חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
ההצגה ״נראה אותך״
נמרוד עמית – סופר, מחזאי, ובמאי – זכה בתחרות הסיפור ההומוריסטי של “יקום תרבות” על הסיפור “יום לא מוצלח לדיג“.
הכרתי את נמרוד עמית במסגרת טקס הענקת הפרס, ונודע לי שאת מחזהו “נראה אותך”, המוצג כשלוש שנים בתיאטרון הסמטה ביפו, אפשר לראות במוצ”ש 4 ליולי. יישום תקנות התו הסגול ע”י התיאטרון הוא מחזה בפני עצמו: עטית מסכות, מדידת חום, מילוי הצהרת בריאות, וישיבה סביב שולחנות לפי קפסולות, כלומר מכרים, שהייתה להם הזדמנות להידבק מחוץ לכותלי התיאטרון. הייתי בקפסולה עם ידידי הטוב נחום כהן – ארכיטקט, צייר, שעשה עיצוב להצגות תיאטרון, והיה חברו של המחזאי ניסים אלוני.
יואב וגל הם צעירים שנפגשים לדייט ראשון בפאב. גל היא ציירת מצטיינת, שהתקבלה ללימודי תואר שני באנגליה, ומתכוונת לעזוב את הארץ בעוד יומיים. יואב מתאהב בגל, מבקש ממנה להישאר איתו בארץ, ולוותר על לימודיה המבטיחים. יש כאן דילמה קשה, וגל צריכה להחליט. יואב ניחן ביכולת על-טבעית לראות את העתיד, והוא מראה לגל ולצופים את שניהם כזוג זקנים בסלון ביתם. 5 שחקנים נמצאים על הבמה: זוג צעירים, זוג זקנים, ושחקן בתפקיד כפול: ברמן, בפאב של הצעירים, ושרברב בדירתם של המבוגרים.
יפה בעיניי היסוד הסוריאליסטי של ראיית הנולד, וצפייתם של הצעירים בעצמם בזקנתם. הדבר מתכתב עם הסקרנות האנושית הבסיסית, וציור דיוקנאות עצמיים עתידיים ע”י ציירים. אמנם נחום כהן סבר שהבימוי של הפנטזיה הזאת ריאליסטי מדי, אך אני הרגשתי שהבימוי עשה את העבודה: שכנע את הצופים שהזוג המבוגר הוא הצעירים מהפאב כעבור שנים.
המחזה מקרין כבוד והערכה לזקנה, ומבליט את הבטחון האישי והזוגי של המבוגרים לעומת הצעירים המגששים את דרכם.
אהבתי את משלב הדיבור החי, הטבעי, הרהוט, את ההומור השנון.
גל היא אישה דומיננטית, יצירתית, שופעת חיוניות, אך היא נאלצת לוותר על הלימודים היוקרתיים למען הזוגיות. ובחזרה לקרקע המציאות, מה שגורם לגל להחליט לטובת הקשר עם יואב, זאת לא התמונה הדמיונית של העתיד הזוגי שלהם, אלא הנשיקה המשכנעת בהווה.
יואב ויכסלפיש ממליץ על
הספר Sacré Bleu
שמו המלא של הספר הוא Sacré Bleu Zidane to Mbappé – A football journey.
פירוש הביטוי הנ”ל הוא “קריאת הפתעה/אושר”, למרות שבתרגום המילולי מדובר ב”כחול קדוש”, ומשחק המילים נועד לשרת את העלילה. נבחרת צרפת הוכתרה לאלופת העולם בכדורגל ב-2018, בדיוק 20 שנה לאחר הזכייה הראשונה ב-1998. 20 שנה של אכזבות הסתיימו לפני שנתיים בגמר במוסקבה, והעיתונאי מתיו ספירו עוסק בשנים הללו ובמכשולים הרבים שמנעו מ”הכחולים” לממש את הפוטנציאל שלהם בתקופה זו. בספר ישנה התייחסות נרחבת לסוגיות פוליטיות וחברתיות כמו מעמדם של בני המהגרים מהפרברים (“מחוז 93” – פרברי פריז) ושכונות העוני במארסיי וליון, התבטאויות גזעניות וחשדנות כלפי צעירים מוכשרים, ומתיחויות בין מאמנים לשחקנים, שהובילו לתקופת היובש הארוכה.
מתחת לחזות הנוצצת מתברר שמהומות סביב משחק ידידות נגד אלג’יריה ב-2001 שירתו את הימין הקיצוני בבחירות שנערכו לאחר מכן, כמו גם התקפת הטרור בדיסקוטק באטקלאן בפריז ב-2015, שנערכה בזמן משחק נגד גרמניה. כמו כן מתברר שהאקדמיה לכדורגלנים צעירים בקלרפונטיין מייצרת שחקנים גם עבור נבחרות אפריקאיות, בהן יכולים בוגריה לבחור לשחק בזכות אזרחות כפולה (מרוקו, סנגל, אלג’יריה, ועוד). הנוסחה “שחור-לבן-ערבי” הוצגה כמפתח לניצחון ב-1998, אבל היא מקפלת בתוכה גם חוסר קולגיאליות בין השחקנים, מלחמות עסקנים, וכותרות סנסציוניות בתקשורת המקומית, שאינם עולים מן הסתם בקנה אחד עם הסיסמה “חירות, שוויון, אחווה”. עניין אחר אשר זוכה להתייחסות נרחבת הינו השתלטות הכסף הזר (קרן ההשקעות של קטאר) על הליגה, ומניעת תחרות הוגנת (תופעה מוכרת בעשור האחרון בליגות בכירות נוספות).
ספירו מתייחס גם לשני הכוכבים הגדולים של הזכיות: זינאדין זידאן וקיליאן מבאפה, ומתאר את דרכם לצמרת מהעוני של מארסיי ובונדי (פרבר פריזאי), בהתאמה. קריאה בספר מעניקה פרספקטיבה נרחבת על העליות והמורדות שעברה הנבחרת בין הזכיות, ועל פוליטיקאים ועסקנים שמנצלים את הפופולריות העצומה שלה כדי לחזק את מעמדם בקרב ההמונים. לכן הוא מומלץ לא רק לחובבי הענף אלא גם למי שמתעניין בסוגיות אתניות ופוליטיות בצרפת.
”המחזה מקרין כבוד והערכה לזקנה”, וזו כבר סיבה טובה לשבחו… תודה, חגית על ההמלצה להצגה, ותודה ובהצלחה לנמרוד ולהקתו. תודה גם ליואב על המלצתו לספר. יקום תרבות של ממש!