הרשימה שלפניכם, "דרך סדום", זכתה ב-7 במרץ 2020 בפרס בתחרות בינלאומית ליוצרים בשפה רוסית, "נבל דוד", שמתקיימת כבר תשע שנים בנצרת. בתחרות יש מספר קטגוריות: שירה, פרוזה, תרגומים, ופובליציסטיקה. המאמר הזה זכה בפרס ראשון פרס "נבל דוד".
נושא התחרות היה ספציפית על אשת לוט. "אל תביט לאחור". פרשנויות והיבטים מקוריים של הסיפור המקראי. להלן הפרשנות המקורית וזוכת הפרס של אילנה גורודיסקי בתרגום מיוחד לעברית עבור "יקום תרבות".
"גם זה יעבור"
(שלמה המלך)
כשנוסעים לאילת בכביש ים המלח, אחרי כשליש המסע מגיעים למקום מיסטי ולא נחמד. בתקופתו של אברהם אבינו הייתה פה עיר, ששמה מתקשר בתודעתנו עד עצם היום הזה עם חטאים והפקרות. סדום. בעקרון, אלה היו שתי ערים ידועות לשמצה – סדום ועמורה, ברם מהאחרונה לא נותרו שום אזכורים, בעוד שסדום עדיין נוכחת כאן באופן בלתי נראה.
קודם כל, רכס הר עצום, שמשתרע על עשרות קילומטרים, ששמו הוא כשמו של המקום – הר סדום. במקביל אליו מתפתל כביש תשעים. פעם מפלס המים בים המלח היה כה גבוה, שהרכס לא היה קיים. אך מאות השנים חלפו בזו אחר זו, האקלים התחמם, הים התכווץ, ומתוכו בקעה הגבעה המלוחה הכבירה הזאת. איפה שהוא במרכזה ניתן לראות ניצב מלח בצורת גוף אישה עטופה ברעלה. זאת אשת לוט המפורסמת. בחלקו הדרומי של ההר, כמו חותם הציביליזציה הגס בסביבה בראשיתית – מפעלי סדום. שני ענקי הברזל הללו כבר יותר משישים שנה שואבים את הנכס הלאומי שלנו – את מי ים המלח הייחודיים – עבור תעשיית תרופות, קוסמטיקה, וכימיה יצרנית, והופכים את הים לאגם מחולק על ידי איים.
אך הדבר המהותי ביותר שמדכא ומדכדך את העוברים בחלק הזה של המסלול הוא מעין משבר, אותו אי אפשר לא לחוש. כל מה שמושך את העין: המצוקים המרהיבים, משתלות הדקלים, נאות מדבר יהודה, משטח המים הנוצץ, ובתי המלון המפוארים של ים המלח, נותרו מאחור, ואילו בתי הקפה של הדרך, היישובים, ושמורות הטבע של הערבה עוד רחוקים מאוד. מאז שהנך פונה מעין בוקק לכיוון אילת, הנך נקלע… לתוך ריק. ל"שום מקום". אדמה שרופה בשמש, עליה אין אפילו בית אחד, סיבובים מסוכנים, מרחב מימי לשעבר, שדרכו ניתן להגיע לירדן ברגל, רכס ההר האינסופי, והמפעלים המפלצתיים. אתה נמצא בנקודה הכי נמוכה, הכי מצמררת, של כדור הארץ, שאין בה נפש חיה. בחלק הזה של הכביש מתרחשות התאונות הכי מחרידות, בהן נהרגות לעתים משפחות שלמות.
כל זה, ככל הנראה, איננו מקרי. הרי אתה חולף על פני סדום בכבודה ובעצמה. היא שואבת אותך פנימה אל תוכה כמו ביצה, מעלימה מהזיכרון את כל ההתרשמויות הססגוניות מהדרך, משרה עצב. יתרה מזאת: היא מכריחה אותך להרהר במטרתך הסופית. הנך כמו תקוע בין שני חלקיו של המסע. את החלק המשמעותי כבר עברת, אך החלק הארוך עוד לפניך. הנך בודד בשממה חסרת האלוהים הארורה הזאת, עייף ומאחל למנוחה. אמנם אין פה איפה לעצור, וגם לחזור על עקבותיך לא תוכל. בלית ברירה, הנך ממשיך לדהור לכיוון אילת, כאילו טס לחלל. מחכה, מתי, סוף כל סוף, יגמרו המישורים הסלעיים, שהיו פעם קרקעית הים השופע, וחומות הבטון של המפעלים חסרי הצורה, שמזכירים לך מדוע הים המיוחד במינו מתייבש ללא מושיע. כל חושיך מתקוממים נגד מראות עיניך. הנך מבקש לעבור את החלק הזה בשיא המהירות, אך הוא, המנוול, ארוך, ארוך מאוד. כמויות המים והמזון ברכב, אם ישנם כאלה, וגם הדלק, אמורים כבר לאזול, היות שהפעם האחרונה שתדלקת ועשית קניות הייתה, כנראה, באלמוג, או בירושלים. ועם זאת, חייבים להחזיק מעמד. חייבים להמשיך קדימה, גם אם אין כוחות. והנה – תחנת הדלק הקטנה בצומת ערבה, עם קיוסק עלוב, עם שולחנות עץ בלתי מלוטשים ומכוסים בזבובים. היא תראה לך מיד גן עדן על פני אדמות, והנך חונה שם בנשימת רווחה, על מנת לשתות קפה חם, לאכול, ולתדלק.
XXX
בחיים ישנם לא מעט מצבים, בהם מרגישים כמו במלכודת. המצבים הללו מחריפים אף יותר עקב כך, שאין לך, בעצם, מה להציב כנגד השתרשרות האירועים. הנך יודע, שעשית כל מה שיכולת, ואינך רואה שום אופציות אחרות לצאת מהברוך. ברצונך לצרוח, אך איש לא ישמע את זעקת השבר שלך. ברצונך לפרוץ בכוח את הקיר שחוסם את דרכך, אך אתה מבין, שזה מיותר, היות שתשבור את ראשך מבלי לחולל שום שינוי. הדברים קורים כמו שהם אמורים לקרות, וכל מה נותר לך הן סבלנות ואמונה. הרבה אמונה. אמונה בכך, שגם זה, מתישהו, יחלוף, שכל הבעיות יפתרו בצורה טבעית, ושתוכל להמשיך את חייך בקלות.
אנשים רבים בתקופה לא פשוטה זו נעשים אכולי נוסטלגיה. נראה להם שמה שהיה קודם, היה טוב יותר. אפילו אם בפועל היה יותר גרוע. או אותו דבר. נפש רעבה חייבת להיאחז לפחות במשהו שימלא אותה שוב, ואילו המאחז הקרוב ביותר שוכן במחשבות על מה שהיה ונגמר. זה מסוכן. ההתנסויות מלמעלה נשלחות לנו בכדי שנוכל לשנן היטב את השיעורים של העבר, להידחף מהם ולפרוץ קדימה. בזמן שאנו עומדים בכל מבחן סיבולת ואמונה שכזה, כל עצירות והתלבטויות למיניהן אינן מקובלות בהחלט. אף אחד לא יוכל להגיד מה משך התהליך. רק ברור מאליו, שאסור להפסיק אותו, במיוחד שהוא לא יפסק מעצמו, גם אם ננסה לרדת מהמסלול.
אשת לוט, אשר צורתה הסמלית כמו מכתירה את רכס הר סדום, גם נפלה קורבן למשבר דומה לזה. אף על פי שקיימות פרשנויות רבות של אישיותה ועונשה של הגיבורה המקראית הזאת, אני בוחרת את ההסבר הקרוב יותר למצבי הנפשי. כמה פעמים הנך חושק להשליך את הכל, לאלתר, באמצע מעשה, כשהסבלנות שלך מתפוגגת והנך מרגיש נטול אונים! קל יותר להפוך לניצב מלח, מלהמשיך ולהתמיד במשימתך. קל יותר להישאר תקוע בעבר, במקום להתעלות על עצמך, ולסלול לעצמך את הדרך אל העתיד הלא ידוע. אשת לוט בחרה בדרך זו, למרות שהוזהרה. ואילו האושר והגאולה היו כה קרובים אליה, אילו רק הייתה ממשיכה לצעוד קדימה מבלי להביט לאחור. מבלי להביט לאחור! האלוהים מעניש בחומרה את אלה שמפקפקים בו, ברם אינו מגלה לנו את תכניתו מלכתחילה.
וזאת כל המהות. לא במקרה, כנראה, כל אדמת סדום מורכבת ממלח. המקום הזה מהווה… פשוט נתון. נתון עובדתי, שקורא לנו להיאזר בסבלנות. בחלקו הזה של המסלול אילת המיוחלת יוצאת לחלוטין מראשם של הנוסעים, ומפנה שם מקום למחשבות על הדברים הקיומיים: מזון, מים, דלק, מנוחה, שירותים. ואילו במקום זאת חייבים להתרומם ברוח מעל הנוף המבהיל, אך מפואר, ולהתמקד ביעדך הסופי. כך גם בחיים. דווקא ברגע שהנך חסר אונים אל מול הצרות, חסר אמצעים ויכולת לזוז ימינה-שמאלה – דווקא ברגע זה ניתנות לך שתי אפשרויות. האחת – להפוך לניצב מלח. השנייה – להמשיך קדימה, ולהאמין. כמו כל משבר, גם למשבר הזה ישנם התחלה וסוף.
ככל ישראלי, הייתי באילת לא פעם אחת, ובכל פעם נסעתי בכביש תשעים, דרך סדום. לכן, כל הנטל של הדרך הארוכה הזאת מוכר לי ממקור ראשון. החל ממלונות ים המלח וכלה בצומת ערבה הייתי רק סופרת קילומטרים. רק מקום אחד ויחיד משך את תשומת ליבי – אשת לוט המדוברת. וזהו. אך אגיד לכם מניסיוני: שום דבר לא ישתווה להרגשה כשבסופה של כל הנסיעה, מופיעים לך מול העיניים משום מקום הארמונות – בתי המלון של אילת. שם שוב מכים בך בעצמה הציביליזציה והחיים. ואז, במבט לאחור, הנך מעריך את כל הדרך שעשית עד הלום, ומבין, שכל מה שעברת, היה לא לשווא.
קראו גם :
ברכות אילנה על זכייתך וכתיבתך היפה