הקסמות ודחיה הספרות העברית ו”אותו האיש” – סקירה על “המטפחת של ורוניקה”

תקציר הספר:

הברית החדשה, ה”זר” בתוך הספרות הישראלית, הפכה מטאבּוּ מוחלט לעורק שבו מוזרם דם חדש אל הספרות ולחומר מתסיס בה. המשיכה אליה, והאשמה הכרוכה בכך, מייצרת דגמים פואטיים באזורים שבהם שותק המקרא: הבגידה, יחסי האם והבן, ולעתים אף האם והבת. אלה מאפשרים ליוצר הישראלי להתדיין עם המחשבה שיש משמעות לייסורים, ועם דמות המיסטיקן, בניגוד לנביא המקראי.

הספרות הישראלית קוראת מחדש את הברית החדשה באופן מורכב, רפלקסיבי וחששני גם יחד. הספר טוען כי הברית החדשה מציעה מעין מענה למועקה של החילוניוּת בתרבות הישראלית, ולערגה אל הנעלם. המשיכה אל הטקסט האוונגליוני מצביעה על שורשי המצוקה של המצב הישראלי ועל העייפוּת מתכניה הראשונים של הציונות.

ספר זה מצטרף אל ספרי המחקר של פרופסור רות קרטוּן-בלום המתחקים אחר עקבות הטקסטים הקאנוניים הקדומים – התנ”ך והברית החדשה – בספרות הישראלית. המסות בוחנות את הדיאלוג המתקיים ביצירתם של עמוס עוז, חיים באר, חנוך לוין, אברהם ב. יהושע, ובשירתם של אברהם בן-יצחק, אבות ישורון, יונה וולך, ומשוררים נוספים. קדמו לכרך זה הספרים: הרהורים על פסיכותיאולוגיה בשירת נתן זך (2009) וסיפור כמאכלת: עקד.

 

סקירה של המטפחת של ורוניקה: הספרות העברית והברית החדשה של רות קרטון-בלום, הקיבוץ המאוחד, 2019

“המטפחת של ורוניקה” הוא ספר מעניין מאד על דחייה ומשיכה, טאבו והיקסמות. המשיכה אל הטאבו המתגלה למעשה בתוך הבית, בשכונה המוכרת – תנועה המהדהדת את מושג האל-ביתי הפרוידיאני, שבו האיום והקסם מתגלים דווקא בביתי ובמוכר ביותר.

האם אתם/ן יודעים/ות על מי אמרה המשוררת והחוקרת לאה גולדברג: “הוא היה המשורר העברי הראשון, אשר מחוג השעון שלו הורה לא את הזמן היהודי הספציפי בלבד, אלא את הזמן שהיה אותה שעה לספרות העולמית“?

היא אמרה זאת בספרה הנפלא “פגישה עם משורר”, ספריית פועלים 1952, על המשורר אברהם בן יצחק, שכתב תריסר שירים. אחד הנודעים שבהם הוא:אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ:

אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.

אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת נְעוּרֵיהֶם

הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם

וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ – עַל אֵם הַדְּרָכִים.

אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם

וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.

אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר

וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה.

אַשְׁרֵיהֶם כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם

לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה

וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר.

[ אברהם בן יצחק כל השירים, הקיבוץ המאוחד, 1992)

לאה גולדברג אהבה מאוד אדם נזירי ומסוגף, ומשורר חד פעמי, זה, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות.

כך כתבה עליו:”אם תיתן לי חלקי באימת מחשכיך אולי יאור לי מעט אם תפרוק על כתפי את כובד עולך מעליך אולי יקל לי מעט אם תביא אלי כפור עזבותי את צינת בדידותך אולי יחם לי מעט כמו עץ בשלגיו הנוצר את אביב ניצניו בקרה אעמוד בפתחי יגונך והיה מכאובך לי תשורה בידיים טובות אשאנו לא אפול לא אכרע אל תירא“.

כך כתבה עליו ביומנה המשוררת המחוננת, המתרגמת הנפלאה, והסופרת עתירת הכישרון וידועת הסבל, שנולדה בקובנה 29.05.1911 והלכה לעולמה ב-15.1.1970, שכמהה כל חייה לאהבה ולא זכתה למענה אוהב:”נדמה לי פתאום שלפני מותי שלי אדע כי הוא היה אהבתי הגדולה, היחידה, שלא חלפה ולא תחלוף, היחידה שערכה היה מלא… היתה זו האהבה האמיתית שנתנה לי כל מה שאהבה ללא מגע ותשוקה יכולה לתת“.

אותו שיר מפורסם של אברהם בן יצחק, שהבאתי בראשית הדברים, קיבל את השראתו מספר שיש אליו רגשות מורכבים ביותר בספרות העברית “הברית החדשה”.

זכרונות אלה עלו בי למקרא ספרה המרתק של פרופ’ רות קרטון בלום, פרופ’ אמריטה מהחוג לספרות עברית בירושלים, “המטפחת של ורוניקה: הספרות הישראלית והברית החדשה”.

הספר מכנס מסות שראו אור בקבצים שונים, אשר עוסקות כולן בדיאלוג המרתק, המכוסה והמגולה, שמנהלים סופרים ומשוררים עבריים עם מייסד הנצרות, אותו כינה פרופ’ יוסף קלוזנר “היהודי הטרגי המופלא”, אותו יהודי מיוסר שאסור היה להזכיר את שמו, שקראו לו רק בשם ‘אותו האיש’, או בשמות גנאי שונים מסוג ימח שמו וזכרו, ראשי תיבות יש”ו.

הספר המאלף מראה מכיוונים שונים את עומק הדיאלוג שמנהלים סופרים עבריים בני המאה העשרים, עם העולם האסור של הנצרות הרודפת, עם סמליה, אומנותה החזותית והווקלית המהלכת קסם, ועם גורלו הטראגי של מייסדה הצלוב, ישוע בן מרים. בעל הדיוקן האנדרוגיני, השברירי, המיוסר, והפצוע, שקם לתחייה מן המתים, וזכה לחיי נצח, והמציא דת רוחנית של אמונה ואהבה, שבאה להחליף את דת החוק, החובה, והמצוות. מאמיניו זועקים מדי פסחא את מילותיהם של היהודים בפאסיון “דמו עלינו ועל בשרנו” כמסופר בברית החדשה.

דת החסד והרחמים הפכה לגבי היהודים לדת האנטישמיות, השנאה, הרדיפות, ועלילות השווא. אבל היוצרים העבריים מדברים עם דמותו של איש הרוח בעל הייסורים בברית החדשה, בסיפורי האוונגליון, ולא עם ההיסטוריה היהודית נוצרית בת אלפיים השנה.

אם יש בן אנוש אחד שאף יהודי אינו שווה נפש אליו, הרי שזה בן האלוהים מנצרת, שבשמו, ובשם אמונתו וצליבתו ותחייתו, היהודים נרדפו במשך אלפיים שנה.

אבל, כך מראה פרופ’ רות קרטון-בלום באופן משכנע עד מאד ובכתיבה יפה מאד, דמותו וסיפור חייו, מותו ותחייתו באוונגליונים (להם היהודים קראו עוון-גיליון), היוו מקור השראה מרכזי בפרוזה ובשירה העברית לרבים וטובים.

הספר הקטן והיפה, המונה 180 עמודים, מאלף ומחכים, ומוסיף נדבך חשוב לתיבת התהודה התרבותית של היצירה העברית שנוצרה בארץ שבה התהלך יהושע בן מרים לפני אלפיים שנה. בארץ שבה זכרו חתום בכיפות הכנסיות ובמגדלי הפעמונים, בגני המנזרים ובשמות מקומות רבים (כנסיית הקבר, חקל דמא, ויה דולורוזה, מעין מרים, נצרת, כנסיית הבשורה, חג המולד בבית לחם, כנסיית הלחם והדגים, עמק המצלבה ועוד הרבה).

פרקים משמעותיים מיצירתם של נתן זך, יונה וולך, חיים באר, פנחס שדה, אבנר טריינין, אברהם בן יצחק, א.ב יהושע, חנוך לוין, ועמוס עוז, מקיימים דיאלוג רב השראה עם דמותו של הצלוב.

יצירות שונות של הספרות העברית, מימי אברהם אהרון קבק, “במשעול הצר”, קלויזנר בעל “ישו הנוצרי”, שאמר ש”ישו נולד יהודי ומת יהודי, והיה בעל המוסר בה”א הידיעה” (לדברי עמוס עוז, ב”סיפור של אהבה וחושך”, עמ’ 80), ועד לספרו של עמוס עוז, “הבשורה על פי יהודה”, הדן בבגידה של יהודה איש קריות בישו הנוצרי.

כל אלו נידונים בספר מזווית הראייה הבלתי צפויה של השיח היהודי-נוצרי הסודי, ושל הדתיות המהלכת קסם המפעפעת בשולי העולם היהודי-נוצרי אצל יוצרים כמו פנחס שדה בספרו “החיים כמשל”, חיים באר בספריו “בחזרה מעמק רפאים” וסוף “עת הזמיר”, והמחזאי חנוך לוין במחזה “יסורי איוב”. כל אלו מוקסמים מהגבול האסור, ומאפשרויות חדשות המותרות ליוצרים שפרקו עול תורה ומצוות והבחנות והבדלות, אבל מעונינים מאד בנתיביה השונים של הרוח. החל בנבואה וכריזמה, וכלה ב’אוויל הנביא, משוגע איש הרוח’, בחזיונות, חלומות, תובנות רבות השראה, וטרנספיגורציות של מייסדי דתות.

זהו שיח המתנהל בשפה העברית ובספרות העברית, שהברית החדשה, שתורגמה לפלא בידי אברהם אדוארד זלקינסון, שהמיר את דתו, היא חלק ממקורות ההשראה שלה. חלק מהדיאלוג היוצר המציע נקודות מבט חדשות, הרהורים חדשים, ומחשבות מרתקות.

אין רגע דל בעולם הרוח, וגם מי שמכיר היטב את היצירות והיוצרים הנזכרים, יופתע מהתובנות המרתקות ומנקודות המבט החדשות על יצירתם.

ראו גם:

האם ישוע הנוצרי והשליח פאולוס התקיימו במציאות? – ראיון

קובי חוברה – יושב בחלל הריק: א.א. קבק וישוע הנוצרי

מטליתא ועד חניתא – סיפור על נערה מתה שהוקמה לתחייה