סיפור במסגרת פרויקט הסיפור התנ”כי שלנו. והפעם על המלך דוד בן ישי והחייל הנאמן אוריה, שמגיע לירושלים בזמן לא נוח, וכופה על המלך לעשות משהו בעניינו. מה יעשה?

המערכת

אוריה החיתי בא אל דוד המלך  
Pieter Lastman , 1619 ויקיפדיה

בי אדוני, אני נשבע בפניך איש האלוהים כי כל דברי אלה שאמסור לך, אני שָׁמוֹ בן אליא, הינם כפי שציווני אדוני להעביר אליך. לא אכחד מאדוני דבר, והדברים שאמסור הינם בדיוק כאשר אירעו, מהרגע הראשון בו יצאנו לדרך עם קבלת צו המלך, ועד המפגש האחרון באוהל שר הצבא. אם אסיר ואם אוסיף לדברים כה יכוני אלוהיכם ואלוהי.

בדיוק לפני שישה ימים, בבוקרו של יום, העירנו שלישו של שר הצבא, ופקד על אדוני להתייצב באוהלו. אדוני יצא משר הצבא וחש לאוהלנו, ושם מסר לי כי המלך פקד עליו להגיע אליו ללא עיכוב. בזמן שאספתי את ציודנו הבטתי באדוני וראיתי בפניו מבט שלא ראיתי קודם ולא ידעתי מהו. יצאנו לדרך, כשהזריחה בגבנו, ממחננו בסוכות, וכשפנינו מועדות לחציית הירדן ועלייה לעיר המלך, שלא ראינוה מאז שהחלנו את המצור הממושך על בני עמון.

אדוני ממעיט בדיבור, וכל אותו מסע לא החליף עמי מילה, מלבד הוראה סתומה שמעתה אהיה צמוד אליו בכל אשר יפנה.

לאחר יום וכמחצית היום הגענו לארמון, שם אדוני הציג את צו המלך ומייד נכנסנו פנימה. בכבוד רב קיבלונו משרתי המלך. מייד הושיבו אותנו ורחצו את רגלינו, השקונו והאכילונו, ורק אחר כל הדברים האלה הובלנו לאולם המלך. בפתח האולם השאירוני ואילו אדוני נכנס לפוגשו. לראשונה ראיתיו מקרוב והוא שונה ממה שתארוהו. לא דמות אל אלא אדם, שמרשימים ממנו ראיתי בקרב לוחמינו. אלמלא הכתר שחבש היה בעיני ככל אדם.

לא שמעתי את דברי המלך לאדוני, אך היו אלה דברים קצרים שנאמרו בחיוך מתחטא. אדוני הרכין ראשו ויצא, ומשם ירדנו לפליאתי הרבה לשבת בחצר הכניסה לארמון, מקום מושבו של משמר המלך ועבדיו. לא ישבנו זמן רב ומייד נקרא אדוני למלך שוב, והפעם פקד עלי לחכות. בחזרתו ראיתי שמצחו חרוש קמטים וארשת פניו כמו זו כשניסה להבין את תכסיסי האויב ולתכנן את צעדי הקרב הבאים.

מה רצה המלך? העזתי ושאלתי, ואדוני הרים אלי עיניים, שלראשונה ראיתי בהם עצב, וענה לי “הפציר בי לרדת לביתי”, ומייד הוסיף “אנחנו נשארים כאן הלילה”. לא עבר זמן רב ואשת אדוני הגיעה לראותו. זכרתי כי יפה היא אך נוכחתי שהזמן טשטש בראשי את יופייה. בעוד אני נועץ בה את מבטי שמתי לב כי עיני כל הסובבים אותנו מושפלות, וגם אשת אדוני לא הרימה עיניה, וביקשה את אדוני לבוא עמה הביתה. ראיתי כבר את אדוני חוקר שבוי. מעולם לא פעל מייד בכח אלא תחילה היה מביט בו מבט נוקב וסקרן לדעת מה יודע האיש שלפניו ומסתיר ממנו. כך נקב מבטו של אדוני את עיני אשתו ולא הסירם ממנה, כשהודיע לה כי רעיו ומפקדו, וכן הוא, ישנו על אותה האדמה גם אם רחוקים המה זה מזה.

אשת אדוני ניסתה שוב לפתותו בדבר המאכלים הטעימים שמחכים לו על שולחנה, אך אדוני הסב מבטו ממנה והחל להתארגן לשנת הלילה.

המלך דוד נותן מכתב לאוריה החיתי ציור מאת פיטר לאסטמן, שנת 1611. ויקיפדיה

אינני יודע אם היה זה חלום או אכן קרה, אבל נדמה היה לי כי איש בא באשמורת השנייה כדי למסור דברים באוזנו של אדוני. בבוקר, עת התארגנו לחזרה למחננו, הגיע השליש ומסר כי אנו מוזמנים לסעוד בצהרי היום על שולחנו של המלך. מאותו הרגע ועד הארוחה היה אדוני קצר רוח וזעף, וגער בי שלא כהרגלו פעם ואף פעמיים. נרגש מאוד נכנסתי לסעודה. שולחן ארוך היה ומלא וגדוש לכל אורכו במאכלים שלא ראיתי כמותם מעולם. משרתי המלך הושיבוני בצד הרחוק ביותר מהמלך, מקום ממנו ראיתי אותו מנסה להשקות ולהאכיל את אדוני, שבחר לשבת נוקשה כאבן ולא לשתות או לטעום דבר. ראיתי מרחוק את המלך מדבר עם אדוני, או לפחות ניסה לדבר על ליבו, ואת תשובתו ידעתי מנענוע ראשו לשלילה כשידיו מתוחות ונעולות בין שתי רגליו. מייד כשנסתיימה הארוחה קם אדוני, ואני מיהרתי אחריו. בקושי שמעתי את פקודתו ליציאה מייד עם שחר. עם אור ראשון יצאנו לדרכנו חזרה. לאחר שעה של הליכה הדביק אותנו רץ, אשר מסר לאדוני ספר עם חותם המלך למסור לשר הצבא. מאותו רגע לא מש הספר מידו של אדוני. בחניית הלילה, פרש אדוני הצידה וכתב את הדברים הרשומים כאן בקלף. בבוקר מסר אותו בידי וביקש ממני לשמרו אצלי. “עד מתי” שאלתי, ואדוני השיב “תדע כשתגיע השעה”.

הגענו למחנה בין שמש הצהריים לזמן שקיעתה. הנחנו את ציודנו באוהל ומייד נפנינו לאוהל שר הצבא. באוהל היו מפקדי הגדודים, שתכננו את קרב המחר להכרעת מבצר העיר רבה, ובעיקר כיצד לגבור על השער הראשי, בו ריכז האויב את מירב כוחו ומיטב לוחמיו. שר הצבא הביט באדוני ובספר שבידו, וציווה את כולם לצאת. איש קטן, קשה, ואכזר היה שר הצבא, ועיניו הקטנות והצרות עקבו אחר האנשים בצאתם, וגם אני נפניתי לצאת כשאדוני אחז בידי וסימן לי להישאר.

שר הצבא פקד “גם הנער”.

“ישאר הנער”, ענה אדוני בקול שקט ותקיף, והביט ישירות בעיני שר הצבא שצמצם את עיניו, אף יותר ושאל “מה רצה מלכנו”?

“שאל לשלומך, ולשלום העם, ולשלום המלחמה”.

“בסדר הזה?”

“כן”.

חיוך זעיר של שביעות רצון ראיתי בפני שר הצבא, ואדוני לא השתהה והוסיף “בקרב מחר, שים אותי בראש הכח המיועד לפרוץ את שער העיר בשעה שאתם תפרצו דרך האגף הצפוני”.

אפילו אני הנער ידעתי את משמעות הדבר.

שר הצבא שתק.

כעת הושיט אדוני את ספר המלך לשר הצבא, ששבר החותם והחל לקרוא. ראיתי כי מצחו התקמט בקראו את צו הספר. רעד קל אחז בו, באיש הזה שסיפרו עליו כי אין רגש בכליותיו כלל. לאיטו הרים את עיניו בשאלה לאדוני, שמייד אמר “את רצון המלך יש לקיים”, ויצא מן האוהל.

את אדוני הגיבור והאמיץ, בן שבטי, ראיתי למחרת היום עם ערב. גופתו נישאה על ידי גיבורי החיל שכבשו את העיר והרסוה. יחד אתו נישאו גופות אחינו לשבט החיתי, שלא הסכימו שילך לבד לפגוש את התופת. האבל נח כאבן בגרוננו. נשימתנו קצרה וכבדה. לא קולות שמחה שמענו בערב ההוא על הניצחון שהושג אחרי מאמץ רב. שמיכה כבדה של שקט ירדה על המחנה.

מותו של אוריה החיתי. צייר מיכאלאנג’לו בונארוטי, הקפלה הסיסטינית ברומא המאה ה-16. ויקיפדיה

בקושי רב אספתי את חפצי ויצאתי לדרך כמצוות אדוני, “מסור את המכתב ואת קורותינו רק לנתן הנביא”. כך אמר וכך אני עושה.

זו צוואתו. כן אמר לי למסור לך שתעשה בדברים אלה כטוב בעינייך. ברצונך העלם תעלימם וברצונך אחרת. אחת הוא לי.

בשבילי ישאר אוריה אדוני האיש ששמר על כבוד שבטו, וכבוד חבריו הלוחמים, ועל כבודו שלו, ואף מילא את רצונו של מלך ישראל ובז לו.   

דוד מעביר מכתב לאוריה באיור מהמאה ה-15 .  Musée CondéChantilly. ויקיפדיה

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

twenty + 16 =