סם רקובר, פרופסור באקדמיה וסופר, חוזר לסופר המדע הבדיוני אסימוב, שבימים אלו אנו מתכוננים להקרנת העיבוד הטלווזיוני של סדרת המופת המדע-בדיונית שלו “המוסד”.
גירסה של המאמר פורסמה ב-עתון 77, , גליון 402 ספטמבר 2018
הקדמה
מה פתאום החלטתי לחזור ולקרוא את אסימוב? אני זוכר שקראתי שלושה רומנים שלו לפני כארבעים שנה (פחות או יותר) והם עשו עלי רושם כביר! רושם כה גדול עד כדי כך שטענתי בחום לפני חברים שהיה מגיע לאייזק אסימוב פרס נובל לספרות, ורק בגלל השמרנות הקמצנית של הקנון הספרותי הרווח לא ראו בסוגה הספרותית שלו, מדע בדיוני, ספרות נאצלת. אני כמובן סברתי ההפך, וטענתי שהאיש הינו סופר בחסד, שיודע לעצב גיבורים חיים, לבנות עלילות מרתקות, ולהציג ברומנים שלו רעיונות גדולים מעוררי מחשבה ודמיון. איני יכול לשפוט את סגנון הכתיבה שלו כי קראתי רק תרגומים (של גפן ולוטם), אולם הקריאה אצל שני מתרגמים אלה הייתה מהנה ביותר, ולכן אני מניח שהם משקפים בצורה זו או אחרת את סגנונו הבהיר והקריא של אסימוב. למען ההגינות אומר שידוע לי שבשנים האחרונות מלמדים בכמה אוניברסיטאות בארץ ספרות מדע בדיוני ופנטזיה.
אז מה פתאום? כי בשנים האחרונות מצאתי את עצמי כותב רומנים שהולכים ומתקרבים בפסיעות גדולות לכיוון של מדע בדיוני. ירית הפתיחה הייתה קשורה בשאלה הבאה: האם רובוטים משוכללים מאוד ומתוחכמים לעילא עשויים לפתח הכרתיות (consciousness)? שאלה זו, שהציקה לי מאוד כשכתבתי מאמרים וספרים מקצועיים על אודותיה, באה לידי ביטוי גם ברומנים האחרונים שכתבתי. בכמה מהם מופיעה רובוטית מתוחכמת ויפהפייה בשם ‘גאיה אתנה 2’. ואם רובוטים, אז כמובן שאסימוב עלה בזיכרוני ואני החלטתי מיד לחזור ולקרוא את ספריו.
אייזק אסימוב נולד ברוסיה למשפחה יהודית, ובגיל שלוש היגרה משפחתו לארה”ב – ניו יורק. הוא דוקטור לביוכימיה, וכתב כ- 500 ספרים בתחומים רבים כולל מדע בדיוני ופנטזיה. הוא קיבל פרסים רבים על יצירתו הספרותית (גפן, הוגו, נבולה), ונחשב לאחד מהאבות המייסדים של ספרות מדע בדיוני.
במשך מספר חודשים קראתי בבולמוס עשרה ספרי מדע בדיוני של אסימוב – את סידרת הרובוטים, ואת סידרת הספרים העוסקת באימפריה הגלקטית ובמוסד foundation. אני אמנה אותם עכשיו לפי סדר הופעת התרגומים בעברית (שנת ההוצאה לאור המקורית בסוגריים), המאמר יתבסס על הרושם שקבלתי מקריאתם:
- (1) אנוכי הרובוט (1950); (2) מוסד וקיסרות (1952); (3) מערות הפלדה (1954); (4) השמש העירומה (1957); (5) המוסד והארץ (1983); (6) רובוטים ואימפריה (1985); (7א) בטרם המוסד (1988) (7ב) האדם הפוזיטרוני (עם רוברט סילברברג) (1992); נמסיס (1989); האלים עצמם (1972).
אם כן, מה אני מעוניין לכתוב במאמר הנוכחי? בהתבסס על עשרת הרומנים הללו, מהם הדברים שעליהם אני חפץ להעיר הערות? ובכן, מדובר בשני נושאים עיקריים להם אני מקדיש את המאמר:
(א) הבחנה בין ספרות של מדע בדיוני ופנטזיה;
(ב) המקור לשפע היצירתי של אסימוב – חוקי הרובוטיקה והפסיכו-היסטוריה.
האבחנה בין ספרות של מדע בדיוני לבין ספרות של פנטזיה
אני מציע למיין באופן גס את הספרות במדע בדיוני ובפנטזיה לפי שני הקריטריונים הבאים:
- האם הגיבורים ניחנים בכוחות על-טבעיים? כן, לא.
- האם העולם העתידי סותר את חוקי הטבע הידועים למדע המקובל? כן, לא.
שתי השאלות הללו יוצרות ארבע אפשרויות מעניינות:
- לא-לא: הגיבורים אינם ניחנים בכוחות על והעולם העתידי אינו סותר את המדע המקובל;
- לא-כן: הגיבורים אינם ניחנים בכוחות על והעולם העתידי סותר את המדע המקובל;
- כן-לא: הגיבורים ניחנים בכוחות על והעולם העתידי אינו סותר את המדע המקובל;
- כן-כן: הגיבורים ניחנים בכוחות על והעולם העתידי סותר את המדע המקובל.
לכאורה, נראה כי הקטגוריה הראשונה (1) לא-לא מתייחסת אל רומנים במדע בדיוני המתארים בני אדם רגילים החיים בעולם עתידי, שאמנם הוא מתקדם מבחינה טכנולוגית הרבה יותר מאשר התרבות הנוכחית שלנו, אך אינו עומד בסתירה לידע המדעי המקובל. על מה ספרות מסוג זה עונה? בין היתר, על הסקרנות הטבעית שלנו איך יתנהגו אנשים כאשר, למשל, האנושות תוכל להתנחל בכוכבים רחוקים במערכת השמש ומעבר לה. איזה סוג של אנשים יתפתחו בהתנחלויות מסוג זה, ומה יהיה הקשר בינם לבין בני-האדם החיים כאן על פני כדור הארץ? זו הייתה שאלה חשובה ברומן רובוטים ואימפריה. ברומן מסע בין-כוכבי זה באה לידי ביטוי העויינות בין דור “החללאים” (המתיישבים הראשונים בחלל שהתיישבותם בכוכבים התבססה על תפקודם של רובוטים) לבין המתנחלים החדשים (העוינים רובוטים), ולבין אנשי כדור הארץ שלבסוף נחרב (הארץ הפכה להיות רדיו-אקטיבית) על ידי החללאים לטובת האנושות בכללותה.
אולם האם הרומנים של אסימוב אכן מקיימים את הדרישות של הקטגוריה מסוג (1) לא-לא? זו שאלה קשה. חשוב להדגיש שתי נקודות. ראשית, המסע הבין-כוכבי מהווה התפתחות טכנולוגית שקשה ליישב אותה עם התפיסה שמהירות האור היא המהירות המקסימאלית. בכל המסעות הבין-כוכביים נעשית קפיצת דרך על-אורית, והגיבורים מסוגלים לעבור מרחקים אדירים, גלקטיים, מבלי שגילם ישתנה, ומבלי שקפיצת הדרך תשפיע במשהו על הנוסעים. האם זה עולה בקנה אחד עם הידע הפיזיקאלי של המדע כיום? מסופקני.
שנית, כמעט בכל הרומנים שקראתי מופיעות דמויות בעלות כוחות על, ובפרט כוחות טלפתיים הפועלים על רגשותיהם של בני האדם. כך, למשל, הרובוט ג’יסקארד ברומן רובוטים ואימפריה, מרלנה פישר ברומן נמסיס, גאיה ברומן המוסד והארץ, והפֶּרֶד ברומן מוסד וקיסרות.
שתי נקודות אלו רומזות שכנראה קטגוריה (1) לא-לא לא ניתנת למימוש כאשר הדרישה הספרותית היא כדלהלן: תנועה במרחבי הגלקסיה מבלי שגילו של הגיבור ישתנה (כמו נסיעה מחיפה לתל-אביב), ומבלי שהמצבים הפיזיולוגיים והנפשיים של הגיבורים יעברו שינויים מפליגים. אם ניקח את שתי ההערות הללו בחשבון, הרי שקטגוריה (4) כן-כן היא המתאימה ביותר לרומנים של אסימוב, משום שראשית, ההתפתחויות הטכנולוגיות שאסימוב מדבר עליהן לפחות בחלקן אינן עולות בקנה אחד עם הידע המדעי הקיים; ושנית, משום שחלק מהגיבורים אצל אסימוב ניחנים בכוחות על, שקשה לקבל שבני אדם רגילים עשויים לפתח בעתיד או פיתחו במשך ההיסטוריה של האנושות.
אולם כאן אני חייב להציג הסתייגות. למרות הנאמר, אין הרומנים שלו בחזקת פנטזיה שלמה כמו למשל: רומנים על מלחמות אנשים-ערפדים באנשים-זאבים; הרומנים של טולקין כמו שר הטבעות וההוביט, המתארים עולמות דמיוניים קסומים ומכושפים הכוללים יצורים מוזרים ומופלאים בעלי כוחות עליונים (דרקונים); ספרים המתארים את סופרמן, ספיידרמן; או סדרת ספרי הפנטזיה והכישופים הארי פוטר של רולינג. אם כן מהו ההבדל? סביר להציע שההבדל הוא בגודל החריגה מהידע המדעי המקובל, ובמידה שבה הסופר מעניק לגיבוריו כוחות על. הייתי אומר שחוץ משתי הנקודות לעיל, הרומנים של אסימוב אינם חורגים מהידוע לנו על התנהגות בני אנוש בסביבה הפיזיקאלית והחברתית של העולם המודרני. מה שאסימוב מתאר הוא התנהגותם של גיבוריו בהינתן העולם העתידי שעליו אנו לומדים תוך כדי מעשיהם של גיבורים אלה. יתר על כן, אפשר לטעון שכוחות העל הטלפתיים שהעניק אסימוב לגיבוריו אינם דומים לכוחות שהוענקו לסופרמן, למשל, המסוגל לעופף באטמוספרה, להרים רכבת בידיו, לעצור נפילה של אווירון, או לרסק במכת אגרוף גורד שחקים. הכוחות הטלפתיים של גיבורי אסימוב אינם אלא בחזקת הגזמה מסוימת של תכונות חריגות אצל בני אדם, כמו למשל, המקרים שעליהם למדנו מההיסטוריה ושלפיהם למנהיגים מסוימים הייתה השפעה היפנוטית על בני קבוצתם או עמם (השפעה שהסתיימה בחורבן גדול ובמוות).
קשה למצוא רומנים המשתייכים לקטגוריה (2) לא-כן, פשוט משום שקשה לחשוב על אנשים רגילים כמוך וכמוני החיים בעולם מוזר המתנהג בסתירה לעולמנו. במקרה זה, סביר להניח שהעולם המוזר ישנה באופן קיצוני את בני האדם עצמם. קטגוריה זו ניתן ליישם על הרומן של אסימוב האלים עצמם, משום שבו מתוארים חיים בשני יקומים מקבילים, אחד של בני האדם, והשני של האלים עצמם – יקום שבו חוקי הפיזיקה שונים מאלה החלים ביקום שלנו. ואכן היצורים החיים ביקום מקביל זה נראים ומתנהגים בצורה שונה מבני אנוש. אסימוב כמובן מתרכז במגע המתרחש בין שני היקומים האלה, אבל זה כבר מעבר למטרות המאמר הנוכחי ,וכל שאני יכול לעשות הוא להמליץ לקורא לקרוא את הספר. קל יותר לחשוב על רומנים המשתייכים לקטגוריה (3) כן-לא. כפי שציינתי לעיל, גם הגיבורים של אסימוב בעלי כוחות טלפתיים עליונים חיים בדרך כלל בעולמות שסביבתם הפיזיקאלית אינה עומדת בסתירה למדע המקובל. למשל, הרובוט ג’יסקארד, שניחן בכוח טלפתי, ברומן רובוטים ואימפריה.
עם כל זאת, הייתי אומר שהמיון הנ”ל תלוי כולו ברמת הידע של הקורא. ניקח לדוגמה קורא בימי יוון הקדומה, אלכסנדר שמו, שהתגלגל לידיו רומן המתאר חיי אדם בימינו אנו. מבחינת הידע של היווני המשכיל אז, הרומן העכשווי נראה לו פנטזיה גמורה, שאינה עולה בקנה אחד עם הידע ועולם המחשבה שלו. קשה לו להאמין במטוסי סילון, במכונות הדוהרות ללא סוסים, בטלוויזיה המראה אנשים מדברים מתנועעים בצבעים נפלאים אך שלא ניתן למשש אותם, אפילו מכונות המכינות קפה בחלב מעוררות בו פליאה, היכן נמצאת הפרה החולבת שמעטיניה פורץ החלב? תוהה אלכסנדר. מה שאני חפץ להדגיש כאן הוא את ההיפוך, הסלטה לאחור, בעוד שאנחנו יודעים היטב שהרומן העכשווי עונה על הדרישות לקטגוריה (1) לא-לא, כלומר, הגיבורים אינם ניחנים בכוחות על, והעולם ברומן אינו עומד בסתירה לידע המדעי העכשווי, אלכסנדר חי בעולם מחשבה שלא רק שאינו עולה בקנה אחד עם עולמנו אנו, אלא שהוא עשוי ליחס לבני האדם המתוארים ברומן כוחות עליונים. למשל, הם מסוגלים לדבר עם בני אדם אחרים הנמצאים במקומות רחוקים בעזרת טבלה העשויה מחומר מוזר ובגודל של כף היד.
המקור לשפע היצירתי של אסימוב – חוקי הרובוטיקה
התרשמותי היא שסדרת הסיפורים הקצרים והרומנים שכתב אסימוב על היחסים בין רובוטים לבין בני אנוש ניזונה משלושת חוקי הרובוטיקה שהוא קבע, ושמידת חשיבותם יורדת מהחוק הראשון ועד לשלישי (אני אדלג על חוק נוסף שאסימוב הוסיף לאחר מכן והנקרא ‘חוק אפס’ שחשיבותו עולה על שלושת החוקים המובאים להלן):
- לא יפגע רובוט בבן-אדם ולא יניח במחדל שאדם יפגע.
- רובוט חייב לציית לפקודותיו של אדם כל עוד אינן סותרות את החוק הראשון.
- רובוט ידאג לשמור על קיומו ושלמותו כל עוד הגנה זו אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.
חלק נכבד מהסיפורים והרומנים שכתב אסימוב על אנשים ורובוטים מבוססים בצורה זו או אחרת, פשוטה או מסובכת, על שלושת חוקי הרובוטיקה שלעיל. הקשר בין החוקים האלה לבין העלילה והדמויות ברומנים הוא מסובך, וקשור בין היתר גם ליחסים בין אנשי כדור הארץ לבין גלי המתנחלים הראשון והשני בחלל. יתר על כן, אסימוב ניסה, וגם הצליח במידה לא מועטה, לחבר בין הסדרה הספרותית על הרובוטים לבין הסדרה על האימפריה הגלקטית ושני המוסדות, המוסד הראשון והמוסד האחר. היות ומטבע הדברים קל יותר להמחיש שהמבנה הספרותי מבוסס על שלושת החוקים האלה בסיפור מאשר ברומן, אתרכז תחילה בשני סיפורים, ולאחר מכן אומר כמה מילים על שני רומנים הדנים במעורבותם של רובוטים בחיי האדם.
הסיפורים על יחסים בין אנשים לרובוטים מבוססים על מצבים מיוחדים, שבהם הרובוטים נקלעים לקונפליקטים מעניינים העולים מחוקים אלה. במצבים אלה ניתנות לרובוט הוראות התנהגות סותרות. נבחן שתי דוגמאות.
אנוכי הרובוט הוא אוסף של סיפורי רובוטים המכונסים במסגרת סיפורית אחת. בחרתי מאוסף זה שני סיפורים המדגימים יפה את הנאמר לעיל. הסיפור שקרן מתאר רובוט בשם הרבִי שניחן (בגלל תקלה ביצור) ביכולת טלפתית. כתוצאה מסוגל הרבי לספר לאדם X את מה שאדם Y חושב עליו. אולם לפי החוק הראשון אסור לרובוט לפגוע בבני אדם, ולכן הוא משקר. הרבי אומר ל- X ש- Y אוהב את X כדי שרגשותיו של X לא יפגעו, משום שהאמת היא ש- Y מתעב את X. לאחר שמסבירים להרבי שהשקר עצמו פוגע באנשים, נקלע הרובוט למצב חסר תקנה לפי החוק הראשון: אמירת האמת פוגעת באנשים וגם אמירת השקר פוגעת באנשים. כתוצאה ממצב קשה זה מוחו הרובוטי (הפוזיטרוני) של הרבי נהרס והרובוט מושמד.
הסיפור סחור-סחור מתאר שני אסטרונאוטים, שבאו לתקן תחנת כרייה שהפסיקה לתפקד, ומוצאים שהמערכת חסרה מרכיב מסוים, ‘סלניום’ (מינרל חשוב ומוליך חשמל מצוין). היות והכוכב בו נמצאת התחנה הוא בעל אקלים קיצוני שבו בני אדם אינם מסוגלים לשרוד, הם שולחים רובוט, ספִּדִי, כדי להביא את המינרל מבריכת סלניום. אולם השעות עוברות וספדי לא חוזר. האסטרונאוטים יוצאים בזהירות רבה לחפש את ספדי ורואים שהרובוט מסתובב במעגלים סביב ברכת הסלניום. התנהגות כפייתית זו מוסברת בסופו של דבר על ידי קונפליקט שנוצר בין החוק השני והשלישי (ברכת הסלניום נתפסה בעיני ספדי כאיום על קיומו), והסיבוב שלו סביב הברכה מהווה את תוואי נקודות שווי המשקל בין שני הכוחות שמופעלים על הרובוט על ידי שני חוקים אלה (לברוח מהברכה כדי לשמור על קיומו ולבצע את הוראת האדם להביא סלניום). כדי להוציא את הרובוט מהתנהגותו הכפייתית, מחליט אחד האסטרונאוטים לסכן את חייו על ידי חשיפת עצמו לאקלים ההרסני – התנהגות המאלצת את הרובוט לפי החוק הראשון לרוץ ולהציל את האדם, וכתוצאה נשברת התנהגותו הכפייתית.
כאמור גם שני הרומנים מערות הפלדה והשמש העירומה מבוססים באופן מסובך למדי על חוקי הרובוטיקה. שני הרומנים בנויים במתכונת של ספר בלשי. בשני הרומנים מנסים הבלש אלייג’ה ביילי ממשטרת ניו יורק, ושותפו, החללאי הרובוט דמוי אדם דאניל אוליבאו, לפתור תעלומות רצח. במערות הפלדה יוצאים ביילי ואוליבאו לפתור את הבעיה מי רצח את השגריר החללאי לכדור הארץ – רצח המעורר מתיחות רבה בין תושבי כדור הארץ והחללאים, המעוניינים לעודד את בני כדור הארץ ליישב כוכבים נוספים בחלל. הפתרון של הרצח מבוסס על מידת הדמיון הגדולה בין הרובוט אוליבאו לבין השגריר, אולם מתברר שאוליבאו לא רצח את השגריר. אחד הטיעונים החזקים המנקה את אוליבאו עצמו מאשמת רצח השגריר הוא שכרובוט אוליבאו אינו מסוגל לפגוע באדם משום שבמוחו טבוע החוק הראשון.
ברומן הבלשי מדע-בדיוני השמש העירומה, מנסים הבלש ביילי ושותפו הרובוט דאניל אוליבאו לפתור תעלומות של רצח בכוכב החללאים הנקרא ‘סולריה’. בכוכב זה יושבים בני האדם באחוזות גדולות ומבודדות, כשאלפי רובוטים משרתים אותם. הקשר בין בני אנוש נעשה בעזרת הולוגרמות, ולא כמו בכדור הארץ פנים אל פנים. בסולריה נרצח חללאי. הפתרון לרצח, שהמניע לו היה קשור בניסיון לחרחר מלחמה גלקטית, מבוסס על שימוש בחוקי הרובוטיקה: הרוצח ניצל חוקים אלה כדי להפעיל רובוטים לממש את מטרותיו המגונות – הוא הערים על הרובוטים וגרם להם לפגוע בבני אדם ללא ידיעתם.
המקור לשפע היצירתי של אסימוב – הפסיכו-היסטוריה
על אסימוב נכתב שהרעיון לכתיבת סדרת המוסד foundation עלה בראשו לאחר שקרא את ספר ההיסטוריה של אדוארד גיבון (1737-1794) שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית (ספרי זהב, תל-אביב, 1955). הוא החליט ליישם תזה היסטורית זו על האימפריה הגלקטית. רעיון זה התמזג עם המוטיבציה של אסימוב להבין כיצד מתמודד האדם עם התפתחויות טכנולוגיות. מבחינות אלו אני סבור שהיצירות של אסימוב הן בחזקת “ניסויי-מחשבה של היסטוריה-עתידית”. בדומה לרעיון המרכזי של גיבון, שנפילת האימפריה הרומאית הינה תהליך שהתמשך על פני שנים רבות, אני מתרשם שאסימוב הציע שגם האימפריה הגלקטית בסדרת הרומנים שלו הולכת ומתפוררת בתהליך בלתי נמנע. רעיון זה על תהליך שאין מנוס ממנו בא לידי ביטוי בפיתוחו של מדע הפסיכו-היסטוריה.
האיש האחראי בסדרה לפיתוחו של מדע זה הינו הָארִי סֶלדון, מתמטיקאי, וכנראה בן דמותו של אסימוב עצמו (לאסימוב תואר ב.א במתמטיקה). גיבור ספרותי זה פיתח תיאוריה המבוססת על מתמטיקה, פסיכולוגיה, והיסטוריה, המנבאת באופן סטטיסטי התנהגות עתידית סוציולוגית-כלכלית-פוליטית של קבוצות גדולות מאוד של בני אדם החיים על מאות כוכבים בגלקסיה. בעזרת התיאוריה הפסיכו-היסטורית הזו חוזה סלדון את שקיעתה ונפילתה של האימפריה הגלקטית. הנפילה תביא לתקופה כאוטית, ברברית, ארוכה מאוד, בדומה לימי הביניים לאחר נפילת האימפריה הרומאית, שבסופה תקום קיסרות גלקטית חדשה. כדי לקצר את תקופת “ימי הביניים” בונה סלדון בשני קצות הגלקסיה שני מוסדות, המיועדים לשמר את הידע המדעי והפסיכולוגי-חברתי, ושבעזרתם ניתן יהיה לקצר מאוד את תקופת הביניים החשוכה ולבנות מחדש קיסרות גלקטית חדשה ונאורה. נראה לי שכול אחד רואה את קווי הדמיון בין ההיסטוריה של אירופה לבין העולם הבדיוני שיצר אסימוב.
שני המוסדות הם ‘המוסד הראשון’, שכולל קבוצה נבחרת של מדענים ממדעי הטבע, ו’המוסד האחר’, הכולל מדענים ממדעי החברה והרוח, שמטרתו לפקח על ולגבות את המוסד הראשון. סדרת הרומנים של המוסד מתארת מאבקים אדירים בין האימפריה הגלקטית הקיימת לבין המוסדות – לא אתאר עניינים מסובכים אלה, אלא אומר רק דבר אחד בלבד: מקריאת הרומנים על אודות המוסד אפשר לראות בברור שהמקור להם נעוץ בפיתוח של התיאוריה הפסיכו-היסטורית. למשל, ברומן בטרם המוסד מתוארת בריחתו של סלדון מקיסר האימפריה הגלקטית המעוניין לשים את ידו על התיאוריה המהפכנית שלו.
ובכן על מה מעוניין אני להעיר בקשר לסדרת המוסד?
השאלה המיידית שהתעוררה בי עם קריאת ספרי המוסד הייתה: האם אסימוב מאמין בתיאוריה עתידנית החוזה את ההתפתחות ההיסטורית של האנושות? שאלה זו מבוססת על ההנחה שקיימת זהות בהשקפה בין אסימוב לבין סלדון. אולם הנחה זו, היש לה על מה לסמוך? ברור שסופר עשוי להציע בספריו דעות ועמדות שלא רק שאישית הוא אינו מאמין בהם, אלא שהוא ממש מתעב אותם. כמו כן, סופר עשוי ליצור גיבור העושה מעשים נלוזים שמצפונו של הסופר עצמו היה אוסר עליו לעשותם. אולם במקרה הנוכחי יתכן שיש טעם בשאלה זו, משום שכנראה הארי סלדון נוצר בהתבסס על דמותו של אסימוב עצמו. גם אז אפשר לטעון שאף גם אם סלדון בנוי במתכונתו של אסימוב, אסימוב עצמו אינו חייב להאמין בתיאוריה של הפסיכוהיסטוריה. אין בידי להכריע בסוגיות אלו. לשם פשטות הדיון אניח שסלדון מבטא בעניין זה את השקפתו של אסימוב. ובכן, מדוע העליתי את השאלה הזו בטון של תמיהה ואי אמונה: מה, אסימוב האיש החכם והמשכיל הזה מאמין בתיאוריה עתידנית? הסיבה לכך נעוצה בכך שאני השתכנעתי לחלוטין בצדקת טענותיו של קרל פופר נגד פיתוח של תיאוריה עתידנית החוזה את התפתחותה של האנושות (ראו קרל פופר, דלות ההיסטוריציזם, הוצאת שלם, ירושלים, 2009).
כך מגדיר פופר תיאוריה היסטוריציסטית:
… באמרי “היסטוריציזם” אני מתכוון לגישה כלפי מדעי החברה המניחה כי מטרתם העיקרית היא חיזוי היסטורי, וכי מטרה זו ניתנת להשגה באמצעות גילוי של “מחזוריות” או “תבנית”, “חוקים”, או “מגמות”, העומדים ביסוד האבולוציה של ההיסטוריה. (עמוד 6)
אפשר מיד לראות שהגדרה זו עולה בקנה אחד עם חיזוי העתיד של סלדון, כלומר, המדע הפסיכו-היסטורי. בספר זה שם פופר לעצמו את המטרה לקעקע את שתי הדוקטרינות ההיסטוריות שאנשים רבים ראו בהם את הדרך שבה על האנושות ללכת: הפשיזם והקומוניזם. בספר אחר, החברה הפתוחה ואויביה ,מתקיף פופר פילוסופים כמו אפלטון, הגל, ומרקס, שלהם מייחס הוא היסטוריציזם. כאן לא אתייחס לספר מצוין זה. כאמור הספר דלות ההיסטוריציזם מציג סדרה של טענות חזקות נגד התיאוריה ההיסטוריציסטית. איני עומד לסכם טענות אלו כאן, אך אתאר בקיצור את אחד הטיעונים החזקים של פופר, התומך בעוז רב באי האפשרות לפתח תיאוריה מסוג זה. פופר מניח שתי הנחות חזקות שכל אחד יסכים עם נכונותם:
- הידע המדעי משפיע מאוד על כיוון התפתחותה של ההיסטוריה האנושית. צריך רק לחשוב על הפיתוחים וההמצאות המדעיות המודרניות ברפואה, בתחבורה, ובקומוניקציה, כדי לראות עד כמה הנחה זו מבוססת.
- לא ניתן לנבא בעזרת תיאוריה מדעית את התפתחות הידע המדעי. גם זו הנחה מאוד חזקה ומבוססת, משום שחלק גדול מהתגליות הגדולות במדע, כמו קרני רנטגן, ופניצילין, התגלו באופן מקרי. ומשום שלא ניתן לנבא בוודאות שלמה שום תוצאת ניסוי אמפירי. הטבע תמיד מפתיע. למשל, רת’רפורד קיבל תוצאות מדהימות כשניסה לחקור את מודל האטום של תומפסון, וכתוצאה הציע מודל אטום אחר. איינשטיין הניח שמהירות האור קבועה ומקסימאלית כדי להסביר בין היתר את התוצאות המפתיעות של ניסוי מייקלסון ומורלי. יתר על כן, בימי יוון איש לא היה חושב על הנדסה לא מישורית.
מסקנה: לא ניתן לפתח תיאוריה שתנבא את התפתחותה של ההיסטוריה האנושית, משום שלא ניתן לנבא את התפתחותו של הידע המדעי.
ועתה, אם הנכם משתכנעים כמוני שפופר צודק, הרי שעליכם לפקוח עיניים בתמיהה על מדע הפסיכו-היסטוריה של סלדון, שהרי פיתוח כזה הוא בלתי אפשרי. ומכאן גם עולה התמיהה, האם אכן האמין אסימוב בעתידנות מסוג זה? ייתכן שאסימוב לא היה בטוח בתיאוריה כזו ופקפק בה. נראה לי שאפשר להביא כמה נקודות אישוש וביסוס מהרומן מוסד וקיסרות התומכים בהשערת פקפוק זו.
למשל, במלחמה המתרחשת בין הקיסרות הגלקטית לבין המוסד, שבתקופה זו כבר קיים כמה מאות שנים, מתחולל גם וויכוח על אודות תקפותה של תיאורית סלדון שבו נאמר נגד התיאוריה של סלדון: … עם הפסיכו-היסטוריה או בלעדיה, כוחות הקיסרות הם עצומים, ואנחנו חלשים. מה יכול סלדון לעשות בעניין זה? ובעד התיאוריה של סלדון: אין מה לעשות, הכול כבר נעשה, … רק משום שאינך שומע גלגלים סובבים ותופים מהדהדים, אין פירוש הדבר שההיסטוריה אינה מתרחשת כצפוי. (עמוד 56).
בניגוד לתחזיות על ניצחון המוסד על האימפריה הגלקטית, נולד יצור בעל כוחות טלפתים חזקים מאוד, מוטנט (מוּזָח, מוטציה גנטית) בלתי צפוי, הנקרא ‘פֶּרֶד’, שמנצח בקרבות, ומביס גם את גיסות המוסד על ידי שינוי מאסיבי ברגשותיהם של בני האדם בכיוון הרצוי לו. תופעת הפרד, שמשתלט כמעט על כל הגלקסיה, הוא בחזקת הפרכה של הפסיכו-היסטוריה. ועל הצלחותיו המדהימות של הפרד אומר אחד הגיבורים ברומן מוסד וקיסרות את הדברים הבאים: … אבל העובדה שבמשך שנתיים הצליח להגיע משום-דבר לכיבוש קאלגאן מדברת בעד עצמה. אתם תופסים את הסכנה, נכון? האם יכול היה סלדון להביא בחשבון, בתוכניתו, תאונה גנטית בעלת תכונות ביולוגיות בלתי-צפויות? (עמוד 101).
דמות אחרת, פסיכולוג, מעלה גם היא ספקות בקשר לפסיכו-היסטוריה:… אולי לא הביא סלדון בחשבון קיום של מוזח כמו הפרד. אולי לא הבטיח את נצחוננו. אבל מאידך לא הבטיח גם את התבוסה. הוא פשוט יצא מן המשחק ואנחנו עומדים עכשיו ברשות עצמנו. אפשר להתגבר על הפרד. (עמוד 134).
אותו פסיכולוג ממשיך לפקפק בתיאוריה של סלדון, ובודק איזו הנחה מהנחותיה לא התממשה. הוא בודק שתי הנחות יסוד, ומציע שההנחה על קביעות מצב הידע האנושי אכן השתמרה, כי למשל, לא התגלתה שום תגלית טכנולוגית מרעישה (ניצול אנרגיה, תהליך נוירופיזיולוגי), או כלי נשק מהפכני, שבעזרתם ניצח הפרד במלחמותיו. אולם הוא מציע שההנחה על אי-שינוי בתגובתיות האנושית לא התממשה, משום שהפרד הצליח לשנות את תגובותיהם האמוציונאליות של בני האדם וכתוצאה נפל המוסד.
האם פקפוקים מסוג זה, המרצפים את הרומן מוסד וקיסרות, אכן תומכים בהשערה שאסימוב לא היה בטוח במדע הפסיכו-היסטורי של סלדון? לדעתי התשובה היא חיובית. כדאי לשים לב שאסימוב חשב על מספר משתנים חשובים שיש להניחם כקבועים על מנת לפתח את התיאוריה הפסיכו-היסטורית: אחד, אי יצירה ופיתוח טכנולוגי מהפכני, והשני, אי שינוי בתגובותיהם של בני אנוש. אבל הנחות אלו לא מתקיימות: כפי שראינו פופר טען בצדק שלא ניתן לחזות התפתחות מדעית, ואסימוב עצמו הציע בספרו שניתן לתפוס את הולדתו של המוטציה הפרד (ששינה את תגובותיו של האדם) כהפרכה של התיאוריה של סלדון.
דיון: כמה הרהורים על אסימוב כסופר מדע בדיוני
האם דעתי על אסימוב כסופר השתנתה לאחר קריאה חוזרת של חלק מהרומנים שלו? התשובה היא לא. אני סבור גם עתה שאסימוב הינו סופר מהשורה הראשונה של הסופרים בעולם, וכי בכל הקריטריונים הסטנדרטיים החשובים של ספרות – (א) עיצוב גיבורים, (ב) יצירת עלילות מותחות ומרתקות, ו-(ג) פיתוח של רעיונות פילוסופיים מעניינים – האיש לא נופל מהטובים שבסופרי העולם. על שפה כאמור לא אעיר, חוץ מהעובדה שהקריאה בספריו המתורגמים לעברית היא נעימה וחלקה. יתר על כן, לדעתי הוא עולה על מרבית הסופרים בקריטריון השלישי – רעיונות פילוסופיים מעניינים ומעוררי מחשבה, ועל כך אני חפץ להעיר מספר הערות.
- ניתן לתפוס את שלושת חוקי הרובוטיקה של אסימוב כדרך להתגבר על הרתיעה והפחד של האדם מהרובוט. יצור זה שבהרבה בחינות עולה על האדם (זיכרון מושלם, מהירות תגובה ודיוק אדירים, כוח פיזי עצום, ידיעה רחבה ואדירה עד לפרטי פרטים וכו), מעורר בבן אנוש דחיה וחרדה שמא הרובוט עלול להשתלט על העולם, ולהפוך את האדם לעבדו. שלושת החוקים החרוטים במוחו של הרובוט, שלא רק שמונעים מהרובוט להפוך למפלצת הפוגעת באדם אלא הופכים אותו לעבדו ולמיטיבו של האדם, מחסלים את היראה ממעשה הבריאה של האדם. הרובוט הופך להיות מכונת-אדם טובה ומועילה שבני אנוש מחבבים ומתקשרים אליה ברגש חיובי ביותר. אין בעיה גם להפקיד בידי רובוט-גננת טיפול בתינוקות – הוא יעשה את עבודתו טוב יותר אף מגננת אנושית. האמת הינה שרובוטים נוסח אסימוב הינם העבדים האולטימטיביים שהאדם חיפש ומחפש. פעם רכש לו האדם עבדים אנושיים בכוח החרב, הכסף, או האידיאולוגיה של גזע עליון, עתה כל זה לא נחוץ, משום שרובוטי-אסימוב עשויים לתפקד כעבדים אידיאליים. עם זאת עולה כאן בעיה מעניינת: במקרים מסוימים החוק הראשון, שלפיו אסור לרובוט לפגוע בבן-אדם ואסור לו להניח שאדם יפגע במחדל, עלול להרע לבני האדם במקום להועיל. חלק מההתקדמות התרבותית של האדם קשורה בלקיחת סיכונים גדולים. רק לדוגמה, אלמלא לקחו מגלי ארצות סיכונים גדולים, לא הייתה אירופה מודעת לארצות כמו אמריקה הצפונית והדרומית, סין, וכמובן הקטבים. חלק מההתפתחות התרבותית קשורה בהרפתקנות, הליכה אל הלא-נודע, שחיה נגד הזרם, וחשיבה מחוץ לקופסה – פעולות שבדרך כלל רובוט הפועל לפי החוק הראשון היה מחויב למנוע בגלל סכנה העלולה לפגוע באדם. לרובוט חסרה היכולת לחשוב באופן הכרתי, והוא מוגבל לחלוטין בגבולות התוכנות שהוטמעו במוחו. רק האדם שניחן בהכרתיות (consciousness) מסוגל לערוך שיקולים רציונאליים ואמוציונאליים ולהבין את שהוא עומד לעשות (האבחנה בין רובוט נטול ההכרתיות, ואדם בעל הכרתיות, עומדת במרכז הרומנים החדשים שאני כותב במדע בדיוני.)
- מצד אחד, למרות שלושת חוקי הרובוטיקה, היחס השלילי של האדם אל הרובוטים לא פסק לחלוטין, בעיקר בגלל שהאדם הבין שהרובוט מנשל אותו מעבודתו, ממקור פרנסתו. כתוצאה מכך דחו בני האדם את החללאים שהתנחלו בכוכבים בעזרת אלפי רובוטים ונטרו להם איבה. מצד שני, החיים המבוססים על אלפי משרתים רובוטיים גרמו לאדם להפך ליצור א-חברתי, יצור המסתגר באחוזתו, שנדחה מבני אדם אחרים, וסופו של דבר הופך ייצור זה להרמפרודיט בספר רובוטים ואימפריה.
התפתחויות אלה, שעליהן מדבר אסימוב, הקדימו התפתחויות שמתחילים לראות בעולם היום. הרובוטיקה מתקדמת בצעדי ענק, וכבר רואים חיות מחמד רובוטיות שאליהן מתקשרים אנשים, ובובות סקס רובוטיות/רובוטיים. למרות שהתחזית על מגה-עיר תת-קרקעית טרם נראית היום (מערות הפלדה) מן הראוי לומר שהנטייה של בני אדם לבלות במולים ענקיים מזכירה את שתיאר אסימוב. יתכן שעם העלייה במספר האנשים בעולם לא תהיה ברירה ובני האדם יתחילו לבנות ערי פלדה תת-קרקעיות. הבידוד החברתי שאותו מתאר אסימוב מתחיל להנץ גם בימינו: הקשר הופך להיות אינטרנטי, וגם ראיתי זוגות היושבים בבתי קפה, ובמקום לאחוז ידיים, לשוחח, ולשלוח מבטי אהבה יוקדים, שקוע כל אחד מבני הזוג בסמרטפון שלו (אחד אמר לי – מה אתה רוצה? אנחנו מסמסים אחד לשני!)
- מדע הפסיכוהיסטוריה לאמיתו של דבר נעוץ בשאלה הגדולה האם יש לאדם חופש בחירה, האם הוא אדון לחייו, או שמא הכל קבוע וגורלי? כדי להבהיר ולהמחיש שאלה זו, אשווה בין הסיפור על אודות הפסיכוהיסטוריה לבין הסיפור הידוע ‘פגישה בסמרה’, וזה הסיפור: האדון שלח את משרתו לקנות לו תמרים בשוק. שם נתקל המשרת באדם שהרים עליו את ידו. שלח בו המשרת מבט זועם וראה שזה אינו אלא מלאך המוות. נבעת, רץ המשרת לביתו, והפציר באדונו לתת לו סוס כדי שיברח ממלאך המוות הכי רחוק שאפשר … עד לסמרה. לאחר מכן החליט האדון עצמו ללכת לשוק כדי לברר מה קרה שם. הוא פגש את מלאך המוות ונזף בו, מדוע הרמת יד להכות את המשרת שלי? ענה המוות ואמר, לא הרמתי יד להכותו, אלא עשיתי תנועה מרוב תימהון כי לא הבנתי מה הוא עושה פה כאשר נועדה לנו פגישה בסמרה.
המסקנה מ’פגישה בסמרה’ ברורה: אדם אינו יכול לברוח מגורלו הקבוע מראש. ועתה אשאל, האם מסקנה זו תופסת גם לגבי הסיפור על אודות הפסיכוהיסטוריה? הבה ונראה. מצד אחד, אם התיאוריה של סלדון נכונה, והוא גילה איך ההיסטוריה האנושית מתפתחת, אזי אין שום טעם במאמציו של האדם לשנות את ההיסטוריה, והרעיון של סלדון לקצר את תקופת הביניים הברברית הוא חסר תקווה, כי הרי הכל קבוע ונתון מראש. זה בסופו של דבר מה שמדע הפסיכוהיסטוריה אומר לנו!
מהצד האחר, אם מה שסלדון גילה מתמטית הוא באמת המגמה של התפתחותה של האנושות הגלקטית, הרי עצם הרצון שלו להילחם בכך ולקצר את תקופת הכאוס על ידי פעולתו של האדם, כלומר, עצם אמונתו הנחרצת שניתן לשנות את ההיסטוריה, מעידה על כך שסלדון עצמו אינו מאמין בנכונותה של התיאוריה שלו! כי אם היה מאמין הרי היה יודע שלא ניתן לקצר את תקופת הביניים הכאוטית, שמשכה המנובא הוא 30000 שנים, לתקופה קצרה ביותר של 1000 שנים.
וכאן עולה השאלה שבה אסיים את המאמר: האם בדומה למשרת שהאמין שניתן למנוע את המוות על ידי בריחה, ולא הצליח, האמין סלדון שניתן לשנות את ההתפתחות הפסיכו-היסטורית … ויצליח?
קראו עוד על אסימוב וסדרת המוסד:
כוכב הלכת הנבחר: סדרת “המוסד” של אסימוב כמשל ציוני
קראו עוד סיפורים מאת אסימוב ב”יקום תרבות”:
רובי: סיפור רובוטים קלאסי מ-1940
“כמה טוב היה להם” – סיפור קלאסי על עתיד בתי הספר מ-1951
המכונה שניצחה במלחמה – הסיפור הראשון על לוחמת סייבר מ-1961
“טוהר הגזע” – סיפור קצר על יחסי בני אדם ורובוטים מ-1967
“איש יובל המאתיים” – סיפור רובוטים מפורסם מ-1976
