המילה היא מעל לכל: ראיון עם ראובן שבת, עורך “בכיוון הרוח”

ראובן שבת הוא סופר, ועורך של אחד מאתרי התרבות הגדולים והוותיקים ברשת, אתר “בכיוון הרוח” שקיים כבר מנובמבר 2011 וממשיך בפעילותו ללא הפסקה, למרות התנאים הקשים.

בדף האתר כתוב :”מטרת כתב העת היא יצירת מאגר אינטרנטי ליצירות טובות בפרוזה, שירה, ביקורת, והגות.
כיום השפה העברית בכלל, ובמרחב האינטרנטי בפרט, נעשית יותר ויותר רדודה, והמסרים מתקצרים למילים בודדות שטחיות וקופצניות, וקשה למצוא יצירות איכותיות באמת.
לכן, אנו מבקשים באתר זה להדגיש את האיכות והעומק בכתיבה, את יופיה של השפה העברית, ואת האתגר שיש ביצירה ספרותית מכל סוג שהוא.”

עד כאן אתר “בכיוון הרוח” והגיע הזמן שנלמד משהו על האיש שעומד מאחוריו – ראובן שבת.

אלי: ספר לי קצת על הקריירה שלך ככותב לפני “בכיוון הרוח”.

ראובן: ככותב, סופר ומשורר, פרסמתי מיצירותיי בבמות שונות החל משנת 1992, שאז פורסם סיפור שלי בשם “מים”, במדור סיפור קצר בעיתון “העיר”. מאז פרסמתי סיפורים בעיקר באפיריון, גג, מעריב, אינטלקט, מאזניים. במקביל לכך מתחילת שנות התשעים ועד 2012 כתבתי באופן קבוע ביקורות ספרים ורצנזיות למקור ראשון ולעיתון חיים אחרים. מאז אני אכן מתמקד בניהול ועריכת הפורטל בכיוון הרוח, ומפרסם יותר שירים ומסות מאשר סיפורים בכתבי עת שונים, מודפסים, ומקוונים.

אלי: אתה יליד פתח תקווה, עיר שאינה ידועה בדרך כלל באוירה הספרותית שלה. איך היא שימשה מקור השראה ביצירתך?

ראובן: בפתח תקווה של ילדותי ונערותי שררה אוויר מיוחדת במינה, מעין חצי כפרית וחצי עירונית. עד תחילת שנות השמונים אפשר היה עדיין להיתקל בעיר בעגלונים עם עגלות נפט… תופעה שנעלמה לכל המאוחר בתחילת שנות השבעים מערים אחרות בישראל. שרר בה ריח בשום של פרדסים, שבינתיים נעלם. היו בה רחובות ושכונות שהיה בהם קורטוב של תחילת המאה ה20. לא לחינם בנערותי עדיין כינו אותה חלק מזקניה בשם “המושבה”. היה בה עירוב קסום של אנשים, בריות מגלויות שונות, מפולין עד פרס, שהתמזגו יחד, והדבר בלט במיוחד בשכונת הולדתי רמת וורבר, ששם מעולם לא הייתה אווירה גזענית או עדתית מפרידה לכאן או לשם. מין קיבוץ גלויות אמיתי לחלוטין בין עולמות ושכנים שונים. תנועות הנוער היו חלק בלתי נפרד מהמהות של העיר. המאבקים הנאיביים ההם בין “השומר הצעיר”, “הנוער העובד”, ו”הצופים”. משהו שאין למצאו כמובן בימינו. הייתה שם אווירה מיוחדת של תום, קסם פיוטי, וחריצות. ועל כך אני מוקיר הרבה תודה לה ולזיכרונות שלי ממנה הטבועים בי וביצירתי בכללותה.

אלי: אתה מקבל השראה מסופרים אחרים בני פתח תקווה?

ראובן: יהושע קנז הוא יליד העיר. “אחרי החגים” הוא ספר מכונן מבחינתי, ואני ממש מכיר מילדותי חלק מהמקומות המתוארים שם (כפר גנים, עין גנים), וגם קובץ הסיפורים שלו “מומנט מוסיקלי”, שבו שורה במובהק אווירת פתח תקוה של פעם. סופר אחר הוא חנוך ברטוב – מאוד ריאלי, מאוד נוגע. “השוק הקטן”, “פצעי בגרות”, “שש כנפיים לאחד”. הוא כמובן סופר פתח תיקוואי מובהק.

אלי: היו אירועים בחייך ששימשו כמקור השראה ליצירה?

ראובן: בילדותי הייתי ילד חלוש ורזה למדי, אומנם שחקן טוב בכדורגל, אבל רזה וחלש. על מנת להגן על עצמי ולייחד את עצמי, הייתי ממציא לחבריי לכיתה סיפורי עלילות דמיוניות שנלקחו בעיקר מסיפורי מערבונים וטרזן, שלהם הייתי מוסיף אינטרפרטציה משלי. כמובן שזה לא רק הגן עליי פיזית, אלא שימש אותי אחר כך במידה כזאת או אחרת בעיבוד ויצירת עלילות רציפות לסיפורים ולכתיבה שלי בכללותה. אירועים מכוננים אחרים היו המפגש החשוב שלי עם סופרת הילדים אסתר שטרייט וורצל, שנתנה לי דחיפה משמעותית מאוד לכתיבה. היינו יושבים לעיתים כמה שעות בתום הלימודים ומשוחחים בשקיקה על ספרות. המשורר רמי סערי היה בן כיתתי בתיכון שבו למדתי, וגם איתו ניהלתי שיחות ארוכות. מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת השולל, הטביעה בי חותם קשה מאוד ובלתי נשכח, הנוגע לאופיים של בני האדם ודרכי התנהלותם הבעייתיות מאוד לעיתים, וגם לאכזריות המשונה שטבועה בכולנו ויוצאת החוצה ברגעי מלחמה, באופן לא מפתיע.

ארבע שנים אחר כך היה אובדן של בחורה שאהבתי מאוד, והייתה חברתי, בשם טלי. תימניה צעירה בת חולון, יפיפיה מדהימה מאין כמותה, שמתה בדמי ימיה, בגיל 22, מסרטן דם. זה השפיע מאוד על כתיבתי, ובעיקר על נושאי האהבה הנמצאים בסיפוריי ושיריי. אחר כך באה עבודתי העיתונאית ונתנה גם היא פן ייחודי לכתיבה שלי, כמו גם נסיעותיי למקומות מיוחדים ביוון, גרמניה, ואיטליה.

אלי: מהן השקפותיך הפוליטיות, החברתיות, והאמוניות?

ראובן: אני אקולוגיסט פוליטי ויהודי מאמין. באופן פוליטי אני מאמין שאם לא תתחולל מהפכה אקולוגיסטית אמיתית, שתוביל כמאליה לשינוי משמעותי והכרחי בעולם, הוא יקרוס. המצב מבחינתי ומבחינת אנשים רבים הוא איום ונורא. השקפה זו היא גם השקפתי החברתית. מבחינה דתית אני יהודי מאמין, מניח תפילין, מתפלל, אבל לא שומר כשרות. איך זה מסתדר? אני סבור שאיסורי אכילה שמקורם היה מדברי, לא קיים ומעולם לא היה קיים בהם הכרח אמיתי. על כל פנים הבורא, קרי אלוהים, קיים. הוא אוניברסלי, העם היהודי אינו בהכרח בחירתו המוחלטת, אבל הוא בחירתו הייחודית. כלומר על היהודים חלה חובה אתית גדולה יותר מאשר על מאמיני דתות אחרות.

אלי: אמונותיך משמשות מקור השראה ביצירתך?

ראובן: באופן מודע לא. אבל יש להניח שיש השפעות לא מודעות.

אלי: אילו דברים בולטים פירסמת בכתבי עת ובספרים?

ראובן: הסיפור האישי שלי על מות אהובתי, שנקרא “רצפט איטלקי”, ופורסם בכתב העת “שבילים”. הסיפור “אלכימיה” שפורסם במאזניים. ויש את הסיפור “חפץ חיים“, שפורסם בכתב העת “אפיריון” ולאחר מכן ב”יקום תרבות”, והוא מבוסס על אירוע אמיתי בחיי כאשר לאחר מלחמת לבנון הראשונה הלכתי לנחם ניחום אבלים את משפחתו של חבר שנפל במלחמה.

יש גם שני מאמרים על סופר שאני מעריך מאוד, פנחס שדה, ויצירתו. האחד ב”מקור ראשון”. השני על יחסיו המסובכים עם המשוררת חבצלת חבשוש פורסם בכתב העת “חיים אחרים”.

כך גם מאמר חשוב שפורסם ב”מקור ראשון” על חנוך לוין, ומאמר שפורסם על הגותו של עמנואל לוינס בכתב העת “אפיריון”.

אלי: איך ומתי נוצר פורטל “בכיוון הרוח”? מדוע החלטת שיש בו צורך?

ראובן: הפורטל “בכיוון הרוח” נוסד בשנת 2011 כאתר חינמי קטן ומאוד אזוטרי. השנתיים הראשונות שלו שפעו תמימות ופשטות. אחר כך הוא התרחב וגדל, על מנת ליצור תשתית רחבה ליצירות ופעילויות ספרותיות על בסיס שוטף, יום יומי. כיום הוא פועל בפורמט יום יומי, מקצועי לחלוטין. מפרסום יצירות ספרותיות וכלה בערוץ יוטיוב פעיל, וסקירות על אירועי ספרות, הצגות, קולנוע, וטלויזיה.

אלי: איזה אירועים עשיתם לאורך השנים?

ראובן: ערב בבית הסופר לרגל 20 שנה למותו של פנחס שדה, משלחת של משוררים לפסטיבל השירה בנאפולי בשנת 2018, ערב על חקירות פרטיות במציאות ובספרות שהתקיים בספריית קריית אונו, ערב שירה ומסעות שהתקיים בספריית קריית אונו, ערב לכבוד גבריאל מוקד שהתקיים בסלון בדיזנגוף סנטר. שלושה פסטיבלי שירה בנושאים שונים שהתקיימו על הגג בתאטרון אלהמברה ביפו, במרכז לסיינטולוגיה.

אלי: קיבלת פרסים ספרותיים לאורך השנים. על מה בדיוק?

ראובן: אותות הכבוד שקיבלתי כללו את אות קסת הזהב מטעם אגודת הסופרים לשנת 2015, ואות השירה מטעם מוזיאון השלום בנאפולי לשנת 2018.

אלי: אתה ידוע בנסיעות הרבות שלך לחו”ל על מנת לפגוש סופרים זרים. למה בעצם?

ראובן: אני מאמין גדול בהדדיות ספרותית והכרה ספרותית בין יוצרים ממדינות שונות. ואתן דוגמאות.

בנובמבר 2018 ארגנתי משלחת של 8 משוררים ומשוררות ליטול חלק בפסטיבל שירה שהתקיים בעיר נאפולי באיטליה, בהשתתפות 12 מדינות. ביקור גומלין התקיים בארץ בפברואר 2019 מטעם נציגי מוזיאון השלום שבאו לביקור בירושלים. בכל מקום שאני מגיע אליו בחו”ל אני מקפיד מאוד לבקר בספריה העירונית, ואם יש שם שכיות חמדה ספרותיות אני מתמוגג מתענוג: בפלרמו למשל יש אוסף גדול של כתבי יד יהודיים, כך גם בנאפולי ובמילאנו. בגרמניה ביקרתי בספריה ובית הכנסת בקלן, ובבית הנכאות על שמו של היינריך היינה. על הנייר קיימות כיום תוכניות שאני מקווה כי תצאנה לפועל לביקורים במילאנו, לרנקה, ברצלונה, סופיה, דיסלדורף, ופרנקפורט.

אלי: אתה יכול לסכם את את פעילותך ופועלו של האתר בכמה מילים?

ראובן: האתר “משיב הרוח” נועד מעל הכל להראות ולהדגים שלמילה יש ערך גם בזמנים האלו של תמונות מעל הכל. ואולי יותר מכל בזמנים אלו. למילה יש חשיבות עליונה, והאתר מדגים זאת מידי יום ביומו, ואני מקווה שהוא ימשיך בכך עוד שנים רבות.

אלי: תודה ראובן כך גם אנחנו.

קראו גם:

אתר “בכיוון הרוח”

דף הפייסבוק של “בכיוון הרוח”

ראובן שבת בויקיפדיה

ראובן שבת מקריא

דף הפייסבוק של ראובן שבת