חגית בת-אליעזר ממליצה על
סדרת ההרצאות ״הבשורה על פי טרנטינו״
קוונטין טרנטינו הוא קולנוען אמריקאי בולט, בעל סגנון ייחודי.
סרטיו, מאז “כלבי אשמורת” משנת 1992, ממשיכים לעורר עניין וראויים לבחינה והעמקה.
אורין מוריס, הבקי בספרות ובקולנוע, ואסף אבירי, התסריטאי, עשו זאת: הם מגישים את “הבשורה על פי טרנטינו” – סמינר של 13 מפגשים שבועיים, המשודרים בזום במוצאי שבתות בין השעות 20:00 ל-22:00, החל מ-2.1.2021 ועד ל- 27.3.2021. המפגש הראשון הוקדש לתחילת דרכו של קוונטין טרנטינו, כבנו של שחקן, אשר עזב את משפחתו.
טרנטינו אהב קולנוע מנעוריו, ראה סרטים רבים, עבד בחנות להשכרת וידאו, בה שם לב להעדפות הצופים, ואף הפך למומחה סרטים והמליץ ללקוחות. טרנטינו למד משחק, אך התמקד בכתיבת תסריטים רוויי אלימות, שקראו תיגר על הסרטים ההוליוודיים של סוף שנות ה-80. אורין ואסף עשו למשתתפי המפגש סיור מודרך לאורך הסצנות של “כלבי אשמורת”, סרטו הראשון, הבהירו את המשמעות הסמלית שלהן, בהסתמך על מקורות כתובים, דוגמת “פואטיקה” מאת אריסטו. כמו כן הוקרנו ראיונות עם שחקני הסרט, ועם טרנטינו עצמו.
גם אחרי המפגש המשיך להגיע חומר רב ערך לקבוצת WhatsApp של משתתפי הסמינר, בעלת השם הייחודי “Tarantino-esque”, שפרושו שם תואר הנגזר משם משפחתו של הבמאי. מבחינת הסיומת, השם מזכיר את שם התואר grot-esque.
הפרשנות של אורין ושל אסף איפשרה לראות את הכוונה המושכלת מאחורי רצפי האלימות, את ניצני ההתקרבות בין הזרים. את התשתית התיאורטית היוו מאפייני הטרגדיה, כפי שהם מנוסחים ב”פואטיקה” מאת אריסטו, התקפים לאורך למעלה מ- 2000 שנה, והנחו את טרנטינו ביצירתו.
למשתתפים נשלחה הקלטת זום ערוכה של המפגש הראשון, והיא תישלח גם למי שיצטרף לסמינר מהמפגש השני המתוכנן ל- 9.1.2021. יש לעשות זאת בתיאום עם אורין מוריס בטלפון 0523210992, המופיע בתמונת הסמינר.
“למה כל האלימות הזאת הכרחית? איך זה משרת את טרנטינו?”, שאלה אחת המשתתפות לאחר השיעור. אורין כתב בקבוצת ה – Whats App, שזאת נקודה טובה להתחיל בה את המפגש הבא, כי פתאום התעוררה אצלו תשובה אחרת מזאת שנהג לתת לעצמו. אם כן, יהיה מעניין לשמוע אותה בתחילת המפגש הבא.
חגית אינה ממליצה על
הסרט Wonder Woman 84 (WW84)
לאחר דחיות ודילוגים הסרט “Wonder Woman 84” יצא להקרנה בחג המולד 25 לדצמבר 2020, וזמין לצפייה ברשתות למיניהן. זהו סרט המשך ל “Wonder Woman” משנת 2017, ומתבקשת ההשוואה עם הסרט הראשון. אומנם לסרטי המשך אתגר לא קל להתחבב על הקהל, אך WW84 הוא ממש מפלה. העלילה מפוזרת על פני היבשות, מגובבת בזמנים היסטוריים שונים, עם רמז מסורבל למתיחות הבין-מעצמתית, מתמסרת באבן המשאלות המופיעה בסרט, עד להתפוררותה.
הצילום חיוור, קטעי הפעולה דהויים, סממני שנות ה – 80 תמוהים, הדמויות מכוערות, רצף הפתיחה באי האמזונות מנותק מהמשך הסרט. אהבה לא משכנעת של ילד אסייתי לאביו האמריקאי, ללא אמא ברקע, מנסה להציל את המצב. WW עפה בשמיים, ללא כל הכרח עלילתי.
1984– שנת ההתרחשות של הסרט, כשמו של הרומן הדיסטופי הנודע של ג’ורג’ אורוול, היא שנה טעונה ספרותית-תרבותית, אך לא נעשה בסרט כל שימוש בנתון הזה, וההזדמנות הוחמצה.
עולה השאלה: בעולם התרבות הנוכחי, שממדיו צומצמו משמעותית ע”י מגפת הקורונה העולמית, האם יש מקום לתיעדוף חדש של נושאי הסרטים? אומנם העיסוק בגיבורי-על הוא דרך מילוט מהמציאות, אך אמנות היא קודם כל אמצעי התמודדות עם המציאות. נראה לי, שהטעם האומנותי של הצופים עובר התבגרות מחדש. מי ירצה לצפות בסרטים ילדותיים של היקומים הקולנועיים של DC ושל מארוול, המתוכננים לשנים הקרובות לפי ערכי הוויקיפדיה?
אני לא התרשמתי כלל מהסרט החדש של גל גדות, מסכימה לחלוטין עם חגית!
תודה לך על ההמלצה להצטרף לסמינר, אשקול זאת בחיוב!