לפניכם סיפור תנ״כי קלאסי נוסף מפרויקט הסיפור התנ״כי של “יקום תרבות”. והפעם סיפור על כיבוש ארץ כנען בימי יהושע, המוצג לחלוטין מנקודת המבט של הנכבשים.
שולמית הראבן היא אחת הסופרות הגדולות של הסיפורת העברית, ואחת הסופרות הגדולות של סיפורת המבוססת על התנ”ך בשפה העברית. לאמיתו של דבר מעט מאוד נשים כתבו לפניה סיפורים על רקע תקופת התנ”ך (שירה לעומת זאת הייתה הרבה).
למיטב ידיעתי ביחד עם יצחק שנהר, שקדם לה בכך, היא הייתה אחד הראשונים שכתבו מנקודת המבט הכנענית ולא של העברים הפולשים.
הראבן חיברה טרילוגיה של שלוש נובלות המבוססות על התנ”ך:
“שונא הנסים: סיפור” (ירושלים, דביר, תשמ”ג 1983). תורגמה לאנגלית, ערבית, וצרפתית, המתרחשת בימי יציאת מצרים.
“נביא” (תל-אביב, דביר, תשמ”ט 1988). תורגמה לאנגלית, ערבית, וצרפתית, המתרחשת בימי כיבוש הארץ בידי יהושע ושבטי ישראל. הנובלה מתבססת על הסיפור שאתם עומדים לקרוא כאן.
“אחרי הילדות” (תל-אביב, דביר, תשנ”ה 1994). מתרחשת בתקופת השופטים, בימי השופט שמגר בן ענת.
שלושת הנובלות, שהפכו לקלאסיקה, קובצו לכרך אחד:
“צמאון: שלישיית המדבר” (תל-אביב, דביר, תשנ”ו 1996). תורגם לאנגלית, הולנדית, איטלקית, וצרפתית.
בתה, הסופרת גייל הראבן, שגם היא כתבה סיפורים על רקע התנ”ך שנפרסם כמה מהם בהמשך, מספרת:
הוריי, שניהם, הרבו לקרוא בתנ”ך. הוא היה תמיד בערימת הספרים הנקראים. ספרים אחרים התחלפו. הוא נשאר.
הסיפור שלפניכם שימש כבסיס לספר השני בטרילוגיה התנכית שלה “נביא”. הוא מתרחש בעת כיבוש הארץ בידי יהושע, בעיר גבעון שכרתה ברית עם הישראלים.
נציין שרוב הסיפורים המודרניים (המועטים) על יהושע וכיבוש הארץ עוסקים בדרך כלל בכיבוש יריחו ואולי גם העיר העי. הברית עם גבעון היא אירוע מוזנח. אבל שולמית הראבן החליטה להתמקד דווקא בו, ובאופן יוצא דופן מעמידה במרכז הסיפור את נקודת המבט של הגבעונים, הכנענים הכבושים, ונביא כנעני-גבעוני. כאמור זוהי נקודת מבט לא שכיחה בסיפור המקראי.
פורסם במקור ב”ירושלים – שנתון לספרות והגות” ז-ח תשל”ג 1973.
תודתנו לסופרת גייל הראבן ולאחיה. תודה לאילן בר דוד מארכיון מכון “הקשרים” באוניברסיטת בן גוריון.
אבל לפני שנעבור לסיפור עצמו הנה פרק הבסיס שלו מהתנ”ך, יהושע פרק ט’:
א וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל-הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה, וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל, אֶל-מוּל, הַלְּבָנוֹן–הַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי, הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי, הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי. ב וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו, לְהִלָּחֵם עִם-יְהוֹשֻׁעַ וְעִם-יִשְׂרָאֵל–פֶּה, אֶחָד.
ג וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ–וְלָעָי. ד וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵמָּה בְּעָרְמָה, וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ; וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים, לַחֲמוֹרֵיהֶם, וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים, וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים. ה וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם, וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם; וְכֹל לֶחֶם צֵידָם, יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים. ו וַיֵּלְכוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַמַּחֲנֶה, הַגִּלְגָּל; וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל-אִישׁ יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ, וְעַתָּה, כִּרְתוּ-לָנוּ בְרִית. ז ויאמרו (וַיֹּאמֶר) אִישׁ-יִשְׂרָאֵל, אֶל-הַחִוִּי: אוּלַי, בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב, וְאֵיךְ, אכרות- (אֶכְרָת-) לְךָ בְרִית. ח וַיֹּאמְרוּ אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ; וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם, וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ. ט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ, לְשֵׁם, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי-שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם. י וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן–לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, וּלְעוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת. יא וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל-יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר, קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ, וּלְכוּ, לִקְרָאתָם; וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ, וְעַתָּה כִּרְתוּ-לָנוּ בְרִית. יב זֶה לַחְמֵנוּ, חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ, בְּיוֹם צֵאתֵנוּ, לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם; וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ, וְהָיָה נִקֻּדִים. יג וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים, וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ; וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ, וּנְעָלֵינוּ, בָּלוּ, מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד. יד וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים, מִצֵּידָם; וְאֶת-פִּי יְהוָה, לֹא שָׁאָלוּ. טו וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם, וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם; וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם, נְשִׂיאֵי הָעֵדָה. טז וַיְהִי, מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים, אַחֲרֵי, אֲשֶׁר-כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית; וַיִּשְׁמְעוּ, כִּי-קְרֹבִים הֵם אֵלָיו, וּבְקִרְבּוֹ, הֵם יֹשְׁבִים. יז וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיָּבֹאוּ אֶל-עָרֵיהֶם–בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי; וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה, וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים. יח וְלֹא הִכּוּם, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי-נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה, בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּלֹּנוּ כָל-הָעֵדָה, עַל-הַנְּשִׂיאִים. יט וַיֹּאמְרוּ כָל-הַנְּשִׂיאִים, אֶל-כָּל-הָעֵדָה, אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם, בַּיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְעַתָּה, לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם. כ זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם, וְהַחֲיֵה אוֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף, עַל-הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם. כא וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים, יִחְיוּ; וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי-מַיִם, לְכָל-הָעֵדָה, כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם, הַנְּשִׂיאִים. כב וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ, וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר, רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד, וְאַתֶּם, בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים. כג וְעַתָּה, אֲרוּרִים אַתֶּם; וְלֹא-יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד, וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי-מַיִם–לְבֵית אֱלֹהָי. כד וַיַּעֲנוּ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ, כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה עַבְדּוֹ, לָתֵת לָכֶם אֶת-כָּל-הָאָרֶץ, וּלְהַשְׁמִיד אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם; וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם, וַנַּעֲשֵׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה. כה וְעַתָּה, הִנְנוּ בְיָדֶךָ:כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ, עֲשֵׂה. כו וַיַּעַשׂ לָהֶם, כֵּן; וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הֲרָגוּם. כז וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא, חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם–לָעֵדָה; וּלְמִזְבַּח יְהוָה עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר. {פ}
engraved by A. de Blois after G. Hoet. Abraham de Blois was a Dutch engraver and etcher, active in Delft and England.1728
קראו גם
את שלושת חלקי הטרילוגיה המקראית של שולמית הראבן בפרויקט בן יהודה: