גילוי נאות: הממואר הזה נכתב בסוף שנת 2011 והושלך למגירה. הסיפור מתאר יום בודד בטיול מאורגן במרוקו בסוף שנת 2009. אז הייתי בתחילת העשור השביעי לחיי. דפי הטקסט התגלו בשלהי השנה הראשונה למגפת הקורונה, תוך עשיית סדר בארונות חדר העבודה. קטע הזיכרון מובא להלן אחרי שעבר שיפוץ קוסמטי.

… כאדם בוגר, מעולם לא התנדבתי, לא הצטרפתי ולא צורפתי לטיול קבוצתי מאורגן. כתלמיד, אני זוכר לטובה את הטיולים המאורגנים בתקופת בית הספר. אלה היו תמיד חובה נחשקת כי התקיימו בזמן הלימודים וכחלק מתוכנית חינוכית, ולא במהלך חופשה פרטית. טיול הכיתה השנתי דמה לפעולה או מחנה הקיץ בתנועת הנוער… זה היה כיף. אולם, מאז השחרור מהמסגרת הצבאית, טיול מאורגן בתורת סוג של חופשה נחשב אצלי כעונש אמיתי, משהו שיש להימנע ממנו בכל מחיר…
מה לעשות? השמים ההתערבו… ויום בהיר אחד זה קרה. צורפתי לטיול מאורגן לממלכת מרוקו. עודדתי וניחמתי את עצמי ובמקביל התכוננתי למסע כומתה בגילי המתקדם. קוראים יקרים, נא להירגע, אין בכוונתי לספר את תולדות הטיול המאורגן כולו, אלא לתאר, דווקא, את האירוע היחיד הבלתי מאורגן שחוויתי שם ושהזדמן לפתחי באופן מקרי ומפתיע – פיצוי מה על דאבתי וקורבני.

הרי האטלס מרוקו. ויקיפדיה

הזמן והמקום: קיץ, אמצע תקופת הטיול, עיירה קטנה בפתחו של עמק, אי שם בהרי האטלס, יום שבת, השכמה צבאית בשש לפנות בוקר, רגעים אחדים אחרי פרוץ החמה. אנו באים מחדרי הלינה, במלון תלת קומתי צבעוני, אל חדר האוכל לארוחת בוקר של שחרית מבורכת. חלק מהאנשים מתנדנדים בהליכתם. לעומתם המזוודות כבר ארוזות ועומדות במסדר בוקר בלובי, מוכנות ליום קרב נוסף. באולם האוכל מתבצע טקס יומי קבוע, שמורכב מאכילת שחרית ממזנון עשיר של אוכל מקומי עם ניחוח צרפתי, זכר לימים קולוניאליים, תוך כדי האזנה לתדריך לקראת הסיורים של היום, מעין פקודת מבצע לקראת העלייה על רכבי הקרב.
משחר ילדותי איני מורגל באכילת בוקר. אני פונה לקצה התור, מעמיס עוגייה לימונית על צלוחית וכוס גדולה של קפה שחור, רטוב ורותח, ומתיישב בפינה מרוחקת לדקות אחדות של שלווה, הרהור, והגיג. אין מנוס מחליפת מילות נימוס על החדרים, המזרונים, והשינה בלילה שחלף, וכמובן על מזג האוויר הבא עלינו לטובה. אשת חיקי יותר נחמדה וידידותית לסביבה ממני, וגם חשה חובה לטעום מהמאכלים שמזכירים לה את ילדותה בטוניס שכנתה של מרוקו. היא שולטת היטב בערבית וצרפתית, ונוטה בקלות לשיחת רעים עם אחרים וזרים. ממרומי כיסאי הפינתי, אני מבחין בה, מנהלת שיחה ערה עם אישה מקומית, שתיהן אוחזות בידיים צלחות עמוסות וכוסות קפה. האישה כבת חמישים, לבושה בסגנון מערבי צנוע כשסביבה מתגודדת חבורה של צעירים וצעירות לבושים כמוה, וכמה גברים מבוגרים מעונבים וחנוטים בחליפות. אותה אישה נוהגת כמנהיגה, או מדריכה, או אולי מזכירה של… חולפות דקות ספורות ואשת נעורי פונה לעברי בצעדי עזוז, מרימה את גופי מעל הכיסא, מוליכה אותי לצד ולוחשת על אוזני הצעה שאי אפשר לסרב לה…
“ובכן, אישי היקר, נגשתי לבופה כדי לברר את ההבדל במתכון בין שני סוגי רקיקים טעימים להפליא. התפתחה שיחה עם החבורה שהתגודדה סביבי ובעיקר עם האישה הנוהגת בהם. מדובר בעובדת סוציאלית שמובילה קבוצה של רופאים, אחיות, וסטודנטים לרפואה, מעיר הבירה רבאט, כולם מתנדבים. פעם בחודש הם מגיעים לסוף שבוע ארוך (מיום שישי בבוקר עד יום ראשון בלילה) לכפרים ועיירות בהרי האטלס, כדי להעניק שירותי רפואה חינם לאוכלוסייה הענייה… אני הרי מכירה אותך כמו את כף ידי, אין לי ספק שתשמח להצטרף אליהם, כפיצוי על העונש שהוטל עליך בגללי (הכוונה לצירופי לטיול מאורגן)… קיבלתי את האישור מהמדריך שלנו ומאנשי הבטחון… המובילה התחייבה להחזירך בלילה למלון בעיר הבאה בתום יום הסיורים שלנו בעמק, בחברת שתי מתנדבות מקומיות שבמקרה חוזרות בלילה לביתן באותה העיר במכונית משלהן… הכול צירוף מקרים מן השמיים…”.

למותר לציין שהיא הבהירה לחבורה מי אני ומהם קורות חיי. החבורה התלהבה מצירוף אורתופד ואונקולוג לשורותיה, והסבירה שמדובר בשדרוג משמעותי של התלכיד הרפואי. הייתי המום, לא עניתי, אך הבעת פני אמרה הכל: הפתעה, שמחה, עונג, ותודה עמוקה על הרגישות המופלאה לחיבוטי הנפש ותוגת הנשמה שלי בהקשר לטיול המאורגן. חמש דקות מאוחר יותר, ישבתי בתוך מיניבוס דחוס בציוד רפואי יחד עם כעשרים בני אדם זרים וחברים… בכיסי אין ארנק, אין כסף, אין דרכון… רק מקטרת, גפרורים, וחפיסת טבק אמפורה אדומה. כך יצאתי ל”יום כיף” של חוויה אנושית בלתי מתוכננת, בלת”ם בלשון צבאית ורפואית, במקום סיור מודרך מטעם.
מי ומי בקבוצת האנשים אתה יצאתי לבילוי יום, שלא היה כיף, אלא אמיתי, מעניין, מתריס, ומעורר מחשבה ורגשות עזים של תסכול ותקווה, שתבליני חיים מקנים להם טעם שקוף של אמת וחמלה? מסתבר שבערים הגדולות של הממלכה ישנן קבוצות דומות של מתנדבים, עמותות מגזר שלישי, שמגייסות כסף, ציוד, תרופות, ויכולת מקצועית לעזרת אוכלוסיות עניות, נידחות, ונבערות, במרחבים הפריפריים, הכפרי, ההררי, והמדברי של מרוקו. הקבוצות עוסקות בסיוע רפואי והומניטרי, כמו גם בחינוך ועזרה סוציאלית.

הקבוצה “שלי” כללה אחיות מוסמכות וסטודנטים לסיעוד ועבודה סוציאלית, סטודנטים לרפואה לקראת סוף לימודיהם, רופאים בכירים כמו מומחים לרפואה פנימית ומחלות זיהומיות, ורופאי משפחה, רופאי ילדים, רופא עיניים אחד, כירורג כללי אחד, רוקח, ונהג מסור. מסתבר שרופא העיניים והכירורג היו כוכבי הלהקה, וכי למה? שכיחות פגמי הראייה ומחלות העיניים היא גבוהה מאוד, ומאידך אין רופאי עיניים מחוץ לערים הגדולות, חנויות למשקפיים ואופטומטריסטים מדופלמים יש רק בעיירות מחוזיות, ובמשורה. הגעה למרכז רפואי עירוני מחייבת נסיעה יקרה, של מאות קילומטרים לעיתים, באוטובוסים ישנים וחורקים, או משאיות ומוניות מקרטעות, ואפילו טרמפים מזדמנים…

מאחר ואין בנמצא מערך רפואה מונעת משמעותי מטעם השלטון, רוב האזרחים הקטנים האלה מאלתרים טיפולים כיד הדמיון הטובה עליהם בעזרת “המרפאה המקומית” שמנוהלת על ידי אח מקצועי, בן המקום, שלרשותו חדר אחד או שניים עם ציוד חירום דל, ולפעמים חדר נוסף עם מיטת אשפוז מאולתרת… לא הצלחתי לגלות את מקורות המימון של האתרים האלה… הבנתי בין השורות של המשיבים שמדובר בתערובת של מעות שבאות מהשלטון, תרומות, נדבות, אלטרואיזם, ומיני שטיקים וטריקים. כירורג כללי על שום מה? כאן התשובה הייתה מוחצת ופשוטה! באוכלוסייה המוסלמית האדוקה הזאת, מצוות ברית המילה לבנים בגיל המתאים (בדרך כלל בין גיל שמונה לגיל שלוש עשרה) היא חובה קדושה והכרחית. משום מה, המושג-מותג מוהל מקצועי לא מוכר בקהילות האלה. נסיעה לעיר הקרובה לרופא מנתח כרוכה בהוצאה כספית בלתי אפשרית עבור רוב המשפחות מרובות הילדים… פה ושם שמעתי סיפורים על אלתורים מקומיים שעדיף לא להזכיר אותם בסיפורנו. כאן הכירורג הכללי שבקבוצה הוא המושיע… הוא מביא אתו ערכת ניתוחים ניידת, הסטודנטים לרפואה עוזרים לידו, הוא מבצע עשרות בריתות בכל יום במרפאות הקטנות או בחדרי לימוד מוסבים (מבני בתי הספר ריקים בסופי השבוע), במסגדים, ואף בבתים פרטיים של מתנדבים. הבנים נשארים להשגחה בידי האחים המקומיים בקהילות… חוויתי בוקר שכזה באותו יום השבת המיוחד, חוויה מדהימה בעוצמתה הכמעט סוריאליסטית.

המיניבוס הגיע למרכזה של עיירה מאובקת על צלע וואדי ירוק: בתים קטנים צמודי קרקע צבועים בתערובות של כחול עמוק, לבן, וחום, מפוזרים באי-סדר מאורגן, וביניהם כתמים של גינות, ושטחים ירוקים וצהובים. כולם מתכווננים לרחוב מרכזי ארוך, שמשני צדדיו מסתעפות סמטאות קצרות, והוא עטור מבנים מעט יותר מודרניים, אפילו דו או תלת קומתיים. לפי גודלה של העיירה ומידת חשיבותה האזורית יש בה חנויות, מוסכים, אזור תעשייה זעיר, בית ספר, מרפאה, אולי בית מרקחת, תחנת משטרה, בית הארחה, בתי קפה אפופי עשן וניחוח תה, ואולי משרד עורכי-דין, מספרות, וכמובן מסגד… ולהיכן שלא מביטים… מתנוססים דגלים אדומים גדולים וקטנים שבמרכזם פנטגרם ירוק עז, “מגן דוד” מחומש – סמל בית המלוכה המרוקאי.

דגל מרוקו. ויקיפדיה

המקום סואן ורועש כי זה סוף שבוע, יש שוק כפרי ססגוני… והכי חשוב ביום השבת המיוחד הזה – הקהל מצפה לבואו של הכירורג המוהל הגואל! אנו עוצרים מול בית מידות ירוק (בית פרטי של אדם שהתנדב למשימה). הרחבה מלאה בזוגות הורים עולצים ולבושים באופן חגיגי, וסביבם המון ילדים, בנים ובנות בכל הגילים. על הרקע הזה ניתן בקלות להבחין במועמדים הנבחרים המחכים לחיתוך עורלתם… הם חמורי סבר, מתוחים, מגניבים מבטים מפוחדים ושקטים, בניגוד בולט להמולת השמחה מסביבם. המנתח והצוות מורידים ציוד מהרכב בעזרתם הנדיבה של בני המקום, מתמקמים, ופורשים את מרכולתם תוך גילוי מיומנות ארגונית ומקצועית מרשימים.

לא חולפות אלא דקות בודדות ופס הייצור הנע מתחיל להתגלגל בקצב מסחרר. בצד האחד של חדר הניתוח המאולתר נפתחת דלת, ואב מאושר נכנס כשהוא דוחף לפניו או גורר אחריו בן זכר, שקט במקרה הטוב, ובוכה וצורח במקרה האחר. ברית המילה מתבצעת במהירות הבזק תחת הרדמה מקומית קצרצרה. דרך דלת יציאה, המובילה אל חדר התאוששות מאולתר, מובלים הזכרים החצי מעולפים ברגל או על כפיו של האב, ומונחים על כורסאות וספות סלוניות מקושטות. שם, אחיות ובנות משפחה סועדות את האומללים תוך כדי שמחה, צחוקים, וצהלולים. באוויר של החדר הגדול נישאים ניחוחות של תה יסמין, נענע ריחנית, בוטנים, ועוגיות שקדים מתוקות, ופה ושם מתגנב לו גם ריח של משקה אניס אלכוהולי… בזמן ובמקום ההוא, באותו היום המוזר, יום שבת של קודש, בעיירה מרוקאית ברברית בהרי האטלס, על גבול מדבר הסהרה – האווירה הייתה מכושפת, על-טבעית, ובלתי נתפסת. שם, המרחק והתהום הפעורים בין יהודי חילוני ישראלי ציוני ורופא מנתח סרטן, עקשן, ספקן, ומתלבט כרוני, לבין הערבי המוסלמי המלוכני, צאצא של בדואים מחצי האי ערב, של הארון א-רשיד, של צלאח א-דין, ושל ויזיגותים וברברים למיניהם… הצטמצם לסמ”ק אחד קטן ומדובלל של עורלה זכרית הזהה לחלוטין אצל כל הזכרים הבנים על פני הגלובוס, ללא הבדלים בין גזע, דת, ותרבות, כולל האבות הקופים של כולנו.
אט אט התברר לי מדוע המיניבוס היה עמוס בציוד רפואי וגם ובעיקר בתרופות חינם למכביר… למה לתת תרופות במקום מרשמים? הרי יש בתי מרקחת פרטיים בחלק ניכר מהעיירות… וההסבר ההיסטורי הוא פשוט למדי: אנשי הקבוצה אכן חילקו מרשמים בתחילת דרכם אך מהר מאוד הבינו שלרוב המכריע של האוכלוסייה אין כסף לקניית תרופות, והמרשמים הושלכו לפח עם יציאת החולים מחדר הבדיקה. החולים כמעט תמיד השתמשו בתרופות סבתא ומרקחות טבעיות מסורתיות… המסקנה הייתה ברורה: עדיף לגייס תרומות של תרופות שכיחות ונחוצות בעיר הגדולה, לחלק אותן בחינם, ועל ידי כך להבטיח שלא ייווצר פער בין המקצועיות והיעילות הטיפולית שלך לבין המציאות האכזרית של החולים.
להלן תיאור טיפוסי של מרפאה כפרית אחת מיני רבות בהן ביקרתי. היא שוכנת בעיירת מחוז בת כאלפיים תושבים שמשרתת עשרות ישובים זעירים ברדיוס של כעשרה קילומטרים מסביב לה. אין במקום רופא ולא פרח רפואה, יש תמיד אח (לרוב מדובר בגבר…), יודע קרוא וכתוב, שעבר הכשרה בת כמה חודשים בעיר הגדולה, וחזר לשרת במקום הולדתו. הוא נמצא בתפקיד עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בכל חודשי השנה. יש במרפאה טלפון לצרכי קשר עם מוקדי רפואה בעיר המחוז ומוקדי חירום כאלה ואחרים. הוא משתכר משכורת ממשלתית דלה וגלובלית, בתוספת סמויה-גלויה של בקשיש ציבורי. מושגים כמו תקנים, שעות נוספות, תוספת מאמץ, כוננויות, ופנסיה – עדיין לא הגיעו למילון המקומי. חדר המרפאה גדול ונקי, כיור וברז מים זורמים, שתי מיטות סוכנות, פרגודים, כמה ארונות זכוכית, שולחן לבן שפונה לחלון-אשנב, מעט תרופות לכאבים, כמויות זעירות של אנטיביוטיקה, ציוד חבישה לפצעים, וציוד קיבוע לשברים (סד תומאס שהומצא בשלהי מלחמת העולם הראשונה ומצוי בשימוש נרחב עד ימינו), מד לחץ דם, מדי חום, וכמה פלקטים ישנים שתלויים ברישול על קירות מסוידים בלבן בוהק… נקי, מסודר, ודל. המקום עטוף בסורגים ומנעולים כי גם את מה שאין בו נוהגים לגנוב… תרופות נרקוטיות, אם ישנן כאלה, נעולות על גופו של האח. אם האח הוא בעל יוזמה, מעוף, וכושר אלתור, הוא יימלא את המקום באספקה וציוד שיובאו בדרכים חצי חוקיות אבל מעשיות. הסתבר שיש אמבולנס באזור, אבל כששאלתי “היכן הוא, מי אחראי עליו, מי מתחזק אותו, מי מפעיל אותו, וכיצד הוא מוזעק?”, התשובות היו מגומגמות והסתיימו תמיד ב-“זה עובד ככה, בעזרת אללה אבל עובד ברוך השם!”. אני דובר צרפתית, התעקשתי ופניתי בשאלה לקהל הסקרנים שהתגודד סביבנו בעת הביקור “רבותי, מה קורה כאן ועכשיו… משאית מתהפכת בכביש ההררי הקרוב, הנהג והטרמפיסט פצועים ולכודים בתוך הרכב, או זרוקים מחוצה לו, רגלים שבורות, צורחים מכאבים או מחוסרי הכרה?” – התשובות ניתנו בצורת תיאורים פלסטיים של תרחישים אפשריים שלקוחים מאירועי עבר… יגיעו אליהם באיחור רב… עוברי אורח יגישו עזרה ראשונה עם או בלי דעת… אם האח האזורי יגיע, אולי יצליח להרכיב עירוי נוזלים, לתת משהו נגד כאבים, לחבוש, לקבע, ולעצור שטפי דם… מסוק יגיע אך ורק אם הפצועים הם אנשים חשובים מאוד או אנשי צבא או שרותי הבטחון… את האזרח הקטן “שלנו” יפנו “איך שהוא” למוסד רפואי כזה או אחר באותו אמבולנס או כל רכב אחר בדרכי חתחתים במשך שעות רבות, עם סיכויי החלמה הולכים וקטנים כפונקציה של מרחק וזמן… ואם נגזר גורלו יהפוך לנכה תלוי בחסדי משפחתו… ועוד ועוד. בערים הגדולות, רבאט, קזבלנקה, או מרקש, ישנם מרכזים רפואיים מודרניים, אך זמינותם לאוכלוסייה “שלנו” היא זעירה…
המשכנו לכפר שכן, שבו הוסב בית הספר המקומי למרפאה של שבת (מועדי ההגעה של הקבוצה ידועים מראש ואנשי המקום מכינים את הדרוש מבחינה לוגיסטית). במתחם בית הספר היו כמה מבנים מודרניים, צבועים בוורוד, מוקפים חומת חמר ואבנים. מחוץ לחומה, במגרש חנייה מאולתר, כבר חנו עשרות רכבים שונים. אחרי המיניבוס השתרכה שיירה של רכבים מלווים, של משטרה, של פרוטקציונרים ומאכערים מקומיים. ירדנו מהמיניבוס והתחלנו להוריד ציוד בעזרת אנשי המקום: המארגנים היו אח ואחות נציגי העירייה ובית הספר, שכבר הכינו מסדרון מסודר עם מזכירות, דלפק קבלה, וחדרי בדיקה. הצטרפו אלינו כמה וכמה בנות, אחת לכל איש צוות, שתפקידן היה לתרגם. “למה צריך לתרגם בתוך עמך?”, שאלתי. מסתבר שבני המקום אינם דוברים צרפתית אלא ניב ברברי מקומי, והם אינם מובנים למשכילים מהעיר הגדולה, שם מדברים ערבית מרוקאית תקנית וצרפתית…מגדל בבל זה מחייב נוכחות תפקודית של נערות בנות חמש עשרה או שש עשרה, תלמידות תיכון אזורי ששולטות בשלושת ה”שפות”, ומהוות גשר על מים שקטים. “היכן נעלמו הבנים?”, שאלתי. ובכן, הבנים לומדים פחות, הם עובדים בשדות ובעסקים הקטנים, או מצטרפים לאבא בבתי הקפה לשש-בש ונרגילה… זה יום שבת והגברים משוחררים מעיסוק בשטויות… סביבנו שלט רוב נשי מובהק – אימהות, ילדים קטנים, זקנים וזקנות שהובאו על ידי בני משפחה, נכים למיניהם, וכדומה.
בתוך ארבע שעות אינטנסיביות הקבוצה בדקה למעלה משלוש מאות אנשים עם מגוון רחב של מחלות בכל הגילים. אני עצמי בדקתי עשרות חולים, רובם ילדים וכמה זקנים. הרוב המכריע של הבעיות הרפואיות היו מתחום רפואת הנשים (בעיות פוריות), מחלות עיניים, ומחלות ילדים שגרתיות. נחשפתי לכמה מצבים יוצאי דופן כגון: זקן צולע וכואב מלווה במקל הליכה ונכד, שהגיע לאורתופד אבל ביקש בסך הכול תרופה לאין-אונות; ילדים שסובלים משיתוק מוחין שהובאו במהירות עקב השמועה שיש אורתופד בחינם בשטח; נשים צעירות עם דפורמציות בולטות המשוועות לתיקון כדי לשפר את הסיכוי לשידוך… האווירה דמתה לפסטיבל המוני סוחף, ורק זיקוקי דינור היו חסרים להשלמת התפאורה. בשעות אחר הצהריים המאוחרות מצאנו את עצמנו מותשים וללא ציוד. לחולים הבודדים שעדיין חיכו בשער, הוסבר שהחגיגה של היום הגיעה לסופה. הם עזבו את המקום בשקט, הבעת אכזבה על פניהם, וציפייה לשבת שתגיע בעוד ארבעה שבועות… אזי יחזור המחזה על עצמו כמו טקס פולחני מסורתי עתיק וקבוע.
הקבוצה הוזמנה לביתו של ראש העירייה לארוחת צהריים מאוחרת. שם הוגשה ארוחה עשירה של אוכל ביתי. רק אז הבנתי שהמזון המוגש לנו במלונות ובמסעדות התיירים הוא חיקוי זול. לאחר הארוחה ביקרנו במוסד יוצא דופן בעיירה סמוכה – מוסד לילדים נכים. עבור חלק מהילדים זהו ביתם, ובעבור חלק אחר מדובר באשפוז יום בלבד ובערב הילד מוחזר לביתו. אוכלוסיית המוסד מונה כמאה ילדים בגילים שונים עם מגוון נכויות, החל משיתוק מוחין, מצבים אחרי פוליו, אחרי תאונות קשות, ומחלות גנטיות למיניהן. המוסד מתקיים מכספי תרומות בלבד, ולהפתעתי היה חסר כל סממן דתי חיצוני. למרות מאמצי שכנוע עדינים לא הצלחתי לפענח ולגלות את מקור התרומות, את דרכי הגיוס, הארגון, והניהול שלהן. והערת אגב, קיים פרדוקס ידוע, אף בחברות המערביות… תרומות הולכות כמעט תמיד לטובת מבנים וציוד, והרבה פחות להעסקה של כוח אדם מקצועי כדי לתחזק ולתפעל את המבנה או הציוד… למה? התורם הנדבן הממוצע רוצה לראות שלט נוצץ ובולט על קיר או על מכשיר… וקשה מאוד לשים שלט קבוע שלא יורד בכביסה על חולצת עבודה של פיזיותרפיסט! אי אפשר לצרוב שלט על תקן אנושי! מהבחינה הזאת אין הבדל בין מנהטן לאטלס! נדבנים צנועים בעילום שם הם תופעה נדירה ואזוטרית… ואחרי ההבהרה הזאת… הראו לנו מכון פיזיותרפיה חדיש בתוך אולם גדול, מאובזר בציוד משוכלל ומעודכן להפליא, מכון ברמה יותר גבוהה מזה שקיים בבית החולים שבו אני עובד במטרופולין תל-אביב! אבל המכון שומם, אין סימנים של שימוש (במוסד יש מאה ילדים נכים…), האביזרים עטופים בניילון המקורי… למה? כי אין בנמצא פיזיותרפיסט אחד לרפואה ברדיוס של מאה קילומטרים מסביב! “מדוע אתם לא שולחים צעירים מקומיים ללמוד, אני מניח שיש לכם כסף לתקן כזה?” – אני מקשה. התשובה מוטחת בפרצופי התמים, “כי הם לא יחזרו לכאן” – “אז תחתימו אותם על חוזה מראש”, אני יורה בחזרה – “ואיך לדעתך נאכוף חוזה מהסוג הזה?”. האבסורד הצורב הזדקר לעין: היה שם מכשיר אלקטרוני משוכלל לשיקום פרקים והליכה בילדים ומבוגרים, משאת נפש של כל איש מקצוע… נכלמתי מבושה. הייתי עד לתרחישים דומים במזרח התיכון, בהודו הרחוקה, וגם בארצנו הקטנטונת בפריפריה שלה… בלי להיכנס לפרטים מבישים מדי…
בחושך, עם סיום יום העבודה המפרך אך עוצמתי, נפרדתי מקבוצת המתנדבים בלבביות וחיבוקים, תוך ביצוע הטקס הקבוע של החלפת כרטיסי ביקור מפורטים. צורפתי לזוג עובדות סוציאליות מקומיות במכונית קטנה וישנה, דחוסה ומקרטעת, נהוגה באיטיות זהירה על ידי נהג זקן וחביב. הוחזרתי כלאחר כבוד לקבוצת הטיול בבית מלון מפואר בפאתי עיר מחוז גדולה, לקראת חצות לערך, כפי שהובטח. הדרך במכונית המיטלטלת, בחושך מוחלט, ארכה כשעתיים. היה לי זמן פנוי בתוך קופסת המוח כדי לסכם לעצמי את החוויות והרשמים מהיום שחלף. פגשתי בני אדם טובים, מגזר שלישי אמיתי, חי ותוסס, ושאיפה אוניברסלית לעזור לחלש ולמסכן. עו”ס מרוקאית ועו”ס ישראלית, כמעט תמיד נשים, הן זהות בכל… פרט אולי לסוג השביס על הפדחת. לא מצאתי הבדל בין ילד נכה באותו מוסד בהרי האטלס לבין ילד נכה במוסד מקביל אצלנו, למשל, בית החולים אלי”ן בירושלים (שם חייתי ועבדתי שלוש שנים בתקופת היותי סטודנט לרפואה). המשכתי לבצע במוחי הקודח השוואות סוציולוגיות, אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות, ואחרות, ובכל פעם הגעתי לאותו מבוי סתום: למה אין שלום, שלווה, ושוויון? האם העם מטומטם או ההנהגה שלו? מי בוחר את מי? …

המשך הגילוי הנאות: הימים, ימי קורונה הם… אני תוהה, מהי המשמעות העמוקה של הממואר הזה, בן העשור, שהועלה מן האוב במקרה? נדמה לי, כי שם בהרי האטלס חשתי בעצמותי את המשמעות של המושג סולידריות/ערבות הדדית… אינני יודע מה קורה היום במרוקו בימי קורונה אלה… אבל אצלנו מצבה של הסולידריות לא משהו!

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × שתיים =