הקוראת לשוויון לא רק בין למדנים לבורים, בין עשירים לעניים, אלא גם בין המינים והגילאים השונים, ומפרקת את המשגות התרבות המתייגות ומפרידות בין אנשים, ניכרת בטקסט בבירור. מושג השיגעון, המוטל בסימן שאלה כבר בסיפור ההינדיק, מתפרק עוד יותר ב"טלי מתחת לשולחן". התחדשות זו, ברוח הטקסט המקורי, עושה לסיפור ההינדיק משהו ממה שעשתה החסידות ליהדות, השבת רוח הערכים המקוריים, הפחת חיים במה שהקפיא הזמן.