ביום 27 בינואר מצויין בישראל ובעולם יום השואה הבינלאומי, כשהסמל הגדול המייצג את השואה, ושבעטיו נקבע התאריך הזה, הוא יום שחרור אושוויץ.

חשוב לי להזכיר במועד הזה את שואת יהודי בוקובינה, בסראביה, צפון מולדובה, ודרום טרנסילבניה, במסגרתה בוצעו פשעי מלחמה נוראיים אשר עדיין לא התבררו עד הסוף, שואה אשר התרחשה על אדמת טרנסניסטריה – “מעבר לנהר הדנייסטר” – הנמצאת היום בתחומי אוקראינה.

אתר הנצחה לשואת טרנסניסטריה ברמת גן

שואת טרנסניסטריה החלה בצו גירוש של היהודים, אשר צעדו ברגל מאות קילומטרים, ושוכנו במכלאות מעבר לנהר. מי מהמגורשים אשר שרדו את המצעדים הנוראיים, ביניהם זקנים, נשים, וילדים רבים, רוכזו בעשרות מחנות ריכוז מאולתרים, בתנאים מזעזעים כשהם סובלים מקור, רעב, מחלות, ומעשי אונס והתעללות אשר בוצעו על ידי חיילים רומנים, גרמנים, ואזרחים מקומיים.

אל אירועי טרנסניסטריה, בין השנים 1941 – 1944, נקלעו מי שלימים הפכו לסופרים, משוררים, ואנשי רוח חשובים ומשפיעים: קלמן ברתיני, אהרן אפלפלד, פאול צלאן, דן פגיס, ואחרים – אשר אימת טרנסניסטריה המשיכה ללוות אותם ואת יצירתם.

את אירועי טרנסניסטריה ליוותה שתיקה. שתיקה של בושה, של אשמה, של חוסר יכולת להכיל, של מבוכה. משני הצדדים – הן זה של הרומני והן זה של היהודי. כבר בשנות הארבעים, כשהניצולים חזרו אל תחומי רומניה, נעשה הכל כדי לטשטש מהתודעה הציבורית את פשעי טרנסניסטריה ולמחות אותם כאילו לא היו.

הסיפור הרשמי שסופר אודות אירועי המלחמה בציבור הרומני היה שממשלת רומניה לא שיתפה פעולה עם הדרישה הנאצית להסגיר את היהודים שלה, ובכך מנעה את שליחתם להשמדה על אדמת פולין. סיפור זה, אשר מתעלם מאירועים קשים שאירעו על אדמת רומניה עצמה, כגון פרעות דורוחוי (1940), הטבח בגאלאץ (1940), פרעות בוקרשט (1941), ופוגרום יאסי (1941), מגמד את אירועי טרנסניסטריה לכדי תקריות אנטישמיות מקומיות כביכול, ולא נותן להם את המשקל הראוי.

״בכפור הלוהט גיטאות טרנסניסטריה״ ספר על שואת יהודי טרנסניסטריה

למעשה, אירועי טרנסניסטריה, בסדר הגודל שלהם, ובפרק הזמן הממושך שבו התחוללו, ובהסכמת הממשל הרומני ובארגונו, הם לא פחות קשים משורה של אירועי רצח עם מאורגנים אחרים שהתחוללו במהלך השואה. אל ההדחקה והשתיקה של הניצולים מצטרפים היסטוריונים מכחישי שואת יהודי רומניה בני זמננו, כגון פאול גומה, ולדימיר איליאסקו, מוניקה לובינסקו, ואחרים, המייצגים קולות לאומניים רומנים שאסור להתעלם מהם ומתגברים היום.

בניגוד למחנות הריכוז וההשמדה שנבנו על ידי הגרמנים על אדמת פולין, אשר משמשים היום מוזיאונים או אתרי זיכרון מתויירים, מחנות הריכוז של טרנסניסטריה היו מחנות מאולתרים, שלא נותר מהם זכר לאחר המלחמה. אלה מבין ניצולי טרנסניסטריה שעלו לישראל לא הוכרו באופן גורף במסגרת הסכמי השילומים כניצולי שואה, מפני שלא היה להם “מספר על היד” או תעודה, מסמך, או רישום חיצוני, שיוכיח מה עברו. היעדר עדויות ממשיות של ניצולים, והיעדר מסמכים היסטוריים אחרים אשר היו יכולים לאמת את העדויות, בשל מסך הברזל הקומוניסטי, השכיחו את השם “טרנסניסטריה” מהתודעה הציבורית – ולכן גם הנחלתה של שואת טרנסניסטריה בישראל היתה מוצנעת, וזכתה רק לאזכורים חטופים בתוכניות הלימודים ובמוזיאון יד ושם.

״שואת יהודי צפון בוקובינה״ ספר על שואת טרסניסטריה

רק בעשרים השנים האחרונות החל להיסדק קשר השתיקה סביב שואת יהודי רומניה, ובמיוחד סביב ההשמדה בחבל טרנסניסטריה. מי שתרמו לכך היו מחקריהם ההיסטוריים החשובים של ז’אן אנצ’ל (2002), וגלי מיר-תיבון (2013), וכן גם ממוארים של ניצולים שראו אור במסגרת הוצאת יד ושם: רות גלסבג-גולד (1996), יואל אלפרן (2005), לאה קאופמן (2007), טובה למברגר-שנפ (2008), הרמן שולמן (2009), צ’רנה ווילי ברקוביץ’ (2016), ופני ולד (2016).

״למרות הכל״ ספר זכרונות של ניצול טרנסניסטריה

קשר השתיקה של שואת טרנסניסטריה נסדק לאחרונה גם עם יצירות שירה ופרוזה של בני הדור השני והשלישי: גלי מיר-תיבון (2017) בפרוזה ריאליסטית, ואילן ברקוביץ’ (2016) ( קיראו רשימה על ספרו בנושא כאן ), וורד טוהר (2018) בביטויים ליריים אקספרסיביים.

לפיכך, אחת התופעות המרתקות בתולדות החינוך העברי במזרח אירופה, היא איזכוריה של שואת יהודי רומניה בכלל, וטרנסניסטריה בפרט, במקראה ללימוד עברית שראתה אור כבר בשנת 1945 בבוקרשט.

“מקראה תרבות”, שערך נטע בן אידל רויטמן (רומניה 1897 – תל אביב 1966), נועדה ללימוד עברית ברשת החינוך העברית “תרבות” ברומניה, שהיתה חלק מרשת חינוך מזרח אירופית שנוסדה בשנת 1907 במטרה להכשיר את הילדים לחיי חלוציות ויצרנות בארץ ישראל. הרשת כללה גני ילדים, בתי ספר, הכשרת מורים, השאלת ספרים, קורסי ערב למבוגרים, ועוד.

עמוד ראשון של ״מקראה תרבות״

ההוראה ברשת החינוך “תרבות” התקיימה בשיטה שכונתה אז “הטבעית” מיסודו של המחנך יצחק אפשטיין. המטרה הייתה ללמד את כל המקצועות בשפה העברית, כדי שהיא תהפוך להיות לשון טבעית וחיה, נכתבת ומדוברת, שתשמש בסיס משותף לחינוך היהודי. כך נתן אפשטיין ביסוס לשאיפה לשלב את המודרניזציה בחינוך היהודי עם הנחלת הערכים הציוניים. שאיפה שכבר קנתה לה מהלכים במקומות שונים.

ברומניה עצמה פעלה רשת “תרבות” בשיטת “עברית בעברית” מאוחר מאוד יחסית, במהלך מלחמת העולם השנייה ומיד לאחריה, בהשתדלותו של הרב הראשי של רומניה דאז, הרב ד”ר יהודה שפרן. בית ספר עברי של “תרבות” פעל אז בבוקרשט (מנחם בראייר 1957).

“מקראה תרבות” היא אחת המקראות האחרונות שראו אור על אדמת אירופה לפני קום המדינה, ומיועדת לפי הכתוב בשער “לשנת הלימודים הרביעית בבתי הספר העממיים ובשביל המחלקות הנמוכות בבתי הספר התיכוניים”.

העורך, רויטמן, חיבר ארבע מקראות לימוד, אשר כולן ראו אור בבוקרשט לאחר מלחמת העולם השנייה: “שפתנו בית” (1945); “מקראה תרבות” (1945); “מקראה אלף” (1945, 1947).

“מקראה תרבות” לשנת הלימודים הרביעית היא מקרה נדיר של שילוב מידע אודות אירועי טרנסניסטריה שנתיים בלבד לאחר התרחשותם, כשהוא מוטמע, למרבה ההפתעה, בתוך פרוזה סיפורית לילדים.

את ארבעת הטקסטים מהם אצטט להלן חיבר רויטמן עצמו.

במבוא למקראה (עמ’ 3 – 4) יוצר המספר הזדהות של המיעוט היהודי עם המולדת הרומנית, כשהוא מגדיר ומסמן את העם הגרמני כאוייב של היהודים והרומנים גם יחד:

“עשרים ושלושה אויגוסט הוא יום של הצלה, שחרור וחירות. יום בו ניצלו יהודי רומניה מלחץ האויב היותר נורא שהיה לנו מיום היותנו לעם. עד 23 אויגוסט – סכנת מוות ריחפה על כל הקהילות היהודיות שבארץ זו. הגרמנים תחת הנהלת מנהיגם העריץ היטלר, החליטו להרוג, להשמיד ולהחריב את היהודים מכל ארצות אירופה. בעינויים קשים נהרגו מיליונים אנשים, נשים וילדים מעמנו בפולניה, הונגריה, אוקראינה ועוד. במשך של ארבע שנים חיו גם יהודי רומניה בפחד תדיר תחת עול העריצים האלה ומשרתיהם הרומנים. כל הקהילות היהודיות מבסרביה ובוקובינה נשמדו. האם נשארה לנו עוד תקוה להינצל? אבל העמים אוהבי החירות התארגנו. כולם התקוממו נגד האכזרים והעריצים הגרמנים. ביניהם גם גדודים עבריים מארץ ישראל, צעירים וצעירות הנלחמים נגד אויבי האנושות בכלל ואויבי עמנו בפרט. הגדודים העבריים האלה הנלחמים באיטליה רוצים לנקום את דם עמם השפוך. והנה קרה הנס גם ברומניה. העם הרומני החליט גם הוא להשתחרר. ביחד עם הצבא הרוסי גרשו הרומנים את הרשעים והאכזרים הגרמנים. ואנחנו חיים שוב חיי חירות מבלי לפחוד יותר מה יביא יום. ילדים, אל תשכחו את היום הנפלא הזה: עשרים ושלושה אויגוסט!”

בהמשך, בסיפור “ראש השנה” (עמ’ 6), מתוארים חיי המלחמה בעורף, כשגם כאן ההדגשה היא על כך שההשמדה בוצעה על ידי גרמנים ולא על ידי רומנים, מה שכמובן אינו נכון עובדתית, אך עולה בקנה אחד עם הנרטיב הרומני של שנות הארבעים, והנרטיב הקומוניסטי המאוחר יותר, ואפילו עם הצהרותיהם ומחקריהם של היסטוריונים רומנים מכחישי שואה בני זמננו, כדוגמת פאול גומה וולדימיר אליאסקו:

“ראשית הוא רוצה להודות לקדוש ברוך הוא בעד הנס הגדול ביום ההוא ניצלו כל יהודי רומניה מידי הגרמנים שופכי דם יהודי. ושנית שבו אביו ואחיו הגדול מ’עבודת החובה’, אמו אינה זקוקה יותר לקבל מזון בבית האוכל הציבורי ולו, למאיר, יקנו בקרוב בגדים חדשים.”

בסיפור “בזמן החופש” (עמ’ 10) כבר חלה התקדמות מבחינת דרכי המבע, והמספר הופך להיות ישיר וספציפי, בציינו במפורש את השם “טרנסניסטריה”:

“כאשר באו היתומים מטרנסניסטריה נהפכו כל בתי הספר העברים לבתי ילדים. גם בבית ספרו של נחום גרו הרבה ילדים וילדות. הוא התחיל לבוא שמה כמעט בכל יום. בין היתומים האלה מצא הרבה חברים טובים ומעניינים. כמה מהם ידעו גם עברית. הם סיפרו לו את כל מה שקרה להם מיום גירושם עד שובם. איך שהוריהם מתו מרעב, מקור וממחלות שונות. בדרך נס נשארו הילדים האלה בחיים.”

קטע זה מתייחס לכמה עובדות היסטוריות ידועות, אחת, אודות התנאים התת-אנושיים בהם הוחזקו היהודים במחנות הריכוז של טרנסניסטריה – תנאים אשר רק הולכים ומתבררים לאשורם בשנים האחרונות. השניה, שאכן מאות ילדים יתומים חזרו בגפם מטרנסניסטריה לאחר שמשפחותיהם לא שרדו. הם הושבו לתוך גבולותיה של רומניה הקומוניסטית משנת 1943 ואילך, ושוכנו בבתי יתומים ואצל משפחות אומנות בבוקרשט ביוזמתו של הרב אליעזר זוסיא פורטוגל “אבי היתומים”. והשלישית, היא משלוח יתומי טרנסניסטריה בשנת 1944 לישראל בספינת המטען התורכית קזבק. עובדה זו זוכה אף היא לציון ישיר בסיפור הבא “השינוי בבית הספר” (עמ’ 11):

“במשך ימי החופש הפליגו כמה אוניות עם יהודים לארץ ישראל. נסעו הרבה פליטים, ילדי טרנסניסטריה ועוד.”

כאמור, אירועי שואת יהודי רומניה, ובפרט אירועי חבל טרנסניסטריה, התאפיינו בקשר שתיקה הן מהצד הרומני והן מהצד היהודי. חרף זאת, איש החינוך העברי נטע רויטמן החליט, כבר בשנת 1945, לא לשתוק.

הספר ״חסד של אמת: עדות מגטאות המוות של טרנסניסטריה״ של הרמן שולמן

כתוב תגובה

הזן את תגובתך!
הזן את שמך כאן