סיפור זה פורסם במקור במגזין הספרותי מאזניים דצמבר 1999 ונחשב אז לסיפור מצחיק ותו לא.

כהיום, ב-2021, כאשר מדברים יותר ויותר על אוטונומיה חרדית בבני ברק ובמקומות אחרים, וכאשר יש מאבקים אלימים בין כוחות משטרה וחרדים הוא נקרא אחרת לגמרי. הרי הסיפור לפניכם:

המערכת

ההיפרדות

מסוף ז’בוטינסקי נראה כמו מתחם צבאי מבוצר. מצידו הצפוני היה קנטון א’ ומדרום לו קנטון ב’. במסוף היו גדרות תיל גבוהות, צלחות לוויין, אנטנות מזדקרות, מכשירי רנטגן לבדיקת חפצים, מסועי מזוודות, ותאים לבדיקה בטחונית. המקום היה הומה: שוטרים, מוכסים, מאבטחים, ובודקי דרכונים ומזוודות. בצידו הצפוני של המסוף עבדו גברים ונשים ובצידו הדרומי – רק גברים.

שנים לא מעטות של מחקר ופיתוח הושקעו בבניית המסוף, שהיה יחיד במינו בעולם: מסוף שנועד, מצד אחד, לחצוץ חציצה מוחלטת בין שני קנטונים ידידותיים, ומצד שני, לאפשר מעבר גמיש בין שניהם למי שהשלטונות היו מעוניינים במעברו. מסוף ז’בוטינסקי סיפק את הסינתיזה המתאימה לצרכים המבוקשים.

משני צידיו של המסוף, לאורך הדרך הראשית הישנה, נמתחה חומה גבוהה, כבדת אבנים, ובראשה חוטי תיל דוקרניים. אולם מה שנראה כגבול אימתני בין שתי מדינות עוינות, היה למעשה חיץ של שלום בין שתי אוכלוסיות, שמאז היפרדותן הפכו לאוכלוסיות ידידותיות שחיו בשכנות מצויינת ללא כל חיכוכים. דווקא החומה סימלה את הפתרון שסיים שנים ארוכות של חיכוכים ועוינות. ההידרדרות להתנגשויות פיזיות אלימות הביאה את שני הצדדים למסקנה שרק היפרדות תוכל לעצור את הסחף, וליצור תנאים חדשים לחיים זה לצד זה בארץ המשותפת.

וכך, למרות שההסכם קצב שנה שלמה, התבצעה ההיפרדות, למרבה הפלא, בתוך חצי שנה. ההגירה היתה מהירה. משפחות מכרו וקנו דירות, שכונות עברו מצד אל צד, ושטחים נרחבים הוחלפו בהסכמה. לבסוף התייצב הגבול בין שני הקנטונים לאורכה של דרך ז’בוטינסקי, מלבד פרוזדור צר שניתן לקנטון ב’ בתוך קנטון א’, לשם מעבר אל הנמל הימי.

*****

הגעתי למסוף ז’בוטינסקי בשעת צהריים מוקדמת כדי לקבל את פני אחותי, שהגיעה מקנטון ב’ להשתתף בחתונתי. זו היתה הפעם הראשונה שבה ביקרתי במסוף המפורסם, עליו שמעתי כה רבות במשך השנים.

התרגשתי מאוד לקראת בואה. הקשר הטוב והחם שהיה בינינו נותק בעקבות ההיפרדות. משפחתי היתה חלק מציבור שהיה צריך לבחור בין שני הקנטונים, והחליט בהצבעה דמוקרטית, ברוב מוחלט, למסור את סמכות ההכרעה בעניין זה למי שכונו בפיהם גדולי הדור. אלה פסקו חד־משמעית בעד הצטרפות לקנטון ב’. הוויכוחים בבית, שהיו קשים וקולניים, לא הסתיימו בכך. אני, שהייתי תמיד יוצא דופן במשפחה, סירבתי לעבור לקנטון ב’. לא האמנתי שאוכל לקבל עלי את אורח החיים שציפה לבאים להתאזרח שם. לבסוף נחצתה המשפחה: הורי, אחי, ואחותי עברו עם רוב הציבור שלנו לקנטון ב’, וקיבלו עליהם את אורח החיים המקובל בקנטון זה. אני נשארתי לבדי, עם מתי-מעט מהציבור שלנו, בקנטון א’. נקלטתי באחד הקיבוצים כנער בודד והתחנכתי במשפחה מאמצת.

הייתי נער בן 13, ואחותי בת 11. מאז עברו שתים-עשרה שנים. הקשר ביני ובין משפחתי נותק. הורי לא סלחו לי על ה”בגידה”, וכך גם אחי הבכור. רק אחותי, טובית, שמרה איתי על קשר, שהתבטא בשיחות קצרות מפעם לפעם באמצעות המרכזיה הבינלאומית אצלם. השיחות היו נתונות להאזנה קבועה של הצנזורה הקנטוניאלית שלהם, ולכן דיברנו רק על נושאים סתמיים לחלוטין.

עכשיו עמדתי באולם הנכנסים וציפיתי לראותה פנים אל פנים. היא היתה, כמובן, היחידה שהסכימה לבוא לחתונתי, והדבר לא היה פשוט. שלטונות קנטון ב’ הערימו קשיים בלתי רגילים על מי שביקש לבקר בקנטון שלנו. המבקש היה צריך לעבור מבדקים רבים על רמתו המוסרית, ולהפקיד ערבות כספית גבוהה של בני משפחתו כדי להבטיח את חזרתו במועד.

אחותי לא ויתרה, עמדה בכל המבדקים, ולבסוף קיבלה את אשרת היציאה.

חיכיתי לה בקוצר-רוח. בפעם האחרונה שראיתי אותה היתה ילדה יפה, בהירת פנים, בלונדינית ירוקת עיניים, שהסמיקה בכל פעם שדיברה עם מישהו, אפילו איתי. בילדותנו היה בינינו קשר מצויין. היא סיפרה לי את סודותיה ואני גיליתי לה את שלי.

כמו כל חברותיה לבשה כבר אז חצאית ג’ינס ארוכה שהגיעה עד הקרקע. בבית־הספר ובתנועת הנוער שלה חינכו את הבנות והבנים לכך שיאמצו את מנהגיהם של אותם אנשים שבבוא היום הקימו את קנטון ב’. הם היו המודל החיובי שרצוי לחקות את אורח חייו, הם היו העקביים, השלמים, אלה שקיימו כל אות וכל תג מן הכתוב. וכך, כמעט בלי להרגיש בדבר, החל הציבור שלנו לנהוג כמותם, להתלבש כמותם, ואפילו לחשוב כמותם. מנהיגי הציבור שלנו כלל לא העלו בדעתם לנסח את השאלה במשאל כך: “האם את / אתה בעד הצטרפות לקנטון ב’ או לא?”. הם שאלו “האם אתה בעד קבלת דעת מרנן ורבנן הגאונים גדולי הדור בשאלת המעבר לקנטון ב’ יע”א?”. זכות ההצבעה ניתנה רק לגברים, והנשים קיבלו גם זאת בהבנה. לכן היה טבעי ביותר שבהצבעה שנערכה תמך רוב מוחלט במסירת ההכרעה לגדולי הדור.

לאחר המתנה ממושכת, שנבעה מן הבדיקות המדוקדקות בצד שלהם, ראיתי נערה שבתחילה לא זיהיתי אותה. החצאית נראתה אותה חצאית אך החולצה הגיעה עד למעלה הצוואר, וראשה היה עטוף במטפחת כהה. נזכרתי שחוקי הקנטון שלה החמירו עם רווקות, וכפו גם עליהן חובת כיסוי ראש. בקושי בצבצו פניה היפים מתוך הלבוש הכבד.

*****

אחי ליאור, שנשאר בקנטון א’, התקשר אלינו כמה פעמים בשנה. כשהורי היו שומעים את הקול שלו הם הניחו את הטלפון כי לא רצו לדבר איתו. אני הייתי ניגשת ומדברת איתו, בדרך כלל בקיצור. שנינו ידענו שהצנזורה מקשיבה אצלנו לכל שיחה שבאה מחוץ לקנטון, ולכן נזהרנו בדיבור. אני התגעגעתי מאוד לליאור וחלמתי על היום שבו נוכל להיפגש.

כשאני הייתי מרימה הראשונה את הטלפון אמרתי תמיד “פאמיליע סלונימסקי” ביידיש – כמו שנהוג אצלנו בקנטון, ורק כששמעתי את הקול של ליאור עברתי לעברית. השפה הרשמית אצלנו היתה יידיש, וגם הספרדים שחיו איתנו דיברו יידיש.

שתים עשרה השנים האחרונות קלקלו מאוד את העברית שלי, למרות שהייתי ילידת הארץ. היו חסרות לי הרבה מלים ששכחתי, וגם השתמשתי לפעמים בלי כוונה במלים ביידיש. לא פעם אמרתי לליאור מלה ביידיש והוא היה מפסיק אותי ואומר “מה?”.

העצוב בכל זה היה, שהאנשים מהרוב אצלנו היו צוחקים על היידיש שלנו ושל הספרדים, למרות שהתאמצנו לדבר יידיש טובה. אלה מהרוב, שדיברו יידיש כל החיים, שמעו תיכף ומייד את האקצנט העברי בדיבור שלנו, ועשו מאיתנו חוזיק, זאת אומרת, צחוק.

ההחלטה לצאת לחתונה של ליאור לא היתה קלה. הורי לא התלהבו מהרעיון, וגם השלטונות שלנו עשו הכל כדי להמעיט את הביקורים בקנטון א’. הם הרשו לצאת לשם רק במקרים מיוחדים, כמו שמחות, או, לא עלינו, אבל או מחלה קשה אצל משפחה קרובה מאוד.

לי היה מזל, כי לאמי היתה תעודה שקראו לה “תעודת צניעותנית”. זאת היתה תעודה שהוציאו יחד המשטרות של הקנטון שלנו ושל הקנטון שלהם לנשים שהתפקיד שלהן היה לבדוק את אלו שקיבלו ויזה להיכנס אלינו. הן בדקו את צורת ההתלבשות של הנשים האלו, ורק אחרי שאישרו את הבגדים הצנועים, חתמו להן על הוויזה להיכנס. בגלל התפקיד של אמי עשו לי קצת הקלות בפרוצדורות של הוויזה ליציאה. באתי לטרמינל ז’בוטינסקי בפעם הראשונה בחיים שלי. השלטים היו באותיות גדולות ביידיש, ובאותיות יותר קטנות באנגלית ובעברית. הבדיקות לקחו לי הרבה זמן, ואחריהן עברתי, עם דפיקות לב, לצד השני. זיהיתי את ליאור מייד, למרות שלא ראיתי אותו שתים־עשרה שנים. הוא בא לקראתי ושנינו לא ידענו איך להתנהג במצב הזה. יותר מדי עיניים היו מסתכלות עלינו מכל הצדדים.

ליאור התרגש כמוני וקרא לי “הַיי, טובית”, וכששמעתי אותו קורא לי ככה עברה לי צמרמורת בכל הגוף. אף אחד לא קרא לי ככה מאז שעברנו לקנטון ב’. כאן שינו לי את השם ל”גיטה”, ולמשפחה שלנו החזירו את השם הקודם “סלונימסקי”, כמו שקראו לנו לפני “סולן”. כל זה כדי לקיים את הפסוק שהיה כתוב אצלנו ביידיש בכל המקומות הציבוריים: “חדש אסור!”.

ליאור התקרב אלי, הסתכל לי לתוך הפנים ולחש “שלום, מתוקה, אני כל כך שמח שבאת.” ופניו, שהיו קרובים מאוד אלי, נהיו אדומים, אך הוא התאפק לא לנשק אותי, כי כנראה לא ידע איך תהיה הריאקציה שלי.

הוא לקח ממני את המזוודה, ורק כשהיינו בתוך האוטו שלו הוא התכופף אלי מהר, ונישק וחיבק אותי חיבוק חזק. זאת היתה הפעם הראשונה שגבר חיבק אותי מאז שהגענו לקנטון ב’. אפילו אבא שלי לא חיבק ולא נישק אותי מאז.

בחדר של ליאור בקיבוץ הוא השפיע עלי להוריד את המטפחת מהראש “אף אחד לא יראה אותך ואין כאן מכשירי האזנה. תאמיני לי, טובית.”

בפחד גדול הורדתי את המטפחת והרגשתי כאילו אני מתפשטת ערומה. אחר־כך דיברנו כמעט חצי לילה על הכל, בהתחלה בזהירות, ברסמיות, ואחר – כך בחופשיות יותר גדולה, כמו פעם. “מחר בבוקר תכירי את עינת” – אמר לי – “אני בטוח שתמצא חן בעינייך.” 

*****

אחותו של ליאור בלטה מייד בלבושה יוצא הדופן במדשאה של הקיבוץ ליד חדר האוכל. הסתכלנו עליה בסקרנות, כמו על יצור מכוכב אחר. לא בכל יום מזדמן לנו לראות מישהי מקנטון ב’. היא עמדה בצד, נרגשת, מתביישת, מכונסת בתוך עצמה, בוחנת בעניין את החופה הקיבוצית הססגונית והעליזה. מתוך חשש מובן לא הסירה את המטפחת מראשה כדי שלא להפר בפומבי את התחייבויותיה לשלטונות הקנטון שלה.

פתאום ראיתי משהו מדהים. באמצע החופה היא איבדה את שיווי משקלה, התנדנדה, החווירה וצנחה על הקרקע. אלה שעמדו לידה הביטו סביבם בבהלה וכשראו אותי צעקו “בוא, עידן, מהר.” הם ידעו שאני חובש קרבי במילואים ואדע איך לטפל בנערה שאיבדה את הכרתה.

מייד התחלתי בפעולת החייאה. נאלצתי לפרום את כפתורי החולצה העבה שלה ולקרב את פי אל פיה. הנחתי את כפות ידי על החזה החשוף שלה, לחצתי, הנשמתי, לחצתי והנשמתי. אט־אט היא החלה להתאושש. הדופק התייצב והיא פקחה את עיניה. רק אז ראיתי מקרוב את פניה. היו לה עיניים ירוקות עצובות, לחיים בהירות וחלקות, שפתיים מעוצבות כמו בידי פסל, וריח משכר למרות הלבוש הכבד. ירדתי מעליה, ומצאתי לידי את עינת וליאור ואת אנשי הטיפול הנמרץ שהוזעקו למקום.

הייתי המום מיופייה. לא תיארתי לעצמי שיש אצלם בנות כל-כך יפות.

*****

לא הבנתי למה אני שוכבת על אלונקה ומכניסים אותי לחדר המיון של בית הרפואה. זכרתי רק את התחלת החתונה של ליאור ואת הפנים של בחור אחד שהתכופף מעלי לפני שהגיע האמבולנס. פה במיון לא הסכמתי שמישהו יעזור לי להתפשט. התפשטתי בעצמי מאחורי המסך, לבשתי את הפיג’מה שנתנו לי ועליתי חזרה אל המיטה. ליאור ועינת חיכו לי בפנים מודאגות. הם היו איתי במשך שעות עד שנגמרו הבדיקות והרופאים אמרו שלא מצאו אצלי שום פרובלמה פיזית. אולי המתח וההתרגשות גרמו להתעלפות שלי, הם אמרו, ורצוי שאשאר כאן בלילה במנוחה מוחלטת. ריחמתי על ליאור ועינת שהיו מוכרחים לבלות את ליל החתונה איתי בבית הרפואה, והשפעתי עליהם ללכת הביתה. “ממילא אני רוצה לישון” – אמרתי להם.

האמת היא שהיה קשה לי להירדם מרוב התרגשות. שכבתי בחושך ונפלתי למחשבות. חשבתי על החיים שלנו בקנטון ב’, שהיו חיים לא קלים. אלה מהרוב התייחסו אלינו בחשדנות בגלל העבר הציוניסטי, למרות שקיבלנו עלינו את כל החומרות שלהם: התלבשנו כמוהם, שמרנו כשרויות למהדרין כמוהם, עברנו לדבר יידיש כמוהם, ומסרנו את כל ההחלטות לגדולי הדור כמוהם. ולא רק זה. הבנים שלנו סחבו על הגב את העול של הביטחון בקנטון ב’ ומילאו את כל הרגימנטים הקרביים המובחרים של הצבא.

אף־על־פי־כן הם לא קיבלו אותנו כמו שווים, לא הירשו לבנים ולבנות שלהם להתחתן איתנו, והיו תפקידים מסויימים בשלטון שהם לא הסכימו לתת לנו, כי לא סמכו עלינו. אבל את מה שכבר נעשה אי אפשר היה להחזיר אחורנית.

הרבה פעמים במשך השנים האלה כעסתי על ההורים שלי ועל כל הגנרציה שלהם שבהצבעה דמוקרטית נתנו את ההחלטה לגדולי הדור. זאת גם היתה הפעם האחרונה שהם השתתפו בהצבעה דמוקרטית. מאז שבאו לקנטון ב’ אין הצבעות לשום דבר, ובכל העניינים קובעים גדולי הדור. בכלל, אצלנו בקנטון אפילו לא משתמשים במלה “דמוקרטיה” כי זה מריח מהסלנג של השמאלנים מקנטון א’, שאותם אנחנו לא אוהבים במיוחד.

אני אף פעם לא העזתי לשתף מישהו בגעגועים שלי לימי הילדות, לתקופה שלפני שעשינו את האמיגרציה לקנטון ב’. ורק בתוך הלב, כמו עכשיו בלילה, הייתי חושבת על התקופה ההיא. התגעגעתי לקולנוע ולטלוויזיה, לפיצות שאכלנו במסעדות זולות, לשירים ששרנו בעברית, לספרים שלקחנו בספריות לפי מה שהתחשק, לפטפוטים עם בנים בתנועה, ולשרוולים לא ארוכים בקיץ. אני חושבת, שגם הבנים מתגעגעים בליבם לדברים דומים, אולי גם לכיפות סרוגות ולחולצות צבעוניות בלי מעילים.

הספקתי לטעום מזה רק קצת, עד גיל 11, ונשאר לי הטעם המתוק בפה, ולא יותר. ריבונו של עולם, מה היה רע אם היינו נשארים בקנטון א’ אפילו בתור מיעוט, עם כל הפריווילגיות, והרוב שם היה ממשיך לחיות איך שהוא רוצה בלי לפגוע בנו?

באמצע המחשבות האלה ראיתי פתאום מישהו עומד בדלת. הוא נכנס לחדר, עבר ממיטה למיטה, חיפש מישהו, ובסוף הגיע אלי.

נבהלתי. מקרוב ראיתי שזה הבחור שהתכופף מעלי כששכבתי על הדשא בחתונה של ליאור. הוא היה בחור נחמד, גברי, עם עיניים חומות מבריקות, שערות שחורות עם שביל באמצע, ועל האוזן שלו עגיל בצבע זהב. הספקתי לראות אותו רגע אחד או שניים לפני שהעלו אותי לאמבולנס. הייתי מבולבלת והתביישתי מאוד. לא הבנתי באותו רגע למה הוא מתכופף מעלי, ולא זכרתי בכלל איך הגעתי למצב הזה.

הוא התקרב למיטה שלי, הסתכל אם אני לא ישנה, ואמר בשקט “טובית?”. “כן” – עניתי ונהיה לי חם בגוף. הוא שאל “מה שלומך?”, ואני גימגמתי בחזרה “ברוך השם”.

הוא היה נימוסי ועדין, אמר שקוראים לו עידן, וביקש רשות לשבת על־ידי. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שדיברתי עם בחור זר, ועוד בלילה, כשאנחנו לבד. התרגשתי מאוד ודיברתי בשקט ובביישנות. הוא דווקא דיבר אלי כאילו הכיר אותי כל החיים. השיחה בינינו היתה בחופשיות כאילו לא היינו אנשים רחוקים משני קנטונים נפרדים. הבנתי שהוא מעוניין בי, והרגשתי מרגע לרגע שגם אני מתאהבת בו. כמעט לפנות בוקר התחילו העיניים שלי להיסגר, ועידן הרגיש בזה ואמר “אתן לך לישון, אבל אני רוצה שתישארי איתי לתמיד. אני יודע כמה זה קשה, אבל אנחנו ננצח את כולם.” הוא התכופף אלי ורצה לנשק אותי, אבל זה כבר היה יותר מדי. דחפתי אותו בבהלה ואחר־כך ביקשתי סליחה. הוא יצא אל המסדרון ונעלם.

ואני , שהייתי כל כך עייפה, דווקא התעוררתי כשהוא הלך. רק עכשיו התחלתי לחשוב על הפרובלמה הקשה שעומדת לפני. התגלגלתי בתוך המיטה מצד אל צד עד שהשמש נכנסה מן החלון והאירה את החדר.

*****

בבוקר באתי עם עינת לבקר את אחותי. היא סיפרה לנו בהתרגשות על הלילה עם עידן ועל עומק התלבטויותיה. לצערי, התקשיתי לסייע לה. ההחלטה היתה גורלית וקשה, ונתונה בידיה בלבד.

אפשרות אחת היתה, לבקש מקלט מדיני אצלנו, תוך הינתקות מההורים ומכל המשפחה לתמיד, אך בידיעה כמעט ודאית שהבקשה תידחה, משום שהשלטונות שלנו אינם מעוניינים להרגיז את שלטונות קנטון ב’ ולפגוע ביחסים הטובים איתם.

האפשרות השניה היתה לוותר על האהבה האמיתית הראשונה שמצאה, ולחזור לקנטון שלה, אל ההורים ואל שאר המשפחה. אך שם רבץ לפתחה “דין הכ”ה” – החוק הקנטוניאלי שקבע, כי נערה שהגיעה לגיל 25 ולא נישאה, רשאים שלטונות הקנטון לכפות עליה נישואין עם מי שיראו לנכון. ואכן, כמעט כל חברותיה של טובית הקדימו תרופה למכה והתחתנו בגיל 15, או לכל היותר 19. “דין הכ”ה” היה שוט רציני שהפחיד מאוד את טובית.

מובן שמבחינת השיקול האנוכי שלי רציתי שהיא תישאר איתנו. כך יכולתי לפרוץ את הנתק המשפחתי ולחיות עם אחותי בקנטון אחד. מה גם שהכרתי וחיבבתי את עידן – ידיד טוב שלי עוד מימי חברת הנוער בקיבוץ. אלא שהשיקול צריך היה להיות מה טוב לטובית ולא מה טוב לי. הקושי החמור לא פחות היה גורם הזמן: לא נותר זמן רב להתלבטויות. בערב עמד לפוג תוקף אשרת היציאה של טובית והיא היתה צריכה לחזור לקנטון שלה. שום אישור רפואי, אמיתי או מפוברק, לא היה משכנע את שלטונות קנטון ב’ להאריך את שהייתה אצלנו.

*****

בבוקר באתי בלב כבד לטובית. היא עמדה כבר במסדרון מחוץ למיטה, לבושה בבגדים שבהם היתה בחתונה. ליאור ועינת היו לידה, חמורים סבר. ממרחק של צעדים אחדים ניסיתי לנחש את החלטתה. פניה העצובים יכלו לרמוז על החלטתה להישאר, והעצב הוא על הנתק הצפוי ממשפחתה, אך הם יכלו גם לרמוז על ההחלטה לסיים את הפרשיה הקצרה איתי ולחזור לחיי קנטון ב’, על כל ההשלכות הכרוכות בכך.

כשהתקרבתי אליהם ראיתי מעין לחלוחית בעיניה של טובית. ליאור ועינת פסעו הצידה וכבשו את פניהם בקרקע. עמדתי מול טובית ונשביתי שוב בפניה היפים. ואז , בדחף רגעי, הושטתי את ידי ואספתי אותה אל חיקי. היא לא גילתה התנגדות לחיבוק החזק שלי וחשתי זרם חשמלי רוטט עובר בין גופינו.

אנשים שעברו במסדרון הביטו בהשתאות בתמונה הסוריאליסטית, שכמוה לא ראו מימיהם: בחורה מכוסה מכף רגל ועד ראש, עטופה במטפחת המגלה בקושי את פניה, מתחבקת בפומבי עם בחור גלוי־ראש העונד עגיל באוזנו.

לא החלפנו מלה. ברגעים כאלה השתיקה דוברת יותר מכל המלים. אט אט התרככה טובית, גופה נרעד, והיא התייפחה חרישית. הרגשתי את דמעותיה מרטיבות את חולצתי הדקה.

כעבור דקות אחדות סבבו ליאור ועינת לאחור והחלו לחזור אלינו. טובית השתחררה מחיבוקי וניסתה לומר משהו אך המלים נחנקו בגרונה. העדפתי לשתוק גם אני כדי שלא יתגלה כי גם קולי בוגד בי. כשהלכה עם ליאור ועינת נראתה טובית מאחור כמי שאין לה שיער בראשה ואין לה רגלים, רק גוף לאה חנוט במטפחת וחולצה ושמלה, וזוג נעליים שחורות ללא עקבים.

*****

במעמד חנוכת מסוף ז’בוטינסקי לפני שתים-עשרה שנים אמר מנהיגו של קנטון א’, כי יש רגעים בחייו של עם שבהם צריך כל ציבור לדעת להתעלות מעל מליצות נבובות של אחדות מדומה, ולבלום חיכוכים תמידיים והתנגשויות אלימות על ידי פתרון אחד: היפרדות יפה וידידותית. הוא ציטט לחיזוק דעתו את הכתוב “ולא נשא אתם הארץ לשבת יחדו”, ואת דברי אברהם, אבי האומה העברית, נוכח הסכסוך בין רועיו ובין רועי לוט “אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רעי ובין בין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו … הפרד נא מעלי” .

ומתורגמן זריז תירגם את הדברים ליידיש.

דווקא מנהיגו של קנטון ב’ לא השתמש בציטוטים. הוא היה פרגמטי.

טוב שתהיה מעתה ואילך אבחנה ברורה בין שני הציבורים העיקריים, ושכל אחד מהם יילך בדרכו, אמר. הוא ברך על היקלטותו המלאה של ציבור “הביניים” בתוך קנטון ב’, ושיבח את המצב החדש שבו לא קיים עוד בעם ציבור שבאורח חייו נוהג קצת כדרכי קנטון א’ וקצת כדרכי קנטון ב’. טוב שבא הקץ לחוסר העקביות ולדיבורים המגוחכים על “גשר”, קרא בלהט.

והמתורגמן תרגם את הדברים לעברית.

– והאהבה?

כן, האהבה. אחרי שתים-עשרה שנים היא השתמרה בקנטון א’ כפי שהיתה, ואילו בקנטון ב’ הצטרפה אל המלה “דמוקרטיה” – עוד מלה דחויה, שכל האומרה נחשד בפזילה לקנטון א’, עם כל ההשלכות הנובעות מכך לגבי מעמדו ועתידו של האיש בתוך שגרת חייו של הקנטון המגובש וההומוגני ביותר במזרח התיכון.

https://www.fxp.co.il/showthread.php?t=18783697

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × 4 =