רשימת ביקורת על “הדב הגדול” מאת אלה נובק, עורך דניאל עוז, הוצאת ברחש, 2020.
ספר השירה השני של אלה נובק, הדב הגדול, שיצא לאור לאחרונה, הוא מעט המחזיק את המרובה. לכאורה, שיריה של נובק פשוטים, כיוון שהם כתובים בשפה רזה ויומיומית. לכאורה, הכל גלוי. נובק כותבת כמו מתוך שינה או שטיפת כלים. היא מספרת לנו, הקוראים, על חייה, על חבריה, על ילדיה ועל שאר פרטי השגרה הבנאלית. בשיר אחד היא נאלצת לשתות קפה בוץ מכיוון שהמקינטה מקולקלת, ובשיר אחר היא הולכת לסופר, או צועקת על ילדיה שצועקים זה על זה. הכל כרגיל.
המשוררת היא אדם בשר ודם, בעלת צרכים ופחדים. היא עושה מה שהיא יכולה, ואז היא כותבת על זה מה שהיא יכולה. אך כאמור, הפשטות הזאת של הווידוי-כלאחר-יד, מסתירה מורכבות. לטעמנו, לספרה של נובק יש מפתח והוא נמצא בשיר קצר מאוד; שיר שכולו כותרת קצרצרה ושורה בודדה. השיר נקרא “בין השיחים”:
בין השיחים
תמיד יש פחד שהשתן יגיע לנעל
זהו. זה השיר כולו, בלי נקודות או ניקוד. הכותרת מודגשת וכתובה בפונט גדול יותר מאשר שורת השיר. תמיד יש פחד שהשתן יגיע לנעל. מאליה עולה תמונה בראש, נבנית סצינה. המשוררת נמצאת בין השיחים, היא משתופפת ביניהם. מסתתרת ומשתינה. שלפוחיתה המשוררתית תובעת התרוקנות, אך אין שירותים קרובים, ולכן היא נאלצת להטיל את מימיה בין השיחים. השיר מצביע על מבוכה ועל פדיחה אפשרית – היא נתפסה לא מוכנה. האם המשוררת נמצאת לבדה כרגע? האם היא בטבע העירוני או בשמורת טבע? אנחנו לא יודעים. אין לנו אלא הסתתרות לכאורה, שכן נובק מגלה לנו את מקום המסתור שלה ומבקשת שנביט בה כאשר היא משתינה ונזהרת פן תיפגע מן השתן של עצמה.
לכאורה, היא מסתתרת בין השיחים. בואו נתעכב רגע על עניין ההסתתרות. היא מסתתרת, אך היא עושה זאת במקום כמעט גלוי לעין. נדמה לנו שהיא במרחב הציבורי, רק מעט בצד. לא צריך להתאמץ הרבה כדי לחשוף אותה. אולי השיחים נמצאים על אי תנועה באמצע נתיב סואן, או בגן ציבורי בו מהלכות אמהות עם עגלות, ומטיילים מוליכי כלבים מקצועיים. היא מסתתרת, אך אין לה מסתור של ממש. ובכלל, נדמה שגם שירתה מתקיימת במין מרחב שאין בו באמת מסתור. אורי צועק על נוח. נוח צועק על אורי. היא צועקת על שניהם, והשכנים צועקים על שלושתם. השכנים מצוטטים לה והיא להם ואף כותבת על כך כמה שירים. הכל גלוי, הכל יוצא החוצה, אי אפשר לעצור: לא את הצעקות ולא את השתן. הדברים אינם תחומים והם פורצים החוצה מן האזור הראוי להם. אין מחשכים, הכל גלוי, הכל נתון למבט. כמו בשירה “המבט”. מי שיושב וקורא ספר, מיד מביטים בו ומנסים להבין מה זה אומר עליו שהוא קורא ספר. פעולת הקריאה היא פעולה פרפורמטיבית. כל פעולה, לפי נובק, היא פעולה פרפורמטיבית, פרט לעישון, פעולה שגם אם היא מעידה משהו על מי שמעשן, הרי זה רק שהוא מעשן. לכן אין מחשכים. הדבר הכי קרוב שיש למחשכים הם כמה שיחים שמסתירים ולא מסתירים. אם כך, היא מסתתרת. אבל רק כדי לצאת ידי חובה. הדבר שהיא נזהרת ממנו הוא לא שיראו אותה, שהרי ממילא הכל גלוי למבט ולאוזן. הכל מעלה עשן. הדבר שיש להיזהר ממנו, הדבר המפחיד, הוא שהשתן יגיע לנעל.
שתן ופחד. לא פיפי אלא שתן. שתן היא מילה נקייה להפרשת גוף שיש בה, לפחות תרבותית, מן הבזות. רבים הם המשתינים בחצרות, בצידי הדרך, לצד בתי קפה ובתי תפילה. הם ולא הן. גברים משתינים בחוץ. חלק מהגברים המתרוקנים בפרהסיה חוששים שמא מישהו יבחין בהם. לרבים מהם אין כלל חשש והם שולפים ומשתינים לעיני כל. אבל נובק, כאישה, אינה יכולה פשוט לשלוף ולהשתין, עליה לכרוע. הגברים משתינים לרוחק והנשים כלפי מטה. קיים הבדל פיזיולוגי ותרבותי בין השתנה גברית לנשית. הורדת מושב האסלה אחריך בבית משותף היא מחווה של התחשבות ונימוס. אבל נובק בחוץ, בשטח הפתוח, כורעת. אין דין גבר משתין כאישה משתינה. אין מושב אסלה. ישנם שיחים, ישנו מסתור. כשגבר משתין בחוץ הוא לרוב אינו מפחד שהשתן יגיע לנעל שלו. הגבר משתין למרחוק, כמו יריקה.
אבל למה המשוררת מפחדת? הפחד הוא רגש חברתי וגם הוא קשור למבט. ייתכן שהיא נועלת נעלי עור ואז השתן יבריק את הנעליים ויחליק מהן. אם אלו נעלי בד, זה כבר סיפור אחר. נדמה לנו, אבל אנחנו לא לגמרי בטוחים, שהפחד שייך למודעות היתרה של נובק. היא הרי יודעת שאחרים לא ידעו שהשתן הגיע לנעל, או שהסיכוי שידעו הוא נמוך. לא זה מקור הפחד. הפחד של המשוררת הוא שהיא תעמוד מולם אחרי שהסתתרה היטב בין השיחים והשתינה, כשנעלה מבריקה או ספוגה בשתן. לא מהמבט של הזולת היא פוחדת, אלא מהמבט של עצמה. היש בושה גדולה מזאת? המשוררת יודעת שהם, כל האחרים, מי שהם לא יהיו, לא יעירו לה, וככל הנראה כלל לא ידעו שבטעות השתינה על הנעל, אבל הבעיה, הקושי, והפחד המתעורר קשורים למודעות שלה עצמה למקרה, לתאונה, לשתן על הנעל. נעל היא בהחלט לא אסלה.
אך מה היא בכל זאת נעל? מפתה לקרוא אותה בתור סמל, לקרוא את הנעל בתור לא-נעל. מהי? הנעל היא החיבור שלנו אל הקרקע, אל המדרכה, אל העולם. לא משנה עד כמה ננסה להתנשא ולהתגבה, תמיד נשאר מחוברים בקצה התחתון. החיבור הזה אל העולם הוא מקום פגיע, קשה, ומפחיד. כדי להימנע מהזכוכיות והמסמרים ומטינופת פרי הפיקוס המעוך, אנחנו מצמיחים סוליות עבות, פרסות, עקבים. ובפרט קשה החיבור לעולם כשאת מוציאה משהו מתוכך: ולא משנה אם זה שתן או שירה. הסכנה קיימת ונוכחת. מה שהוצאת, יחזור ויפגע בך: בפרנסה שלך, במערכות היחסים שלך, באהובייך. נובק לא מנסה לייפות את תדמיתה. היא כותבת על כך שהיא אמא גרועה, בת גרועה, ובת זוג גרועה. משהו מהכנות שלה עלול לחזור ולפגוע בה, להיספג בנעליה. לכן שירה היא עסק מסוכן, ובפרט כשאת אשה.
כן, מפתה לקרוא כך את השיר. אם הייתה רק אמא גרועה ובת גרועה ובת זוג גרועה, אולי היינו נעצרים כאן, אבל חשוב לזכור שהמשוררת היא גם בן אדם מקסים. ולכן אולי אפשר לנסות לחזור ולקרוא שוב בסיטואציית ההשתנה אבל באופן אחר. כי על אף שזה נכון שקיים הבדל פיזיולוגי ותרבותי בין השתנה גברית להשתנה נשית, עדיין משמעותו פתוחה למשא ומתן. חנוך לוין, שהוא אולי המומחה מספר אחת להפרשות גוף בספרות העברית, כותב כך:
“את משתינה בישיבה, כמו נסיכה. ואני כמו משרת, בעמידה שפופה”.
המשוררת משתינה בין השיחים: היא משתינה בפחד, אבל היא גם משתינה כמו נסיכה. היא משתינה, ועדיין, היא בן אדם מקסים. היא פוחדת מנתזים, מאימת השלולית המתפשטת ומאיימת להטביע אותה. אבל אם השתן אכן יגיע לה לנעל, היא לא תתבייש. היא תצא מהשיחים בחיוך גדול, ומיד תספר על כך בדיחה או תכתוב על כך שיר. והעיקר הוא שהיא תעשה את זה בחן. כי כזאת היא, עושה מה שהיא יכולה. גם אם היא עושה את זה בין השיחים.
וזה הרגע להזכיר שוב את השיחים. “כל מקום הוא ציבורי”. כותבת נובק בשיר אחר בספר. לכן השיחים שלה אינם שיחים טבעיים כי אם שיחים ציבוריים. אלו אינם גידולי פרא עבותים, אלא טלאים ירוקים ומדולדלים ששתלו עובדי קבלן של העירייה. אי אפשר באמת לחסות תחתם. ושירתה אינה שירה סקנדינבית, היא לא שירת פיורדים צוננת ונשגבת שלבה הפואטי הוא הטבע והמרחבים, כי אם שירה עירונית. נובק היא משוררת אורבנית מובהקת. אך למרות שזאת שירה עירונית, בהחלט יש בה כמיהה למרחבים. בספר אפשר למצוא צפרדעים, דובים, חתולים, תוכים, וחיות אחרות. את בעלי החיים היא פוגשת בחדר השינה (חתול וג’וק), או באתר החדשות (כמו החזיר שעשה צרכיו בניידת המשטרה). למעשה, כל השליש האחרון של הספר מוקדש לתרגומים של ידיעות על חיות מאתרי חדשות שונים. נדמה שבעלי החיים בשירתה אינם קשורים לשיח מדעי הטבע או לשיח הפסטורליה הרומנטית, אלא לשיח החדשותי. השיחים כאן, כבר הבחנתם בוודאי, אינם שיחים במובנם הבוטני, אלא במובן הסוציולוגי (Discourse). היתכן שבכותרת השיר “בין השיחים” שתלה המשוררת רמיזה גם לשיח במובן הזה? האם נובק משתינה בין השיחים, כלומר, יוצרת בין הדיסקורסים, ברווח הפעור ביניהם מלכתחילה? האם זאת שירה שמנסה לחרוג מהיותה שירה? האם מסיבה זאת אינה מתהדרת בניקוד השירים, ומתגאה בתרגומים מאתרי חדשות?
אנו חוזרים וקוראים שוב את השיר. השיחים חוזרים להיות שיחים, השתן חוזר להיות שתן, והנעלים הן רק נעלים. השתן נופל מטה בשצף קליל, ונאגם לרגלינו. הוא זורם בנקיקי אדמת תל אביב הסרבנית. השתן מתחיל להתקרב לנו אל הנעליים.
קראו גם:
שיר של אלה נובק נבחר במסגרת “מיטב השירה העברית של העשור השני של המאה ה-21”
“תמיד יש פחד שהשתן יגיע לנעל” – אני חושבת שהפסוק מדבר גם עם הביטוי בשפת הדיבור – ‘השתן עלה לו לראש’ המתייחס למי שההצלחה סחררה אותו והפך לגאוותן. לפי שיריה והליכותיה אלה צנועה. כך שהפסוק מבטא חשש שצניעותה ואי הבלטת עצמה תהיה בעוכריה, שהיא תישאר בתחתית ולא יספרו אותה…
תודה לכותבי המאמר וליקום תרבות ותודה ובהצלחה לאלה. אישית, אני אוהבת את הפשטות והצניעות של שירי הספר, מדגישים את אנושיותנו השברירית.