הוצג לראשונה כהרצאה באירוע הפרס לזוכים בתחרות הסיפורים ההומוריסטיים על שם אפרים קישון
צפו בחלק ראשון של הרצאתו של אלי אשד על הדמויות של אפרים קישון
אפרים קישון יצר כמה דמויות שהן קלאסיות, ביחד עם דמויות רבות אחרות שמופיעות כשמות בלבד ומאפיינות לרוב פקידים. למשל קונישטר, ציגלר, ושולטהייס, הפקידים, תולעת שני המשורר, השחקן ירדן פודמניצקי, וכו’. הם בסך הכל שמות המייצגים דמויות כלליות מאוד של ״השחקן״, ״הביורוקרט ההסתדרותי״, או ״העירוני״, ״המשורר״, או ״הדוד אגון״, דמות הדוד מאמריקה ששולח מתנות. מעבר לכך אין להם איפיונים מיוחדים לעצמם. כל החשיבות שלהם הייתה לייצג אב טיפוס בהומורסקה, שהכל מבינים למה הכוונה. אין להם חיים משל עצמם כדמות ״עגולה״.
בתחילה, כשהגיע קישון לארץ, הדמויות שלו היו הוא עצמו כעולה חדש, המתקשה להסתדר עם התנאים החדשים בארץ. כך הוצגו כל הפיליטונים בספרו הראשון ה״עולה היורד לחיינו״ (הוצאת אלכסנדר, 1952), שבכלל תורגם מהונגרית לעברית בידי אביגדור המאירי.
בשלב ההוא קישון עוד לא היה מסוגל לכתוב בעברית, אם כי תרם לספר את איוריו, דבר שיפסיק לעשות בהמשך.
אחר כך, כשעבר קישון לכתוב במעריב במדור ״חד גדיא״, עברו נושאיו שינוי דרמטי.
במקום לכתוב כ״אאוטסיידר״, הוא החל לכתוב כ”אינסיידר” מוחלט. האיש שתמיד היה כאן ומבין היטב את פרטי הפרטים של המצב והחיים בישראל, כאילו נולד כאן. שהרי הבירוקרטיה הזכירה לו מאוד את הבירוקרטיה בהונגריה, והאיש שלמד רק בקושי את העברית החל להמציא מילים בעברית. משלב מסוים רק לעיתים נדירות הזכיר שהוא בעצם לא נולד כאן והגיע רק בגיל מבוגר. דמויות העולים החדשים הפכו להיות נדירות בכתביו. הוא עצמו הוצג כאיש משפחה, אבל בהחלט לא כעולה ואאוטסיידר. במקום זאת, הדמות האאוטסיידרית הפכה כעת לאחד הגיבורים.
שלושת הדמויות הידועות שלו כל אחת מהן השתייכה למדיום אחר, גם אם כולן הופיעו לבסוף בסרטי קולנוע. אלו הן:
סאלח שבתי
סלאח שבתי הוא העולה ערמומי מארצות המזרח. קישון לא ציין מעולם מאיפה בדיוק, גם אם נוצר הרושם שממרוקו. סלאח מופיע מעט מאוד בפיליטונים הכתובים. הוא היה בעיקר דמות דרמטית על הבמה, ולאחר מכן בסרט, שאופיין באמצעות המראה, הבגדים הבלויים, השפה העברית המשובשת, וההתנהגות הלכאורה גולמנית, ולמעשה ערמומית, כי שוב ושוב סלאח, אם כי הוא האאוטסיידר, מתגלה כערמומי יותר מאנשי הממסד שמקבלים אותו. הוא מבין אותם יותר ממה שהם חושבים.
הדמות גולמה בהצלחה גדולה בידי חיים טופול הצבר, שאמנם בתחילה לא הבין אותה ולא חשב שתצליח, אבל שינה את דעתו.
ארבינקא
דמות חביבה יותר על קישון עצמו, שהזדהה עימה עמוקות, היא הדמות של ארבינקא, או במקור ההונגרי “ארוינקא״, שקיבלה את השם המקורי שלה מעיתונאי כותב הונגרית ידיד של קישון.
ארבינקא הוא מעין הרשלה ישראלי, התעלולן שלועג לממסד באשר הוא, ועושה ממנו צחוק. הדמות היא דמות הונגרית קלאסית, שנוצרה בידי קישון עוד בהונגריה, והוא רק התאים אותה במקצת לישראל. היא מושווית לטיל אוילנשפיגל, והיא לדעתי הדמות שעמה הזדהה נפשית יותר מכל, עם היותו איש הבורגנות.
ארבינקא הוא הבדחן הנוכל, הלועג לעולם שסביבו, ומערים עליו שוב ושוב. הוא מסרב לעבוד עבודה משרדית כמו כולם ומעדיף, כמו סלאח שבתי, לחיות חיי בטלה והנאה. אבל בניגוד לסלאח אין לו שום משפחה שעליו לפרנס. יש לו רק ידיד, שהוא הכותב אפרים קישון. בניגוד לסלאח, שצריך להתמודד כל הזמן עם סביבה לא מוכרת, ארבינקה מכיר היטב את העולם שכנגדו הוא יוצא, עד כדי כך שכשהוא נמצא במשרד כולם חושבים שהוא מנהל אמיתי. בסרט שקישון יצר סביב ארבינקא הוא מתאר כיצד הוא מבצע שוד במפעל הפיס, שכמעט מצליח, אבל לבסוף לבקשת אהובתו השוטרת הוא מחזיר את הכסף, כי מה שמעניין אותו זה לא הכסף.
כך ראה את עצמו קישון, או העדיף לראות את עצמו.
גם סלאח שבתי, העצל כביכול, הוא בעצם גירסה אחרת של ארבינקא. שניהם מקורם בסיפורים במערכונים של קישון.
מעניינת העובדה שבניגוד לשתי הדמויות האחרות שמוזכרות כאן, ארבינקא זכה לקובץ שלם של סיפורים שיקרא על שמו בדפוס. סלאח מעולם לא זכה לזה.
השוטר אזולאי
לעומת זאת, הדמות הידועה ביותר של קישון, השוטר אזולאי, מקורה רק בסרטים, וקישון פיתח אותה לסרט שלם שבו היא מופיעה כדמות עגולה, כפי ששאר הדמויות שלו מעולם לא היו. השוטר אזולאי מעולם לא הופיע בשום פיליטון כתוב, ובשום מערכון או מחזה מוצג על הבמה.
הוא היה כולו תוצר של הסרטים, ובעצם פותח באמת רק בסרט שנקרא על שמו, כסיפור שלם ומתוחכם, בניגוד לסרטים הקודמים של קישון, ששם מקורן של הדמויות בפיליטונים ובמערכונים בודדים ניכר היטב.
כאן הראה את עצמו קישון לראשונה, וגם לאחרונה, כמי שמסוגל לתאר דמות עמוקה ורבגונית, שלא נועדה דווקא להצחיק. לכן לדעתי זוהי יצירתו הגדולה ביותר – דווקא משום שהיא שונה באופן מוחלט מיצירותיו האחרות. זה היה שיא שלמרבית הצער הוא לא הצליח לחזור אליו.
ניתן לשאול מדוע השוטר אזולאי מעולם לא הופיע בהומורסקות הכתובות של קישון?
אולי משום שקישון לא הרגיש שזוהי דמות הומוריסטית שהקהל יכול לצחוק עימה ועליה, אלא דמות כבדה מדי, ואפילו טראגית. משום כך הקפיד להשאיר אותה בתחום הקולנוע. הוא לא הרגיש מעולם, ובצדק לדעתי, שקוראיו יוכלו לקבל מישהו כמו השוטר אזולאי כדמות בסיפוריו המצחיקים, אם כי חשב ליצור סרט המשך, שבו השוטר אזולאי, שהוא כעת נהג מונית, חוזר למשטרה. אבל זה לא יצא לפועל, ואולי למרבית המזל. לאחר השוטר אזולאי הפסיק קישון ליצור דמויות חדשות. הוא כבר לא חשב שהוא מחובר כל כך עם הקהל הישראלי, וגם לא הרבה עוד לכתוב פיליטונים. בנוסף, הוא גם כבר לא היה צריך לחדש מבחינה כלכלית.
השיא של קישון מבחינת החיבור עם הקהל הישראלי היה בשנות השישים, כאשר אף נערכה תחרות על הכרת יצירותיו, והוא היה אז כהגדרתו ״כוכב לכת״. אבל לאחר השוטר אזולאי הוא כבר לא היה אהוב כל כך בישראל, והחל לפרסם את ספריו בגרמניה, ורק לאחר מכן בישראל. דבר שאי אפשר היה להעלות קודם לכן על הדעת. הדמויות שיצר היו ונשארו נכס צאן ברזל של ההומור הישראלי ושל הקולנוע הישראלי.
ראו גם:
הזוכים בתחרות הסיפורים ההומוריסטיים הראשונה על שם אפרים קישון
הזוכים בתחרות הסיפורים ההומוריסטיים השניה על שם אפרים קישון
הכרזת הזוכים בתחרות השנייה על שם אפרים קישון והרצאה על ההומור בתרבות היהודית והעברית
