ניקולא יוזגוף-אורבך, דם תפוזים, ספרי עיתון77, 2020, 86 עמ’
הספר נקרא כרצף-שצף מרהיב של מחשבה ורגש. שיריו מעניקים קשת רחבה של חוויות, וכולן יחדיו מקרינות הולוגרמה של ישראליות תפוזית-עסיסית, שורשית וחופשית, המעוגנת היטב במזרח תיכון דינמי, תוסס, שאינו חף מגרוש ופליטוּת, אך מצית אהבה, המגשרת בין יהודים לערבים.
הישראליות עוברת תהליך. היא נעה, זעה, מתהווה, משתנה. המחבר נוטש את היהדות, לתוכה נולד: “רָצַחְתִּי אֶת הַיֶּלֶד הַיְּהוּדִי שֶׁהָיִיתִי/ רְדַפְתִּיו/…/ הִפַּלְתִּי מִיָּדָיו הַתְּפִלִּין וּמָשַׁכְתִּי מֵרֹאשׁוֹ הַכִּפָּה/ אֲנַסְתִּיו לְחַלֵּל וְלִכְפֹּר, לְהַרְהֵר וּלִשְׁבֹּר כָּל מִסְגֶּרֶת/ לְתוֹכָהּ נוֹלַד.” (‘ישראלי’, עמ’ 11).
הוא עוזב את צפת, בה נולד, נודד בארץ, מתלבט: “לְהִשָּׁבַע אֱמוּנִים לִירוּשָׁלַיִם/ וְלַחְשֹׁב עַל תֵּל-אָבִיב,/…/ לְהִתְבּוֹנֵן בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם וּלְהִתְפַּעֵל/ מִמִּגְדְּלֵי עַזְרִיאֵלִי” (‘להישבע אמונים לתל אביב’, עמ’ 38). בשיר ‘תל-אביב’ בעמ’ 76 הוא פונה אל עירו האהובה “עַל רְחוֹבוֹת גִּבְעָתַיִם, שָׁם עָרַגְתִּי,/ גַּם בָּכִיתִי בְּבַקְּשִׁי אֶת קִרְבָתֵךְ”, עד לבחירתו הנחרצת בתל-אביב “מָכַרְתִּי כָּל אוֹצְרוֹתַי וַחֲבֵרַי/ כָּל שֶׁהָיָה לִי, לְמַעַן אֶשְׁכֹּן/ בְּהֵיכְלוֹת לִבֵּךְ כְּפָלִיט מְאֹהָב”, והכתרתה למולדתו “שָׁם, מְצָאתִיךְ מוֹלֶדֶת אֲהוּבָה, וּמֵחֵיקֵךְ מָוֶת יִקָּחֵנִי”. בולט היחס הרגשי אל העיר עד כדי האנשתה, ואכן, כגיאוגרף, עם התמחות בדמוגרפיה, יוזגוף-אורבך מתמקד בתכסית אנושית של תבליט גאו-פיזי.
כמו שירי חיפושי הזהות, שצוטטו עד כה, כך גם שירי האהבה שבספר שואבים מחייו של המשורר. הם חשופים ועזי מבע, ומובזקים בנדיבות לאורך הספר. רבים מהם נכתבו בעקבות אהבתו של המחבר למועתסם אל ג’עפרי – יליד אחת ממדינות הערב השכנות, שהסתנן לשטחים, משם עבר לתל אביב, גורש מישראל ומהאזור כולו, ונודד בין מדינות אירופה המערבית. זהו סיפור אהבה מזרח-תיכוני עסיסי, המהדהד גלות, פליטות, גירוש, פרידה, נדודים, ומגשר בין יהודי לערבי: “אִם/ תָּבוֹא לִכְבֹּשׁ אוֹתִי/ כְּבֹשׁ/ כְּמוֹ הַפָלַסְטִינִי הֶעָזוּב/ שֶׁהוֹתִיר אֶת אַדְמַת נַפְשִׁי/ עוֹרֶגֶת לִשְׁלִיטָתו/ שֶׁפָּרַץ בִּפְרָאוּת גָּלוּתוֹ/ כָּל חוֹמוֹתַי וּסְכָרַי// עַד נִכְנַעְתִּי/ עַד הִתְאַהַבְתִּי/ עַד נוֹתַרְתִּי אֲדָמָה רְווּיַת גַּעְגּוּעַ/ עַד הָיִיתִי פָלַסְטִין” (‘מועתסם’, עמ’ 46). הפליט שהפך לאהוב הטביע את חותמו על חייו של המחבר והשרה עליו שירי פרידה כואבים: “בְּלֶכְתּוֹ,/ רְאִיתִיו מֵעֵבֶר לְחוֹמַת הַזְּכוּכִית:/ גִּבּוֹר יָתוֹם מִמַּזָּל וְחֶמְלָה/ הוֹתִיר לִי שַׂק גַּעְגּוּעִים/ מָלֵא בְּזִכְרוֹנוֹת וּדְמָעוֹת/ שֶׁאָגַר לְמַעֲנִי עֵת שָׁהָה עִמִּי/ עֵת חָשׁ שֶׁתַּמָּה גָּלוּתוֹ/ שֶׁמָּצְאָה נַפְשׁוֹ מָזוֹר/ עַד אִלְּצוּהוּ לִנְדֹּד/ עַד גֵּרְשׁוּהוּ בְּנִימוּס/ לְאֶרֶץ זָרָה, לֹא אַרְצו/ לְיָדַיִם זָרוֹת, לֹא יָדַי” (‘נתב”ג, נובמבר 2016′, עמ’ 48).
בציור הכריכה הקדמית, מעשה ידיה של מדיחה דגש המוסלמית, ידידתו הקרובה של המחבר, לה מוקדש השיר ‘השקט שבינינו’ בעמוד 26, פניו של מועתסם מציצות מתוך עץ תפוז מפואר, עם כל אוצרותיו וצבעיו: ענפים, עלים, פרחים ופירות, בתוספת נזילות הדם של הפן הטראגי של המציאות המזרח-תיכונית.
ישנה אהבה קבועה, נצחית, לבן הזוג, לו מוקדש הספר בלהט גדול:
“מוקדש לבוריס, בן זוגי ואהבת חיי הנצחית מזה ח”י שנים, ששימש ומשמש מעיין השראה איתן ליצירתי וחומר גלם לתכלית קיומי”, אבל גם האהבה זאת יודעת עליות ומורדות, עד כדי ‘המתת חסד לנפש’ בעמוד 72: “לוּ נִתְאַפְשֵׁר לְךָ לִבְחֹר אֲהוּבִי/ הָיִיתָ בּוֹחֵר לִשְׁכֹּחַ כָּל שְׁנוֹתֵינוּ יַחַד/ אוֹ לְזָכְרָן מִקֶּדֶם וְעַד אַחֲרִיתִי?/…/ כָּל שֶׁיָּכֹלְתִּי וְאוּכַל הוּא לֶאֱהָבְךָ/ מִמַּעֲמַקֵּי הַטֵּרוּף שֶׁכְּבָשַׁנִי/ וּלְהוֹתִירְךָ אַלְמָן, בְּעוֹדִי חַי”. לאחר המתת הנפש הסימלית, ישנה סכנה של מוות ממשי. המחבר פונה לעזרה לאהובו הנצחי בשיר ‘אם אבקש להתאבד’ הממוקם בעמוד השמאלי באותה כפולה: “אִם אֲבַקֵּשׁ לְהִתְאַבֵּד/ קְשֹׁר אוֹתִי אֵלֶיךָ בִּרְצוּעוֹת/ אַהֲבָתְךָ שֶׁחָלְפָה./ אִם אֶדְעַך וְלֹא יִוָּתֵר מִמֶּנִי/ זוּלַת קִיּוּמִי הַפִיזִי/ אֱזֹק אוֹתִי הֵיטֵב לְאַהֲבָתְךָ,/ זוֹ שֶׁהֶעֱנַקְתָּ לִי כְּשֶׁהָיִיתִי נַעַר/ וְאַתָּה – כָּל חַיַּי”.
המילה “נפש” מתרווחת בספר. יותר מ- 30 מופעיה מעוררים את הקורא לתהייה מהי נפש. במאמרה “אומרים ישנה נפש, אז אומרים” בגיליון 413 של עתון77, החוקרת אילה מולדר דוכס מצטטת מתוך ספרו של יובל נח הררי “קיצור תולדות האנושות” עמוד 33: “תכונתה החשובה והייחודית באמת של השפה הייתה יכולתה לדבר על דברים שאינם קיימים כלל במציאות”. המילה “נפש” – היא אחד הדברים האלה, והיא מאפשרת חופש הגדרה. אני רואה את מושג הנפש בתור צלחת גדולה, אותה מקבל סועד בארוחת בוקר בשיטת הבופה במלון 7 כוכבים, וממלא לפי טעמו, מיומנויותיו והשקפת עולמו.
ניקולא יוזגוף-אורבך, בוגר מדעי הטבע, דוקטור כפול, ובפרט לגיאוגרפיה, פותח את הספר ב’מיפוי הנפש’: “שִׂרְטוּט גְּבוּלוֹת הַנֶּפֶשׁ/ הוּא דַּרְכְּךָ לָחוּשׁ בַּטּוֹפּוֹגְרַפְיָה/ לָהּ הִתְכַּחַשְׁתָּ מִנִּי יַנְקוּתְךָ/ לְהַכִּיר/ בִּשְׁקַעֲרוּרִיּוֹת יָגוֹן/ תְּלוּלִיּוֹת גַּעְגּוּעַ/ רִכְסֵי תִּקְוָה/ וּוָאדִיּוֹת יֵאוּשׁ/ בַּמִּסְלָע הַפָּרִיךְ שֶׁל אִישִׁיּוּתְךָ,/ שֶׁיָּרַשְׁתָּ מֵהוֹרֶיךָ.”
זהו ציטוט של הבית השני של השיר. כל שלושת בתיו מתחילים באותה שורה “שִׂרְטוּט גְּבוּלוֹת הַנֶּפֶשׁ”. החזרות האלה מקנות לשיר מבנה מעגלי-מחזורי. לעומת שיר קווי, המגיש סיפור שמתפתח מתחילתו ועד סופו, שיר מעגלי בנוי מנושא מרכזי, החוזר מספר פעמים לאורך השיר, וזוכה לפיתוח והרחבה.
קורה ששיר מתחיל בתיאור בשל, מלא תושייה ובעל עוצמה שירית, והוא יפה ושלם בזכות עצמו. המשך מעגלי של השיר נתפס כפרשנות עודפת, בגדר “כל המוסיף גורע”, ומוטב בלעדיו. כך זה הבית הראשון של ‘צלקות זיכרון’ בעמוד 9, המכה כאגרוף, ומייתר את המשך השיר: “בִּשְׂדֵה הַזְּכוּכִיּוֹת בְּמִטְבַּח אִמִּי/ נִטַּע זַעַם רַב שֶׁהֻשְׁקָה בְּאֶגְלֵי פַּחַד/ וּבְדַם רַגְלַיִם יְחֵפוֹת.”
רוב השירים המעגליים-מחזוריים מכניסים את הקורא היטב לאווירת השיר, לקצב שלו, ומכשפים אותו. אחד השירים היפים מהסוג הזה הוא ‘פיטר פן (שלא מרצונו)’ בעמוד 49: “הַשָּׁנִים אֵינָן מוֹתִירוֹת בִּי/ חוֹתָמָן./ לָבֶטַח/ נוֹדַע גַּם לָהֶן.// לָבֶטַח/ סִכְּמוּ בֵּינֵיהֶן עֵת הִשְׁרַצְתַּנִי אִמִּי/ לְבַל/ יִוָּתֵר בִּי חוֹתָם,/ לְבַל/ יִהְיֶה בִּי שֶׁמֶץ שֶׁל חַיּוּת/ סַמְמָן הִיסְטוֹרִי,/ אוֹת לַבָּאוֹת.// הַשָּׁנִים אֵינָן מוֹתִירוֹת בִּי חוֹתָמָן./ בִּמְכֻוָּן נֻתַּקְתִּי/ מֵחֶשְׁבּוֹן הַזְּמַן”. החותם-תם-תם מתזמן את הבתים, שוזר אותם על חוט הזמן. החזרות שבשיר תואמות את ייצוג הזמן ע”י מעגליות השעון וסיבוב המחוגים, אבל הזמן קווי מ-“הִיסְטוֹרִי” אל “לַבָּאוֹת”. “הַשָּׁנִים אֵינָן מוֹתִירוֹת בִּי חוֹתָמָן”, זאת משאלה להישאר צעיר לנצח, והמחבר מנסה לשכנע את עצמו, שהיא מתגשמת ע”י החזרה על “לָבֶטַח”, אך בו בזמן מתגנב הצער על “נֻתַּקְתִּי מֵחֶשְׁבּוֹן הַזְּמַן.”
אנשים מגדלים חיות המחמד, מטפלים בהן, אך מה הם יודעים על עולמן? המחבר חובב חתולים. הוא מתבונן היטב באורחותיהם, מנסה להבינם, כותב עליהם בהאנשה, בצורה רגשית. כך זה בשיר ‘שירת רחוב’ בעמוד 34: “חָתוּל כּוֹתֵב שִׁירָה/ בְּיִלְלוֹתָיו/ וּמְנַקְּדָהּ/ בְּצִפָּרְנָיו/ וּמְעַדְּנָהּ/ בִּשְׂפָמוֹ/ וּמְשַׁבְּחָהּ/ בְּיִחוּמוֹ וּבִכְאֵבוֹ.”
שירי הספר שופעים רגש סוחף, למשל בסיום השיר ‘דם תפוזים’, בעמוד 57, על שמו נקרא הספר: “כָּל פַּרְדֵּס הַנֶּפֶשׁ יִלְבַּשׁ שָׁחֹר/ כָּל שְׁיָרֵי מְתִיקוּתוֹ שֶׁנִּקְרְשׁוּ/ יִהְיוּ דַּם חֲטָאֵי-חַטְאֹתֵיכֶם/ לְדִרְאוֹן עוֹלָם”. כשהרגש מתעצם, אני רואה בדמיוני את “מִתקן הכוח” בירידים אמריקאיים, בו מכת פטיש בתחתיתו מעלה כדור לאורך צינור אנכי סגור בקצהו העליון. אני צופה בדריכות, שמא עוצמת הרגש של שירי הספר תנפץ את מכסה הזכוכית ותשחרר את הכדור לחופשי? ועוד עוצמה – בשיר הומו ארוטי כן ונהיר: “בְּחָדְרִי אֵלֶיךָ/ עָמֹק, כְּפִי שֶׁלֹּא נֶחְדַּרְתָּ מֵעוֹלָם,/ נִקִּיתִי/ כָּל הָרַעְיוֹנוֹת שֶׁמָּשְׁלוּ בְּךָ/ כָּל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁאָגַרְתָּ/ כָּל הַסְּפֵקוֹת שֶׁהֶעֱלֵיתָ/ הוֹתַרְתִּיךָ רֵיק –/ חָלוּל וּמְנֻקָּב/ בְּחָדְרִי אֵלֶיךָ/ הֲפַכְתִּיךָ/ מִזְבֵּחַ לִפְלִיטַת/ כָּל תְּשׁוּקוֹתַי שֶׁנֶּאֶגְרוּ/ כָּל תִּקְווֹתַי שֶׁנָּגוֹזוּ/ כָּל כְּאֵבַי שֶׁכָּהוּ/ אִכְלַסְתִּיךָ בְּיֵשׁוּתִי/ וְעַד שֶׁלֹּא חִלַּצְתִּי הַזַּיִן מִמְּעוֹנְךָ/ הָיִינוּ כְּאֶחָד” (‘בחודרי אליך’, עמ’ 17).
שפת שירי הספר עשירה והדורה. היא שופעת הלחמים מקוריים: “שָׂנוּאָהוּב” (עמ’ 43); “גַּעְגּוּעַז” (עמ’ 79); ציוויים טקסיים כמו “תְּקֹף עַצְמְךָ!/אַל תַּרְפֶּה!” (עמ’ 15); “הָעֵז לָדַעַת!” (עמ’ 51); וכינויי מושא חבורים כגון “רְדַפְתִּיו… הִשְׁפַּלְתִּיו… אֲנַסְתִּיו… שְׁמַעְתִּיו” (עמ’ 11); “דְּרָשׁוּנִי … הִכְנִיעַנִי… שֶׁשִּׁנּוּנִי” (עמ’ 12). השפה משחקת במילים-צלילים: “תְּחִיָּה. ..תְּהִיָּה” (עמ’ 11); “עַל שְׁבוּעוֹת שֶׁהֵפַרְתִּי/ עַל שָׁבוּעוֹת שֶׁהִפְרַעְתִּי” (עמ’ 50).
אך לעיתים המשחקיות עוברת את גבול הטעם הטוב, לדוגמא בשיר ‘וידוי ארמי מפי ינוקאי’ בעמוד 24: “וַיְהִי/ בִּימֵי דַּרְדַּקּוּתִי/ בְּאַתְרָא קַדִּישָׁא/ דִצְפַת תותב”א”, וכן בשיר ‘מסר חיובי’ בעמוד 25: “נַשָּׂא נָשָׂא בְּמִנְשָׂא מַשָּׂא שֶׁל נַשָּׂא שֶׁנָּסַע עִמּוֹ”.
מבין המטאפורות המקוריות הציוריות אביא כאן את זאת שפותחת את השיר ‘משבר זהות’ בעמוד 45: “בִּמְבוֹאוֹת חַיַּי/ נִצָּב צְרִיחַ/ מִמֶּנּוּ/ נִתָּן לְהַשְׁקִיף/ בִּבְהִירוּת/ עַל מַהֲלָכַי/ הָעֲתִידִיִּים.”
‘דם תפוזים’ זהו ספר רב-רב פעמי. הוא מעניק לקורא חוויה מורכבת, שמניבה עוד פרי בקריאה חוזרת. נחת ההבטחה הזאת מזכירה לי את ה-happy hour בבר: הכוסית תמשיך להתמלא.
צפו בניקולא יוזגוף אורבך בתוכנית “סוכן תרבות”
האזינו לניקולא יוזגוף אורבך מתראיין על “דם ותפוזים”
קיראו גם:
ניקולא יוזגוף אורבך בלקסיקון הספרות העברית
דף הפייסבוק של ניקולא יוזגוף אורבך
מאי פלאטי מראיינת את ניקולא יוזגוף אורבך
ניקולא יוזגוף אורבך כותב ב”יקום תרבות”
תודה, חגית, על הסקירה היפה, המעמיקה והמקיפה על הספר. מאפשרת להתוודע, למשורר ולשירתו,”לְהַכִּיר/ בִּשְׁקַעֲרוּרִיּוֹת יָגוֹן/ תְּלוּלִיּוֹת גַּעְגּוּעַ/ רִכְסֵי תִּקְוָה/ וּוָאדִיּוֹת יֵאוּשׁ…”. נפלא ומחמיא סיכום הסקירה – “דם תפוזים’ זהו ספר רב-רב פעמי. הוא מעניק לקורא חוויה מורכבת, שמניבה עוד פרי בקריאה חוזרת”. כל הכבוד ובהצלחה לניקולא עם ספרו ובכל דרכיו. תודה גם ליקום תרבות.
דם התפוזים לא נשפך לשווא:
ההתייחסות המעמיקה, מזמינה
לקריאה ארוכה ונבונה.
תודה על החשיפה
ועל הכתיבה היפה